<h1>שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני', והמוכר לו. מוכר לגוי עובר חמורו ועדיין אינו קדוש עד שיולד דפטר רחם כתיב דאינו קדוש עד לידת רחם. (כן מצאתי בגליון).
מתני', שנאמר בישראל. פ"ה דכתי' [במדבר ג' י"ג] הקדשתי לי כל בכור בישראל וכו' ור"י פי' דהיינו הא דכתיב [שמות י"ג ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל ול"נ למ"ר ה"ר יעקב שיחיה דבגמ' אמרינן [לקמן ג' ע"א] דרבנן סברי בכור מקצת בכור ור"י סבר כל בכור משמע ולא נקט לישנא דפטר רחם כלל ושמא י"ל רישא דקרא דריש ועוד אומר מ"ר שיחיה דהיינו הא דכתיב [במדבר ח' י"ז] כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה וגו' הקדשתי אותם לי ועניינא איירי באדם ובבהמה ונראה לר"י דהאי בישראל לא איצטריך ללוקח עובר חמור של נכרי דשותפות של גוים באֵם נפקא לן דפטור מדכתיב [שמות ל"ד י"ט] כל מקנך תזכר דהכי אמרינן בגמרא [ג' ע"א] ותימה ל"ל בעלמא [לקמן נ"ו0ע"ב] בכורות בקרכם לחייב שותפות דישראל הא מדאיצטריך לפטור שותפות גוי הא דישראל חייב ואין לומר דאיצטריך לחייב שותפות ישראל באם דמהכא לא שמעינן רק שותפות דגוי בעובר דהא נמי מכל מקנך תזכר נפקא וי"ל דאי לא דחזינן בפ' ראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב] מבכורות בקרכם לחייב שותפות דישראל דמשמע הא שותפות דגוי פטור לא הוה ממעטי' מכל מקנך תזכר רק היכא שכל האם לגוי והאי דכתיב כל מקנך ר"ל אפי' בהמה טמאה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מייתי לה לקדושה. פ"ה שתהא שובתת בשבת ולשון קדושה לא משמע כן ועוד קשה מאי קאמר אבל מוכר דקא מפקע וכו' וכי חייבין על שביתת בהמת גוי לכן נראה לי לקדושת בכורה וכשמוכרה לגוי כל אשר יצא ממנה לא תהא בהן קדושת בכורה אבל כשלוקח מן הגוי יביאו ולדותיה לקדושת בכורה. (תוס' חיצוניות).
גמ', והמשתתף לו למה לי. השתא לוקח דעובר כוליה דישראל הוא פטור משתתף דאין לו אלא חציו מיבעיא. (גליון).
גמ', לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. לקמן גבי המקבל בהמה מן הגוי מעלין אותו בשוויו ונותן חצי וכו' אבל ברישא גבי הלוקח עובר חמורו מודה ר"י דפטור משום דכל האם לגוי אבל קשה מהמקבל ממנו דמסתמא כל האם לגוי ומקבל הולדות למחצה ואפי' הכי אמרינן לקמן דפליג עלה ר' יהודה וי"ל דההיא ברייתא דלקמן לא הוי כמו המקבל דמתניתין דאיירי דכל האם לגוי אלא מיירי שמקבל ממנו ע"מ שיהיה לו חלק בבהמה ובולדות והכי מוקי לה במסקנא [לקמן עמ' ב'] כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה דמגו דקנסי' ליה אבהמה קנסי' ליה אולד. (תוס' חיצוניות).
גמ', איבעיא להו עובר מה לי א"ר יהודה, נ"א בקצת ספרים מאי אמר ר' יהודה.
רש"י ד"ה הלוקח עובר חמורו וכו', וכל אינך פירקין. [צ"ל] וכל אינך פירקי. ד"ה רבי יהודה מתיר בשבורה וכו', והרוכב בשבת אינו אלא וכו', [צ"ל] והרוכב בשבת אינו חייב אלא וכו'. ד"ה והנותן לו בקבלה, נמי לא קדוש וכו' שאף על פי שאינו רשאי (לתנו לו) לעובד כוכבים במתנה. [צ"ל] והנותן בקבלה, נמי לא קדוש [וכו'] שאע"פ שאינו רשאי נתנו לו לעובד כוכבים בקבלה.
תוס' ד"ה הלוקח עובר חמורו וכו', לוקח מיפטר מבכורה משום אם וכו' וכדאמרי' וכו' והא דעביד צריכותא וכו' דנפקי מתרי קראי משום דלא תנא וכו' הלוקח עובר של עובד כוכבים או האם (וה"נ) משמע וכו' שנא' בישראל. [צ"ל] לוקח מיפטר מבכור משום אם [במלא"ש: מבכורה משום האם] וכו' וכדאמרינן בגמרא וכו' והא דעביד בגמ' צריכותא וכו' דנפקי מתרי קראי היינו משום דעד לא [במלא"ש: משום דמדלא] תנא וכו' הלוקח עובר עובד כוכבים או האם או המוכר עובר לעובד כוכבים או האם וקצת קשה דמשמע וכו' שנאמר בישראל ומשמע דנפקי מהקדשתי לי כל בכור בישראל. [שם, מיפטר משום ולד של וכו' (נפקי וכו' ושותפות) וכו' פוטר בבכורה אפי' אזנו וכדאמרי' מאי שנא בו בעינן וכו' ממתני' דמחד קרא נפקי דקתני. [צ"ל] מיפטר משום ולד דהוי של וכו' נפקי כדמשמע לקמן בגמרא גבי שותפות וכו' דפטור מן הבכורה אפילו שאינו שותף אלא (אפילו) באזנו דאמרינן בגמרא מ"ש בן דבעינן וכו' דמתני' מחד קרא מפיק להו לתרויהו דקתני. מלאכת שלמה]. ד"ה והמשתתף, בת"כ פ' אמור בכור איתיה בשותפות. [צ"ל] והמשתתף, לקמן בפרק בתרא [נ"ו ע"ב] אמרי' בכור איתיה בשותפות. שם, וע"ק פרק ראשית הגז דאמר בכורות. [צ"ל] וע"ק דבפרק ראשית הגז אמרי' אלא בכורות. שם, וקאי שפיר בישראל אכולהו. [צ"ל] וקאי שפיר בישראל דמתני' אכולהו. ד"ה ונותן חצי דמיו לכהן וכו', עשרה בדמיו אי איירי וכו'. [צ"ל] עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן כיון שיבוא מיד העובד כוכבים הוא עצמו יהיה שלו ולמה דמיו וי"ל משום דפעמים שאין יכול כהן למכור ולקנותו מן העובד כוכבים ואי הוה איירי וכו'. ד"ה קונסין אותו וכו', אלא מנהגא בעלמא במקום שחשודים. [צ"ל] אלא מנהגא בעלמא דאפי' במקום שחשודים. שם, ולקמן אמר ריש לקיש. [צ"ל] ולקמן נמי אמר ריש לקיש. שם, אבל דקה לא. [צ"ל] אבל דקה בשום מקום לא.
<h2>דף ב:</h2>
גמרא וחכמים אומרים כ"ז שיד גוי באמצע וכו'. וא"ת אמאי הביא כאן דברי חכמים יותר מדלעיל ופירשו התוס' דבעי להביא דברי חכמים לאחר מכאן ולפרש דבריהם הביאו כאן לאחר שסיים כל בעיותיו. אכן נראה למהר"פ ז"ל דהקונט' [לקמן ג' ע"א ד"ה מאי לאו אבהמה] דקדק בדבר דדוקא לעיל דהאבעיא אינה כי אם לר"י משום הכי לא מייתי דברי חכמים אבל זאת הבעיא היא לרבנן כמו לר"י משום הכי מייתי דברי חכמים לאשמועינן דדוקא בהא מילתא פליגי רבנן עליה דר"י דרבנן פטרי בבכורה ור"י מחייב אבל לגבי קונסין אותו וכו' לא פליג עליה. (גליון).
גמ', ומה שבורה דפסקה מיניה וכל שכן, [צ"ל] ומה שבורה דפסקה מיניה שרי וכל שכן. דאתיא לאיחלופי בבהמה אלא את מ"ט שרית משום דאין, [צ"ל] דאתיא לאיחלופי במכירה אחריתי אלא את מ"ט שרית משום דכיון דאין. לכשתלד דלא מקבלת זכר. בקצת ספרים מדוייקים לכשתלד פירוש לא מקבלא זכר.
רש"י ד"ה לא, לעולם מהכא לא תפשוט וכו'. תיבת לא נמחק, ומתחיל הדיבור הכא במאי עסקינן דיהב ליה בהמה לפטמה, כלומר לעולם אעובר ומהכא לא תפשוט וכו'. ד"ה בהמה לעובריה וכו', כל הוולדות שעתידין להתעבר. [צ"ל] כל עוברים שעתידה להתעבר. ד"ה דאתי לאיחלופי, להתיר מכירת שלמה. [צ"ל] להתיר מכירת בהמה עצמה. ד"ה דפסקה מיניה וכו', ולהתיר מכירה חלוטה שלמה. [צ"ל] ולהתיר מכירה חלוטה של שלמה.
תוס' ד"ה מאי לאו אעובר וכו', ולא איירי בעובר אלא בבהמה לעוברה. [צ"ל] ולא איירי מידי בעובר אלא במכר לו בהמה לעוברה. שם, ובעי למיפשט מהכא. [צ"ל] דבעי למיפשט מהכא. שם, לקמן לעוברה. [צ"ל] ולקמן [איירי] לעוברה. ד"ה דלא מקבלת זכר וכו', דאפילו מן הארכובה ולמטה. [צ"ל] דאפילו שבורה מן הארכובה ולמטה.
<h2>דף ג.</h2>
גמרא, עד עשרה בדמי' דוקא או לאו דוקא. פ"ה דלאו דוקא דלא קנסי' ליה כולי האי או שמא טפי נמי קנסי' ליה ת"ש וכו' ול"נ דאיך נסתפק אי אמרינן לאו דוקא דלא קנסי' ליה כולי האי דא"כ הא דקתני עד עשרה ליתא ועוד מאי האי דמשני שאני עבד וכו' הלא לאידך נמי דמייתי סייעתא ת"ש דהוי דוקא סבר שפיר טעמא דעבד מפקיע ליה ממצות דמשום הכי אמרינן בבהמה עשרה ובעבד מאה. להכי נראה לר"י לפרש או לאו דוקא דאפי' טפי מעשרה קנסינן ומייתי ת"ש המוכר עבדו וכו' והוה ס"ד דבהמה ועבד שוין וא"כ עד עשרה לאו דווקא דהכא אמרי' מאה דוקא והן שוין ודחי לעולם אימא לך הכא והכא דוקא ועבד קנסי' טפי משום דמפקע ליה ממצות.
גמרא, המוכר בהמה לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיו דוקא או לאו דוקא. דלא קנסי' ליה כולי האי ת"ש המוכר עבדו לגוי קונסים אותו עד עשרה בדמיו וכיון דבעבד נמי דמפקע ליה ממצות לא אמרינן רק עשרה כ"ש בבהמה ואם כן לאו דוקא. ונראה למ"ר שיחיה דמכאן פי' הקונטרס לעיל [ד"ה או לאו] והכא [ד"ה דוקא] לאו דוקא דלא קנסי' ליה כולי האי דריהטא דתלמודא הכא לאו דוקא משמע כן. וקא דחי שאני עבד דלא הדר ליה פי' הקונט' לעולם אימא לך דוקא וכו' ותימ' כדפרשית לעיל [בדיבור הקודם] דאיך הוה מצית למימר לאו דוקא א"כ עד מאה דקתני ליתא ועוד איך קא פשט לאו דוקא מההיא דעבד דלמא בבהמה הוי דוקא והא דנקט עד עשרה בעבד לאו דוקא דעד מאה דקנסי' ליה דלעיל נמי פי' הקונטרס [בד"ה לעולם בהמה] דקא דחי דההיא דבהמה לאו דוקא ועבד דוקא. ונראה לפרש נמי או לאו דוקא דאפי' טפי נמי וקא פשיט מדאמרינן בעבד עד עשרה ש"מ לאו דוקא דהא אף בבהמה אמרינן עד מאה וה"ה דבבהמה לאו דוקא מאה דה"ה טפי וקא דחי שאני עבד דלא הדר ליה ונימא דוקא בבהמה ובעבד ולזה הפירוש יש לנו להשוותם דוקא או לאו דוקא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ורבי יהודה סבר כוליה בכור משמע וכו', ויש הרבה דרשות שאין להשוותן שה אפילו מקצת וכו'. נ"א ס"י אבל שאר דרשות שהם כענין זה אין להשוותם חד דהכא וחד דשה ואפי' מקצת וכו'.
תוס' ד"ה מ"ש מנפלים. אע"ג דהתם כתיב שגר הוה ליה למילף ונשוה כל הדרשות בענין אחד נדרוש כל מקנך או נילף נפלים משותפות כדי להשוות הדרשות בענין אחד ושגר נדרוש לדרשא אחריתי וכו'. (לשון תוספות הרא"ש).
גמ', דאמר מר פטר וכו'. תימ' דאמרי' בספרי מה בהמה נפלים פטורים אף אדם כן דכתיב באדם ובבהמה. ונראה דגרסי' מה בהמה נפלים פוטרים הבא אחריו דהנפל קדוש כדדרשי' משגר בהמה אף אדם כן. (גליון).
גמ', מר סבר כל משמע למלויי אתא. תיבת משמע נמחק. קרינא בהו בבהמה כל בכור. תיבת בבהמה נמחק.
רש"י ד"ה ה"ג א"ה א"כ ליקנסיה טפי חד. תיבות א"ה נמחק. שם, הלכך ליתני י"א. [צ"ל] הלכך לקנסיה י"א. ד"ה כל מקנך תזכר, אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו. [צ"ל] אם כל המקנה שלך אז תזכר אם יהא לך זכר תקדישנו. ד"ה שגר בהמה וכו', ל"א שגר. בניקוד שַגֵר. שם, ומשכלת. [צ"ל] ומשלכת.
תוס' ד"ה ורבי יהודה סבר וכו', דפ' הבא על יבמתו ובפרק אלמנה ניזונת מדמה להו לפלוגתא דמקצת כסף. [צ"ל] דפ' הבא על יבמתו דמדמי להו תלמודא בפ' אלמנה ניזונית לההיא דמקצת כסף. שם, דמו אהדדי זהו ענין אחר כשנתמעטו בתולים. [צ"ל] דמו אהדדי דהוו ענין אחד דכשנתמעטו בתולים. שם, נשאר מקצת. [צ"ל] כשנשאר מקצת. שם, ואפי' נשוה ההיא דדמו להך דהכא. [צ"ל] ואפי' נשוה הנך דדמו אהדדי להך דהכא. ד"ה רב חסדא אמר וכו', בדבר שמתה בו כו' מר מוסיף אדחבריה. [צ"ל] בדבר שמתה בו שכל אחד מוסיף אדחבריה. שם, אטום עד לארכובה וחד מוסיף עד טבורו. [צ"ל] אטום דמר אמר עד לארכובא ומר מוסיף עד לנקביו ומר עד טבורו. שם, דרבא אדרבא התם דאע"ג דושטו נקוב טריפה וחיה לא מדמו לחסרון עד לארכובה. [צ"ל] דרבא אדרבא דהתם דאע"ג דושטו נקוב ואינה חיה לא דמי לחסרון גוף עד לארכובה. ד"ה מ"ש מנפלים וכו', ונשוה כל הדרשות. תיבת כל נמחק.
<h2>דף ג:</h2>
גמ', הכי א"ר יוחנן אפי' מום קל ועוד דהא תנן וכו' ואם יש מקצת סימנין א"ר יוחנן וכו'. נ"א ועוד א"ר יוחנן בבי מדרשא הא דתנן בפ"ב [ט"ז ע"ב] (פ') רחל שילדה מין עז ואביה עז פטור מן הבכורה דאינו קדוש אם בכורה היא דהו"ל נדמה ואמרי' לקמן [י"ז ע"א] אך בכור שור שיהיה דומה לאמו ואם יש בו מקצת סימנים שדומה לאמו חייב.
גמרא, אבל בהמה שתיהן גדולות וכו'. וז"ל הגליון אבל בהמה שתיהן גדולות וכו' ופריך אחת גדולה ואחת וכו' מ"ט הוי מומא גבי בכור בהמה כדמפ' פ' על אלו מומין [לקמן מ' ע"ב] אי משום שנוי וכו' אלא לאו משום דהו"ל שרוע אבל בשתים גדולות שנוי לא הוי מומא ודלא כר' יוחנן דלעיל ודחי לעולם שנוי הוי מומא ומש"ה פסלינן אחת קטנה ואחת גדולה אבל בשתים גדולות ליכא שינוי כדמסיק ואזיל אי מחמת בריותא וכו'. העתקה. וכן נ"ל ומה שפי' רש"י והתוס' לא הבנתי. (עד כאן מצאתי גליון).
תוס' ד"ה דקא וכו', עוד פי' ר"ת וכו'. וכן פי' בתוס' חיצוניות וז"ל פ"ה ואיבעית אימא רב מרי וכו' קנין גמור כסף ותימה דאיך יטעו העולם בין קנין כסף למילתא בעלמא לכנ"ל דרב מרי היה מקנה אזני העובר ע"י משיכת האם ושפיר מקנייא כדאמ' [ירושלמי ב"ב פ"ג ה"א] משוך פרה לעוברה קנה דומיא דדקל לפירותיו וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור וסברי דמהני להקנות אזני העובר קודם עיבור האמהות ואמת הוא דלא קני דהוי כמוכר פירות דקל עד שלא באו לעולם אבל דקל לפירותיו מקני אף קודם שבאו לעולם וכן נמי פרה לעוברה אף קודם עיבור האמהות והשתא ניחא שפיר שיש לטעות בזה.
תוס' ד"ה דקא מפקע להו מקדושתייהו וכו', דאדרבה לר' יוחנן וכו' כר' יוחנן פוסק ר"ת (ובתיובתא) [ובב"מ] דף מ"ז נמי מסיק משיכה בעובד כוכבים קונה.
תוס' ד"ה כהנים ולוים פטרו עצמן מק"ו וכו', דמשני אותן ג' מאות בכורות היו. ונ"ב וע"כ צ"ל הכי ואמת כן דאל"כ קשו קראי אהדדי וי"ל דמילתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא א"נ מפני שאמת הדבר דהפקיעו עצמן מכח ק"ו דהכא תריץ לקמן הכי דלא קשו קראי אהדדי. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה כהנים ולוים פטרו עצמן מק"ו וכו', אלא דישראל לחודייהו. נ"ב לפי שמקצתם פטרום הלוים ומקצתן הוצרכו לפדות עצמן אבל בכורי הלוים שכולן פדו את עצמן לא נזקק למנותן. (תוספות הרא"ש ז"ל).
גמ', מקצת סימנין חייב מום קבוע, נ"א מקצת סימנין חייב א"ר יוחנן מום קבוע. פוסלין יתר עליהן. [צ"ל] פוסלין באדם יתר עליהן. שתיהן קטנות נמי לא הוי מומא. תיבת נמי נמחק. דהוה ליה שרוע לא לעולם, [צ"ל] דהוה ליה שרוע ושינוי לא הוי מומא לא לעולם. אי מחמת בריותא יתירא תרווייהו בעי, [צ"ל] אי מחמת בריותא יתירא אי מחמת כחישותא יתירא הכא אי מחמת בריותא יתירא תרוייהו בעי. ידע לאקנויי קנין גמור וחזי ליה. [צ"ל] ידע לאקנויי קנין גמור וכו"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור וחזי ליה.
רש"י ד"ה שוה בזרעו, שדומה לבני אדם. [צ"ל] שיהא דומה לשאר בני אדם. ד"ה תרוייהו בעו, והא ודאי. [צ"ל] תרוייהו בעו מכחשי, והא ודאי. ד"ה קודם שיצא, ועדיין לא נתקדש דבכור ברחם תליא קדושתיה. [צ"ל] קודם שיצא, דעדיין לא נתקדש דבכור בלידה תליא קדושתיה. ד"ה הכא וכו', דלא חיילא עליה שם קדושה. [צ"ל] לא חיילא עליה שום קדושה.
תוס' ד"ה דקא מפקע להו מקדושתייהו וכו', והכי נמי אסר לה בגיזה. [צ"ל] דהכי נמי כתב ואסר לה בגיזה. שם, קודם שיצא לעולם כי היה צריך. [צ"ל] קודם שיצא לעולם משיבא לידי תקלה כי היה צריך. שם, ולקמן פרק בתרא. [צ"ל] ולקמן נמי פרק בתרא. שם, רב מרי שהיה מקנה אזן עובר לעובד כוכבים הוי דבר. [צ"ל] רב מרי לא היה מקנה אזן עובר לעכו"ם דהוי דבר. שם, ומיהו לפי דבריו לא היה לו להזכיר ראיה [מלקמן] דאדרבה. [צ"ל] ומיהו לפי דבריו נמי לא היה לו להזכיר דמים דאדרבא. שם, וכרבי יוחנן [קיי"ל]. [צ"ל] וכרבי יוחנן פוסק ר"ת ובפ' בתרא דע"ז [ע"ב ע"א] נמי מסיק משיכה בגוי קונה. ד"ה כהנים ולוים פטרו עצמן מק"ו וכו', תיפוק ליה מתוך קונטרוקוס ההגמון. [צ"ל] תיפוק ליה מתשובת ריב"ז לקונטרקון ההגמון. שם, דדיו שיפקיע של עצמו ש"מ דשל עצמו מיהא מפקיע. [צ"ל] דדיו שיפקיע את עצמו ש"מ דעצמו מיהא מפקיע.
<h2>דף ד.</h2>
גמ', אם הפקיעה בהמתן וכו'. פי' שהלוים הפקיעו פטר חמור. [נ"א, פי' שה לויים הפקיע פטר חמור של ישראל כדלקמן].
גמ', אם הפקיעה בהמתם של לוים וכו'. נ"ב פי' הקונט' דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל א"כ דין הוא שיפקיעו של עצמן וא"כ פטרי חמוריהם של לוים נפטרו במדבר וכן לדורות נמי כדנפקא לן לקמן מדכתיב והיו ותימה מאי פריך לקמן רב ספרא דלא ה"ל שה ככתוב בתוס' לקמן [ד"ה דלא] וי"ל דאין זה ק"ו גמור כיון דלא אמר הכתוב אלא שיפטרו של ישראל ולא של לוים חביריהם אבל מ"מ לגבי עצמן שפיר הוי סברא שיפטרו את של עצמן כיון שפטרו את של ישראל ודוחק הוא ועוד קשה דתימה הוא מאי ס"ד דאביי כיון דכח ק"ו שלו דאם הפקיעה בהמתן אין לנו לומר רק מאי דהו"ל שה וי"ל דודאי סבר אביי דדין הוא שתפקע של עצמן ושל כל הלוים חביריהם אפי' אין להם שה הואיל ופטרו את של ישראל שלא היה להם שה והא דפריך רב ספרא לקמן דלא הוה ליה לא ליפקע ר"ל דלא הוה ליה במדבר שה ולא פטר חמור שלא הפקיע דבר לא ליפקע לעולם אח"כ אף כי היה לו שה ופטר חמור אחרי כן ושה לאו דוקא והוי דומיא דפחות מבן חדש לא ליפקע. (תוספות חיצוניות).
תוס' ד"ה ועוד וכו'. וא"ת וכו'. וא"ת א"כ אמאי קאמ' ר' חנינא לקמן [בעמוד ב'] שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים וכו' הוה מצי למימר כמה פטרי שיים וי"ל משום דאתא לפרושי מתני' דפודה בו כמה פעמים דאיירי גבי פטר חמור דהכי אמרי' עלה בסמוך וא"ת ואביי מה יתרץ אמאי לא פטרינן להו מבכור בהמה טהורה מהאי ק"ו ואין לומר דהדר ביה אביי מקושיא דרבא דהא בסמוך אמרי' א"ל רב ספרא לאביי לדידך דאמרת וכו' משמע שעמד בדיבורו וי"ל דאביי סבר דאין הק"ו גמור לענין פטר בהמה טהורה של לוים דאפי' פטרו שיים של ישראל במדבר לא יפטרו של לוים עצמם דכיון דחזי להקדש בקדושת הגוף להקריב והקב"ה חפץ בלוים כי לעבודתו קירבן לא תפקע קדושת בכוריהם לפי שהשם רוצה בקרבנם ודוקא גבי פטר חמור דלא חזי לקרבן דליכא רק קדושת דמים הוי הקל וחומר גמור דדין הוא שתפקע של עצמן ורבא לא ס"ל כן. (תוס' חיצוניות).
והר"ף הקשה עוד דהא אמרינן בסמוך [לקמן עמ' ב'] דאותו היום שהוקם המשכן קירבו בכורות וכ"ת דר"ל הבכורות שנולדו מכאן ואילך אבל כל הבכורות שהיו בשעת המנין בחומש הפקודים היו פטורים מכל בכור בהמה טהורה דבהמתם של (ישראל) [לוים] פטר אותם הא ליכא למימר הכי דהא בתר הכי קאמר דמאותו היום ואילך קידש דמשמע בלא הפסק מאותו היום ואילך שהוקם המשכן אלמא משמע שלא היו פטורים גם אותם שהיו בשעת המנין ועו"ק דהא רוצה למיגמר לקמן שעה מדורות לגבי שה דשיים דלויים פטרו פטרי חמורים דישראל וא"כ כיון דגמרי' שעה מדורות לגבי שה א"כ נימא דוקא שעה דומיא דדורות דמה דורות לא נפטרו בהמה טהורה אף שעה נמי אע"ג דקא דחי ליה תלמודא מ"מ משום האי טעמא לא דחי ליה אלא מכח פירכא אחריתי לכן נראה למורי דודי הרב פרץ ז"ל דודאי בהמתם של לוים לא פטרו רק בהמה טמאה וכ"ת מאי מקשה רבא לאביי הכי קאמר רבא כיון דחזינן דשה של לוים מפקיע פטר חמור של ישראל ומשוי ליה שהוא מותר בהנאה דפטר חמור קודם שנפדה אסור בהנאה כר' יהודה דהכי קי"ל [לקמן ט' ע"ב] ובשביל אותה הפקעה לא נכנסה בהמה טהורה דלוים בשום קדושה ובשום איסור א"כ כמו כן יש לנו לומר דבהמה טהורה דלוים תפקיע קדושת בכור בהמה דלוים אע"ג דהאי קדושת דמים והאי קדושת הגוף מ"מ אין לחלק אלא היכא דהקדושת דמים מתחללת על דבר של חולין דההוא של חולין נכנס בקדושה תחתיו אבל הכא דלא נכנס השה בקדושה תחת הפטר חמור אין לחלק והכי פריך רבא דא"כ ליפטרו הלוים אפי' מבהמה [טהורה] אע"ג דלא הפקיעה לגבי ישראל כי אם הטמאה מ"מ כיון דבהמה טהורה דלוים דשייך בו קדושת הגוף היא היא המפקעת שלא מטעם חלול א"כ קדושת הגוף נמי. (עד כאן מצאתי בגליון).
ועוד אם איתא וכו'. פי' בקונטרס דהא בהמה טהורה וכו' וקשה דבפי' חומש [במדבר ג' מ"ה] פ"ה ואת בהמת הלוים וכו' לא פדו רק פטרי חמורים דישראל וה"נ משמע לקמן וכו' ונר' דה"פ אם איתא דנפטרו פטרי חמורים דישראל מק"ו א"כ אלים קדושת הלוים וא"כ ליהני קדושה דידהו למיפטר אף של בהמה טהורה ואביי לא ס"ל האי טעמא דבכור טהורה דשייך קדושת הגוף לא שייך לומר ק"ו. (עכ"מ בגליון אחר).
וא"ת ואביי אמאי לא עביד ק"ו בטהורה. וי"ל דס"ל דלא ניתן לידרש לגבי בהמה טהורה דדוקא גבי בהמה טמאה דאין בה צד מזבח כלל עבדינן ק"ו אבל בהמה טהורה דיש בה צד מזבח לא שייך למילף לוים מישראל דנהי דפטרי בהמתן של לוים בהמה טהורה של ישראל לא יפטרו עצמן דכמו שהלוים עצמן קרבין לצד מזבח יותר מישראל כמו כן נמי בהמתן שייך בהו קדושת מזבח יותר מבהמתן של ישראל וזה התירוץ לפי שיטת הקונטרס דפי' דבמדבר הפקיע בהמה טהורה של לוים קדושת בכור בהמה טהורה של ישראל וזה התירוץ לא נהירא למוהר"פ ז"ל דלא מצינו בשום מקום משום דשייך בלוים צד מזבח טפי שהחמירה תורה במידי דהקרבה למזבח בבהמת כהנים ולוים יותר מגבי ישראל לכן נראה כפי' הר"פ ז"ל ולפירו' צ"ל דאביי יתרץ דהאי ק"ו לא ניתן לידרש גבי בהמה טהורה דדוקא גבי בהמה טמאה גלי דהופקעה גבי ישראל מכח בהמתן של לויים איכא למילף למפטר בהמה טמאה של לוים מכח הק"ו דישראל אבל גבי בהמה טהורה דלא הופקעה של ישראל לא הופקע נמי של לויים. (ע"כ מצאתי בגליון).
תוס' ד"ה אם הפקיעה קדושה של לוים כו', וא"ת מ"ט דרבא וכו'. ועוד נראה דאם איתא דחמורי הלוים היו תחת פטרי חמורי' של ישראל ה"נ דהוה אמרי' ק"ו כמו גבי לויים שפטרו בכורי ישראל אבל כאן שה של לויים הפקיע פטרי חמורים ולא הפקיע חמור וטעמא דאביי דלא עביד ק"ו בבהמה טהורה יש לפרש דלא שייך ק"ו במידי דקדוש קדושת הגוף ועוד דמשמע בפירושי חומש [בפרש"י במדבר ג' מ"ה] דבהמות טהורות של ישראל לא נפטרו ובהמת הלוים תחת בהמתם בשה של לויים תחת פטרי חמורים של ישראל קאמר ולא תחת בכור בהמה טהורה וניחא השתא הא דנקט לקמן שה של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל ולא נקט פטרי טהורות של ישראל והא דקאמר הכא אם איתא מבכור בהמה טהורה נמי נפטרו יש לפרש בדוחק דה"ק ליה לאביי כיון דעבדת ק"ו אע"פ שלא פטרו חמוריהם את חמורי ישראל אלא שה הוא דפטרן א"כ נימא נמי ק"ו לבהמה טהורה דאם הפקיע שה את החמורים יפקיע את של עצמן. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה אם הפקיעה קדושה של לוים וכו', לא שייך למעבד ק"ו. דאין בו קדושה טפי משל ישראל רק מגזרת הכתוב אין להוסיף עליה (לשון תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דין הוא שתפקיע את של עצמן וכו', לכן שמעינן וכו'. וק"ק לישנא דה"ק דמשמע דבא לפרושי פטורין דמתני' וי"ל דה"ק דהכא לא קאי אפטורין דודאי פטורין אפדיון פטר חמור כדפי' אלא קאי ליישב פטרו כמו שמפ' והולך. (גליון). וכן כתוב בתו' חיצוניות וז"ל ונראה דהכי קאמר ודאי דכהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מק"ו וכו' ומבכור בהמה טמאה בהיקש ולהכי אמרינן במתני' כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור ומק"ו פטורין מפדיון הבן אם הפקיעה קדושתם וכו' ומפטר חמור בהיקש ומתני' לא חשש להזכיר ההיקש דפשוט הוא.
גמ', דלא הוה ליה שה לא ליפקע. קשה לי מאי פריך דלא הוה ליה שה לא ליפקע נימא דאין הכי נמי ולא דבר הכתוב בבכורי בהמת הלויים אותם שלא היה להם שה להפקיע כמו שלא דבר הכתוב בבכורי הלוים אלא שמתוך המנין של הלוים אנו למדים שקדושת הלוים הפקיעה את בכורתן הלכך נראה לפרש דעיקר הפירכא לדורות דבן לוי שלא היה לו שה באותה שעה לא ליפקע לא הוא ולא זרעו לדורותיו ומתני' סתמא קתני הלוים פטורים והשתא מיתרצא נמי פירכא קמייתא דאפי' אם הפקיעה בהמת לוי את בהמת לוי אחר אפי' הכי פריך שפיר לדורות. ע"כ תוספות הרא"ש ז"ל.
תוס' ד"ה בפטר רחם תלה רחמנא וכו', (א"נ) אלא לגמרי מיתרצא בהך שנויא. והכי פי' בפטר רחם תלה רחמנא כלומר פטור בכורה תלוי בפטר רחם של לוים הלכך מה שהוא בן לויה מועיל להפקיע כאילו היה אביו לוי. תוספות חיצוניות. [נ"א, וכן פי' בגליון וז"ל וצ"ל דבן לויה כיון דבפטר רחם תלה רחמנא והיא לויה מפטרא שפיר אע"פ שאין אביו לוי אבל פחות מבן חדש גריעותא אתיא משום מחוסר זמן וגרע טפי].
תוס' ד"ה ואהרן שלא היה באותו מנין. וא"ת דאה"נ וי"ל דהיה לו כן בקבלה דפקעי. תוס' חיצוניות.
רש"י ד"ה ועוד אם איתא וכו', הפקיעה בהמת ישראל. [צריך להוסיף] הטהורה. ד"ה בהמה טמאה מנא לן, דנפטרו כהנים מפטר חמור. [צ"ל] דנפטרו כהנים ולויים מפטר חמור. ד"ה בן לוי דהוה ליה שה וכו', פטרי חמורים שהיו (לו) במדבר. [צ"ל] פטרי חמורים של ישראל כדאמרי' לקמן שה א' של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל לפקע פטרי חמורי' שלו במדבר מק"ו. ודלא הוי ליה שה, דלא פקע פטר חמור דישראל וליכא למדרש ק"ו גביה לא לפקע פטרי חמורים שהיו לו במדבר. ד"ה ובין לדידך ובין לרבא וכו', גבי פשוט בן לוי חדש. [צ"ל] גבי פשוט לוי בן חודש.
תוס' ד"ה ועוד אם איתא וכו', דהא בהמה דידהו. [צ"ל] דהא בהמה טהורה דידהו. שם, בהמת ישראל הטהורה וא"ת וכו'. [צ"ל] בהמת ישראל הטהורה כך פי' בקונטרס משמע שר"ל דהא דקאמר לא נפטרו מבכור בהמה טהורה היינו עכשיו אבל במדבר נפטרו מן הכל וא"ת וכו'. שם, אחד כנגד אחד דקאמר מה שפטרו בהמת לוים של ישראל. [צ"ל] אחד כנגד אחד דהא מה שפטרו בהמות דלוים של ישראל. שם, ועוד יש לפרש מתניתין דלקמן אתא מה טעם. [צ"ל] ועוד דקא אתי לפרושי מתניתין כדקאמ' לקמן דר' חנינא טעמ' דמתני' אתא לאשמועינן מה טעם. שם, דפוטרין של ישראל דכהנים ולוים קרובים. [צ"ל] דפוטרין של ישראל דכיון דשל ישראל חזו למזבח מטעם כפרה כ"ש דכהנים ולוים [חזו ל]מזבח דכהנים ולוים קרובים. ד"ה אם הפקיעה קדושה של לוים כו', ק"ו קדושת לויות שהלוי הפקיע. [צ"ל] ק"ו דקדושת לויות שבלוי הפקיע. שם, דין הוא שלויות שלו יפקיע עצמו. [צ"ל] דין הוא שלויות שבו תפקיע בכורת עצמו. שם, אין מפקיע שתי בכורות של עצמו ובכורות של ישראל. [צ"ל] אין מפקיע תורת שתי בכורות בכורה של עצמו ובכורה של ישראל. שם, לבכור אדם לגמורי. [צ"ל] לבכור אדם לאגמורי. שם, אף בכור בהמה חייב. [צ"ל] אף בכור בהמה טמאה חייב. ד"ה דין הוא שתפקיע את של עצמו. [צ"ל] דין הוא שתפקיע את של עצמן. ד"ה דלא הוה ליה שה דאפקע לא לפקע וכו', וי"ל אין זה ק"ו לא אמר הכתוב. [צ"ל] וי"ל דאין זה ק"ו שלא אמר הכתוב. שם, כשיש לו עבדינן ק"ו. [צ"ל] כשיש לו שה עבדינן ק"ו. ד"ה בן חדש דאפקע ליפקע וכו', של עצמן. [צ"ל] של עצמו. שם, דבאותה שעה לא מפקיע גם לדורות כדדריש. [צ"ל] דבאותה שעה לא הפקיע גם לדורות יהיה כענין זה כדדריש. ד"ה בפטר רחם תלה רחמנא וכו', בן לויה פטור. [צ"ל] בן לויה נמי פטור. שם, ובן לויה שהוא בן חדש. תיבות ובן לויה שהוא בן חודש נמחקו. שם, דבן לוי שהוא פחות מבן חדש אין בו שום גריעותא אלא במה שהוא פחות מבן חדש והרי הוא בן לוי וכו' בן לויה משויהו לוי ואע"פ. [צ"ל] דבן לויה שהוא בן חדש אין בו שום גריעות אלא במה שאינו בן לוי וכו' בן לויה מועיל ואע"פ. ד"ה ואהרן שלא היה באותו מנין וכו', לא לפקעו בכורה דידיה. [צ"ל] לא לפקעו פטרי חמורים דידיה.
<h2>דף ד:</h2>
רש"י ד"ה וממאי דבשה וכו'. דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים דישראל א"כ דין הוא שיפקיעו של עצמן וא"כ פטרי חמוריהם של לוים נפטרו במדבר וכן לדורות נמי כדנפקא לן לקמן מדכתיב והיו. ותימה מאי פריך רב ספרא דלא ה"ל ככתוב בתורה לקמן וי"ל דלא דאין זה ק"ו גמור כיון דלא אמר הכתוב אלא שיפטרו של ישראל ולא של לוים חבריהם אבל מ"מ לגבי עצמן שפיר הוה סבר שיפטרו את של עצמן כיון שפטרו את של ישראל ודוחק הוא ועוד קשה דתימה הוא מאי ס"ד דאביי כיון דכח ק"ו שלו דאם הפקיע את בהמתם אין לנו לומר רק מאי דהול"ל שה וי"ל דודאי סבר אביי דדין הוא שתפקע של עצמן ושל הלוים חבריהם אפי' אין להם שה הואיל ופטרו את של ישראל שלא היה להם שה ואדפריך רב ספרא לקמן דלא הו"ל שה לא ליפקע י"ל דלא הוה ליה במדבר שה ולא פטר חמור שלא הפקיע דבר לא ליפקע לעולם אח"כ אף כי היה לו שה ופטר חמור אחרי כן ושה לאו דווקא והוי דומיא דפחות מבן חדש לא ליפקע. תוס' חיצוניות וכן כתוב בגליון. וק"ק לישנא דהק' הכא לפי' רב ספרא פטורים דמתני' וי"ל דהק' דהכא לא קאי בפטורים דודאי פטורים אפדיון פטר חמור כדפירש"י אלא קאי ליישב פטר כמו שמפרש והולך ע"כ. וכן כתוב בתוס' חיצוניות וז"ל נראה דהכי קאמר ודאי דכהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מק"ו וכו' ומבכור בהמה טמאה בהיקש ולהכי אמרינן בהמת כהנים ולוים פטורים מפדיון פטר חמור מפדיון הבן אם הפקיעה קדושת וכו' ומפטר חמור בהיקש ומתני' לא חשש להזכיר ההיקש דפשוט הוא ע"כ.
רש"י ד"ה וממאי דבשה וכו', דקאמרת לעיל בן לוי דהו"ל וכו'. ול"נ דזה המקשה עצמו שהקשה לעיל [הוא דמקשה] ממאי דבשה לכן נראה דקאי ארבא דקאמר אלא מעתה בכור בהמה טהורה וכו' והקשה לעיל כיון דהבהמה טהורה הפקיעה הטמאה כ"ש שתפקע עצמה אלמא משמע ליה דפשיטא דהבהמה טהורה הפקיעה הטמאה ומשום הכי מקשה ממאי דבשה. (גליון).
גמ', שהרי מנה הכתוב עודפין באדם. וגבי [בכורי] בהמה אע"ג שהיו עודפין בהמת ישראל יותר מבהמת הלוים מ"מ לא פירש שצריך לפדותן לפי שפטורים היו משום דשה אחד פוטר כמה פטרים וכו'. גלון תוס' חיצוניות.
גמ', ומקנה רב. וז"ל תוס' חיצוניות לא קאי אנדרים ונדבות אלא אבכורות קאי אבל נדרים ונדבות ר"ל אותו היום התחיל להקריב ולא קודם לכן וכן דקדק רש"י ז"ל שהרי לא הזכיר בדבריו רק בכורה. ולי נראה דזה קאי על התוס' ד"ה אותו היום אבל על לשון הגמרא ומקנה רב מצאתי כתוב זה הלשון תוס' חיצוניות הוה מצי למימר דשמא אחר מכאן של אותו מנין היה בסוף (המשנה) [המ' שנה].
תוס' ד"ה ופודה וכו', דאספק קאי לקמן בפירקין וכו' וז"ל תוס' חיצוניות לפ"ה קשה דמאי חדוש הוא כיון שחזר וקנאן ושמא קמ"ל דאינו נתפס בקדושת פטר חמור ויכול לחזור ולפדות בו ועוד פי' ר"ת דמיירי הכא בספק פטרי חמורים דקאי אהא דקתני לעיל מינה אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו וקאמר דבההוא ספק פודה בו פטר חמור ראשון וחוזר ופודה בו פטר חמור שני דאף כי עלה מספק ראשון חוזר ופודה בו ספק שני דהוי דומיא דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל דמיירי שלא זז מתחת ידו.
תוס' ד"ה אותו היום וכו', ונדבות גם משם ואילך. ונ"ב וז"ל תוס' חיצוניות לא קאי אנדרים ונדבות דהא ודאי בכל יום היו מקריבין נדרים ונדבות אלא אבכורות קאי אבל אנדרים ונדבות ר"ל אותו היום התחילו להקריב ולא קודם לכן וכן דקדק רש"י ז"ל שהרי לא הזכיר בדבריו רק בכור ע"כ.
גמרא, אלמא חובות בבמה לא קרוב. ותימה לה"ר אלחנן דהרי קודם שהוקם המשכן קרבו חובות בבמה שקירב חטאת כל ז' ימי המלואים ונראה לו דקודם לכן ר"ל בבמה שכל אחד עושה אותה בראש גגו ובהך מילתא מיתרצא קושיא אחרת שמקשין התוס' במס' יומא [לפנינו בתוס' ע"ז ל"ד ע"א ד"ה במה] גבי הא דפריך בפ"ק דתענית [י"א ע"ב] תלמודא במה שימש משה כל ז' ימי המלואים ומקשין התוס' שם לימא דשמש בבגדי כהונה ותירצו דכיון דכל ז' ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו הוי כבמה ואין בגדי כהונה בבמה וקשה דהא חטאת המלואים קרבה כל ז' ימי המלואים ואי כבמה חשיב הא אמרי' הכא דחובות בבמה לא קרבו ולפי אשר תירצנו דלא מיירי הכא למעט רק הבמות שכל אחד היה עושה בראש גגו א"כ לא חשיבי שבעת ימי המלואים במה וצ"ל דמשום הכי קבעי במה שימש משה כל ימי המלואים דפשיטא ליה שלא שמש בבגדי כהונה מפני שלא נתחנכו לו הבגדים לעבודה עד שלבשם אהרן ונמשחו בימי המלואים וי"מ דמשום הכי קבעי במה שמש ז' ימי המלואים ולא קאמר בבגדי כהונה דאהרן ובניו כתיב בפרשת בגדים [שמות כ"ט] ולא למשה וק"ק דאמאי לא קבעי במה שמש משה במ' שנה שהיו ישראל במדבר דאמרי' פ' טבול יום [זבחים ק"א ע"א] ששימש משה בכהונה גדולה לכן נראה דבעי כדפרישית. (תוס' חיצוניות).
גמ', קרבו להם ישראל, [צ"ל] קרבו להם לישראל.
רש"י ד"ה ודילמא אפילו הכי וכו', לא הוו עדפי בבהמה שיהו בכורי בהמת ישראל. [צ"ל] לא הוו עדפי בבהמות שיהו בכורי בהמות ישראל. ד"ה דלא פסיק קדושת בכורות וכו', איכא למימר דמעיקרא שנולדו (במדבר) בקדושתייהו. [צ"ל] איכא למימר דהנך דמעיקרא שנולדו במצרים בקדושתייהו.
תוס' ד"ה מה לכסף וכו', ובשאר בשויו. [צ"ל] ובשאר דברים בשויו. שם, כדאמר לקמן. [כאן נוסף דיבור] אמר רבא אף אנן נמי, יש ספרים דגרסי תנינא בלשון קושיא. ד"ה ופודה בו פעמים הרבה וכו', מפריש והוא לעצמו. [צ"ל] מפריש טלה והוא לעצמו. שם, ולא נתן דהא תנן. [צ"ל] ולא ניתן לכהן דהא תנן. ד"ה לא קדשו בכורות וכו', ליפטרו דהא בהמה. [צ"ל] ליפטרו ופי' הקונט' דהא בהמה. שם, מסקנא דלקמן הוקדשו בחומש הפקודים ואחר כך פסקו. [צ"ל] מסקנא דלקמן דקדשו בחומש הפקודים אלא שאחר כך פסקו. ד"ה אותו היום מכאן ואילך לא קרוב. [צ"ל] אותו היום קרוב מכאן ואילך לא קרוב.
<h2>דף ה.</h2>
תוס' ד"ה קוביוסטוס וכו', ואין ענינו כאן גבי גביית וכו'. והר"י מפריש פי' דשתי הקושיות שאל ההגמון בבת אחת וקאי גנב אחשבון הכסף וחוביוסטוס אמנין הלוים וגרסינן וחוביוסטוס ולא נראה דא"כ ה"ל למימר הכי וקוביוסטוס ולא ה"ל למימר או קוביוסטוס. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה כפול היה וכו', וז' מאות ולא קא חשיב להו לכלהו ודקאמר מנה של הקדש כפול היה מנ"ל דאמרינן דלא קא חשיב אלא מאת ככר דהו"ל למחשב ק"ק ככר היינו בלוים דמשה או גנב היה או אינו בקי בחשבונות. [נ"א, ודקאמ' מנה של קדש כפול היה מנלן, דאע"ג דלא קחשיב אלא מאת ככר והו"ל למחשב ר' ככר היינו בעיין דמשה אי גנב היה או אינו בקי בחשבונות].
גמ', אלא בפרוטרוט וכו'. דאם איתא שבעים ואחד ככר ושלשים וששה מבעי ליה אלא מדלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט אלא אמר רב חסדא מהכא והשקל עשרים גרה מתרגמינן מעין ותימה דבסלע יש כ"ד מעין ופי' ר"י ב' פעמים הוסיפו, בימי יחזקאל השקל כ' גרה ומנה חול כ"ה סלעים ושל קדש נ' סלעים והוסיפו שתות והיה ס' סלעים, ובימי חכמים הוסיפו על השקל שתות מלבר דהיינו כ"ד מעין ולפי התוספות לא היה מנה של קדש אלא נ' סלעים והכי פי' דקרא והשקל כ' גרה כלומר מאותן שקלים שהיו בתחלה עשרים גרה יש במנה של עכשיו ששים אבל משקל של עכשיו ששקל כ"ד מעין ליכא רק נ' בקדש. כ' שקלים וכו' עד שלא מנה הכתוב בבת אחת וכו' י"ל דחלקן לפי ששלשה ענייני משקלות וכו' וכן מוכח התרגום וכו' ככתוב בתוס' ולפי' ר"י דלעיל צ"ל דתלתות ורבעות ר"ל קודם שניתוסף השקל וכן כ"ה שקל מנה דחול (מנה כספא דחול) י"ל קודם שניתוסף ק"ק למה כתב עשרה וחמשה ולא כתב חמש עשרה י"ל עשרה תוספת בקדש חמשה תוספת לשל חול ע"כ גליון עי' מנחות ס"ז ע"א.
תוס' ד"ה והשקל עשרים גרה וכו', ובימי חכמים כשהוסיפו הסלעים נתוסף וכו' ועוד י"ל דתוספת (אחר) [אחד] היה דבימי יחזקאל הוסיפו על השקל שהיה עשרים גרה ועשאוהו מכ"ד וא"כ מנה של קדש ששים סלעים קטנים שהיו קודם יחזקאל.
תוס' ד"ה עשרים שקלים וכו'. מה שלא מנה הכתוב בבת אחת ס' וכו' י"ל דחלקן לפי ששלשה ענייני משקלות וכו' וכן מוכח התרגום וכו'. ככתוב בתוס'. ולפי' ר"י דלעיל צ"ל דתלתות ורבעות ר"ל קודם שניתוסף השקל וכן כ"ה מנה דכספא דחול י"ל קודם שניתוסף. ק"ק למה כתב עשרה וחמשה ולא כתב חמש עשרה י"ל עשרה תוספת דקדש חמשה תוספת לשל חול. (גליון).
גמ', ריש לקיש כדאמר טעם, [צ"ל] ריש לקיש כדאמר טעמא. חזאי בחילמא דמילתא מעליתא, [צ"ל] חזאי בחלמא ומילתא מעליתא. ואפכיתו לה, [צ"ל] ואפכיתו נמי לה. א"ל לא קדשו (להו) לא הוצרכו, [צ"ל] א"ל לא מאי לא קדשו לא הוצרכו. עשרים ושנים אלף ושלש מאות, [צ"ל] עשרים ושנים אלף ואותן שלש מאות. לצקת וגו' הנך לצקת, [צ"ל] לצקת וגו' ולימא ליה הנך לצקת. ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. תיבות אלו נמחקות. מנה ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט. [צ"ל] [צריך להוסיף] ואם איתא שבעים ואחד ככר ושלשים וששה מבעי ליה אלא מדלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט.
רש"י ד"ה טעמיה וכו' והדר והעברת. [כאן נוסף דיבור] בחלמא, בחלום. ד"ה ואפכיתו לה נמי לרבי אלעזר וכו', חזאי בחלום. עיין ברש"י במנחות פ"ה ע"ב. ד"ה בלשון רבו וכו', אפ"ה קאמר ליה בלשון. [צ"ל] אפ"ה אנא קאמינא ליה בלשון. ד"ה אילימא מיניה, מהאי קרא גופיה שהרי כיון אלף וכו' ולא עשה מהן וכו' ש"מ כפול היה. לעולם איכא לישאל. [צ"ל] אילימא מהאי קרא דאפי' למאי דחשיב איכא ומוכח דכפול היה שהרי כאן מאלף וכו' ולא עשה מהן וכו' שמע מינה כפול היה הילכך לא היה בהו ק"כ מעין שהם שלשה אלפים סלעים ודילמא לא כפול היה דאכתי איכא למבעי. [נ"א, אילימא מיניה, מהאי קרא גופיה דאפי' למאי דחשיב משה איכא למוכח דכפול היה. שהרי כאן, באלף ושבע מאות וע"ה איכא ע"א מנה וא"נ לא אהדר אלא כמה דכתיב מיהו הנך הוה ליה לקרא לממנינהו בככר וכו', ולא עשה מהן וכו' ש"מ כפול היה הלכך לא הוה בהו עד ק"כ מנים שהם שלשת אלפים סלעים, הס"ד. ומה"ד ודילמא, לעולם לאו כפול היה ואכתי איכא למבעי אמאי לא אהדר מאתים ככר וכי משה גנב וכו' והא דאמרת וכו']. ד"ה ואלפים וארבע מאות שקל וכו', והאי קרא חשיב. [צ"ל] והא האי קרא חשיב.
תוס' ד"ה קוביוסטוס וכו', והא דאמר בבראשית רבה שלחני נא. נ"א והא דאמר בחולין גבי שלחני נא. ד"ה ומחצה שלם לא החזיר וכו', לעמודים השר לקנטרו נתכוון. [צ"ל] לעמודים דהגמון לקנטרו נתכוון. ד"ה מנא ליה וכו', דבר זה מתוך מה אמרה מלבד. [צ"ל] דבר זה ממקום אחר מלבד. ד"ה הרי כאן שבעים ואחד מנה וכו' אלא בפרוטרוט. ומנה של קדש וכו'. הד"א וכצ"ל אלא בפרוטרוט ואם איתא וכו' מנה של קדש וכו'. שם, ולא משתמיט קרא. [צ"ל] דלא משתמיט קרא. שם, כתובת אלמנה. [צ"ל] דכתובת אלמנה. ד"ה והשקל עשרים גרה וכו', ופר"ת שתי פעמים וכו' עשרים גרה הוסיפו שתות על מנה של קדש שבתחלה היה בו נ' סלעים עשאוהו של קדש ששים אבל. [צ"ל] ופר"ת דשתי פעמים וכו' עשרים גרה ומנה חול כ"ה סלעים וקדש נ' סלעים והוסיפו שתות על מנה של קדש ועשאוהו של ששים אבל. ד"ה עשרים שקלים וכו', וכן לחלקו בענין זה. [צ"ל] אלא חילקן בענין זה. שם, לפי שענייני משקלות. [צ"ל] לפי ששלשה ענייני משקלות.
<h2>דף ה:</h2>
תוס' ד"ה תשעים חמורים לובים. וז"ל תוס' חיצוניות פי' הקו' לובים מעולים ור"י פי' שהם ממצרים כמו פוט ולובים היו בעזרתך [נחום ג' ט'] וכן כתוב כושים ולובים [צ"ל "הכושים והלובים" דבה"י ב', ט"ז ח'] והיינו להבים דכתיב [בראשית י' י"ג] ומצרים ילד את לודים וגו' (וכן מוכיח בירושלמי גבי הא דקתני והלובדקים בפרומביא וכו'). וכן חמרא לובאה בריש פרק במה בהמה [שבת נ"א ע"ב] פי' בערוך חמור מצרי וכן מוכח בירושלמי דגרסי' עלה פרק במה בהמה יוצאה [שבת פ"ה ה"א] גבי הא דקתני והלובדקים בפרומביא וכו'.
מתני', וחמור שילדה כמין סוס. וראיתי ספרים שכתוב בהם וחמור שילדה כמין פרה וגירסא נכונה היא דטפי הוי חדוש דפטור מן הבכורה מחמור שילדה כמין סוס דאין במינו קדוש בבכורה. (תוס' הרא"ש ז"ל).
גמרא, יכול אפי' יש בו מקצת סימנין ת"ל אך חלק. תימה תנא דידן דלית ליה למקצת סימנים דחייב [חסרות כאן כמה תיבות שמטושטשות] שילדה מין עז מדמייתי לה תלמודא הכא וקאמר מה"מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור משמע דפליגי אהדדי מתני' דהכא דפטרה מקרא דפטר לא מיחייב במקצת סימנים ומתני' דלקמן מחייב והא דקאמר במאי פליגי אע"ג דפליגי במאי דפרישית ה"פ במאי פליגי אמאי לא ילפי' תרוייהו מחד קרא ומשני דתנא דידן אצטריך ליה קרא דאך בכור לכדרבי חנינא וגלי רחמנא בקדושת דמים דנדמה פטור מן הבכורה וה"ה בקדושת הגוף ואף כ"ש הוא דגבי קדושת מזבח ראוי לפוסלו יותר מקדושת דמים ור"י הגלילי דריש פטר פטר לכדלקמן הלכך גלי רחמנא בקדושת הגוף וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף ואע"ג שהיה ראוי לחלק דבקדושת מזבח מסתבר טפי להפקיע בהמה מקדושת דמים אין נראה לו לחלק אלא גמר מיניה והיינו טעמא דקאמר על תנא דידן ה"ה ועל ר"י הגלילי אמר וגמר. (תוס' הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה תלמוד לומר אך חילק וכו', תימה תנא דידן דלית ליה הך דרשא מקצת סימן חייב מנא ליה. וצ"ל דנפקא ליה מדרשא אחריתי א"נ דרשא דאך חלק דריש. (גליון ותוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה והא תנא פטר פטר וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות וא"ת ודלמא שפיר אצטריכו תרי קראי דמפטר פטר נשמע דהיכא שילדה פרה מין חמור שלא יפדה פטר חמור ומאך בכור נשמע דלא קדיש קדושת בכור קדושת הגוף אלא כשהוא שור ובכורו שור וי"ל דכיון דשמעינן מפטר חמור דאף כי הוא חמור אין לו פדיון פטר חמור דבעינן נולד שוה לאם כמו כן שמעינן דבעי' בפרה ולדה כמותה טרם יהיה קדוש קדושת הגוף כדין בכור של פרה וא"ת מ"מ מאי פריך והא תנא פטר פטר וכו' שפיר צריכי תרי קראי דמפטר פטר שמעינן פרה שילדה מין חמור דלא קדוש בבכורה דהאי קדושת דמים והאי קדושת הגוף דראוי למזבח אבל פרה שילדה מין עז דהאי קדושת מזבח והאי קדושת מזבח הו"א דחייב בבכורה קמ"ל אך בכור שור וי"ל דהאי תנא אית ליה דכ"ש הוא דכיון דהאי קדושת מזבח והאי קדושת דמים הוי שנוי כ"ש דהוי שנוי גדול כשהוא קדושת מזבח אחרת וכן נמי משמע לקמן דקאמר גלי רחמנא בקדושת דמים כגון פרה שילדה מין חמור וה"ה קדושת הגוף כגון פרה שילדה מין עז דפטורה מן הבכורה ור"י הגלילי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וגמר קדושת דמים וכו' משמע דסברא הוא יותר לפטור בקדושת הגוף משום דנשתנה מקדושת מזבח לקדושת מזבח מהיכא דנשתנה לקדושת דמים.
תוס' ד"ה והא תנא פטר פטר וכו', וקשה דהא וכו' דהא לשור וכשב ועז צריך קרא לכל חד וחד. ונ"ב ושמא בתר דגלי גלי. (גליון).
גמ', והא מאתן וארבעין הויין. [צ"ל] מנה והא מאתן וארבעין הויין. ועוד שסייעו ישראל, [צ"ל] ועוד שסייעו את ישראל. גלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים. תיבות וה"ה בקדושת דמים נמחק.
רש"י ד"ה והא מאתן וארבעים דינר נינהו וכו', והביאו פעם מ' ששית מבחוץ. [צ"ל] והביאו פעם ששית מ' מבחוץ. ד"ה שריפו ידיהם כו', לפיכך. [צ"ל] ולפיכך. ד"ה לא הפנו אבות אל בנים (להציל). [צ"ל] להצילם. שם, מרפיון ידים, מכאן שריפו. [צ"ל] מעון שריפו. ד"ה ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה וכו', ולעולם קדושים בבכורה. [צ"ל] ולעולם קדושים הם בבכורה.
תוס' ד"ה עשרים שקלים וכו' (מהעמוד הקודם), שיעור מנה של חול רביע מנה של קדש קודם שנתוסף קדש ומשקלו של ט"ו ושלשתן מחזיקות. [צ"ל] שיעור מנה של חול קודם שניתוסף ומשקל אחד של ט"ו רביע מנה של קדש אחר שניתוסף ושלשתן מחזיקות. שם, פ"ב. [ר"ת] פירוש בתרא. שם, תלתות מנה רבעות מנה במנה של קודש. [צ"ל] דתלתות מנה ורבעות מנה איירי במנה של קודש. שם, מקמי דאיתוסף איירי וא"ת ומנא לן וכו'. [צ"ל] מקמי דאיתוסף איירי, הס"ד. ומה"ד וש"מ מוסיפין על המידות, וא"ת ומנלן וכו'. שם, לא היה אלא כחול. [צ"ל] לא היה אלא כפול. ד"ה תשעים חמורים לובים, ע"ש פוט ולובים וכו' וכושים במצעדיו חמרא לובאה. [צ"ל] תשעים חמורים לובים, פ"ה מעולים ונר' דלובים ע"ש מצרים כמו פוט ולובים וכו' וכושים במצעדיו וכן חמרא לובאה. שם, חמור מצרי ובירושלמי [גריס] גרים הבאים מפוט ולוב מהו להמתין וכו'. [צ"ל] חמור מצרי וכן מוכיח בירושלמי דגרסי' עלה ר"פ במה בהמה יוצאה כי גרים הבאים מלוב מהו להמתין וכו'. ד"ה תלמוד לומר אך חלק וכו', דמייתי עלה דתנא כרב יהודה וכי קאמר. [צ"ל] דמייתי עלה דרשה דרב יהודה דכי קאמר. ד"ה והא תנא וכו', שילדה מין סוס. [צ"ל] שילדה מין חמור. שם, אבל כגון רחל שילדה מין עז דקדוש קדושת הגוף הוה אמינא דקדשא וי"ל. [צ"ל] אבל אישתני לדבר הקדוש קדושת הגוף כגון רחל שילדה מין עז הוה אמינא דקדיש וי"ל. שם, דמסתברא לגמרי (משמע) דילפינן מהדדי. [צ"ל] דמסתברא דלגמרי ילפינן מהדדי. שם, וקשה דהא אמר אפילו. תיבת אמר נמחק. ד"ה ורבי יוסי הגלילי וכו', דדרשינן מינה עד שיהא. [צ"ל] דדרשינן נמי מבכור שור עד שיהא.
<h2>דף ו.</h2>
תוס' ד"ה ומה הן באכילה וכו', אלא בפרה שילדה מין חמור ולא חמור שילדה פרה. וראיתי ספרים שכתוב בהם וחמור שילד כעין [במלא"ש, כמין] פרה וגירסא נכונה היא דטפי הוי חדוש דפטור מן הבכורה מחמור שילדה כעין [במלא"ש, כמין] סוס דאין במינו קדוש בבכורה. ע"כ תוספי הרא"ש.
תוס' ד"ה ורבי שמעון נפקא מאת הגמל וכו', עוד נראה דאין זה ראיה וכו'. ונ"ל דאין זה דיחוי דניחא ליה למנקט כר"א לפי שדבר בקושי עצמו. תוס' הרא"ש.
תוס' ד"ה ורבי שמעון נפקא מאת הגמל וכו', אי משכחת תנא דאמר סותר ר' אליעזר היא הא איכא כל הני דדרשי את כיון וכו' וא"ת לוקמה על מוראת אב ואם דהשוה כבודן לכבוד המקום וכו' ולעבור בתרי עשה וכו' [עי' תוס' [בבא] קמא (ע"א) [מ"א] ע"ב] כדאמר גבי תפילין שיש ח' עשה [מנחות מ"ד ע"א] וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דלא משמע ליה להשוות מורא בשר ודם למורא המקום עד שבא ר"ע (וכו') [וריבה] ת"ח. לפי שמצינו בהם לשון זה [אבות פ"ד מי"ב] ומורא רבך כמורא שמים אבל ואהבת את ה' אלהיך לא הוה ק"ל לרבות אב ואם לענין אהבה (דמי) [כיון] שהשוה הכתוב [כבודם] לכבודו [נ"א, כמו שהשוום הכתוב לכבודו] ע"כ מצאתי ונ"ל דטעות נפל בהגה ונ"ל מאי דכתבו וא"ת קאי על דבור התוס' שקביעותו על מאי דאמרו בגמ' כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' והוא בע"ב.
גמ', וי"ו הדר ערבי' קרא, [צ"ל] וי"ו הדר וערביה קרא. שילדה מין עז דכי יש מקצת סימנין, [צ"ל] שילדה מין עז הוא דכי יש בו מקצת סימנין. איצטריך ס"ד התם הוא דיש לה קרנים. [צ"ל] איצטריך סד"א התם הוא דהא יש לה קרנים. אימא חמור אדום בעלמא הוא. תיבת בעלמא נמחק.
רש"י ד"ה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כו'. תיבת כו' נמחק. ד"ה א"כ לכתוב וכו', כל מקנך תזכר וכו' תפדה בשה כלל ופרט. [צ"ל] תפדה בשה הרי כלל ופרט. ד"ה או דלמא כיון דתרוייהו שוו וכו', וכי אית מקצת סימנים. [צ"ל] וכי אית ליה מקצת סימנים. ד"ה לא אפרה שילדה מין חמור, דהואיל ותרוייהו בני קדושת בהמה נינהו כי אית מקצת סימנין. [צ"ל] דהואיל ותרוייהו בני קדושת בכורה נינהו כי אית ביה מקצת סימנין. ד"ה לא אפרה שילדה מין חמור, ומשום דתרוייהו קדשי בכורות. [צ"ל] ומשום דתרוייהו קדישי בבכורה.
תוס' ד"ה למה לי למיתני שהיוצא, לקמן דייק מינה מי רגלים וכו' והכא דייק מדקתני וכו' לדבר הוה ליה. [צ"ל] לקמן דייק מינה דמי רגלים וכו' והכא דייק דהוי סימנא מדקתני וכו' לדבר דהוה ליה. ד"ה ורבי שמעון נפקא מאת הגמל. [צ"ל] ורבי שמעון נפקא ליה מאת הגמל. שם, ובפ' קמא דמנחות גבי לבונה אמר. [צ"ל] ותימה דבפ"ק דמנחות גבי את כל הלבונה אמר. שם, לההיא דרשא תדע. [צ"ל] לההיא דרשא קאמר אבל לא קאמר דלא דריש כלל תדע. שם, דמשמע הכא מאן דדריש. [צ"ל] דמשמע הכא דמאן דדריש. שם, איירי דמודה ר' שמעון. [צ"ל] איירי התם דמודה ר' שמעון. שם, כדמוכח פרק בהמה המקשה דאמר הכל מודים. [צ"ל] כדמוכח בפרק בהמה המקשה גבי פלוגתא דבן פקועה טעון שחיטה דאמרי' הכל מודים. שם, נתיר קלוט מהא טעמא ואת. [צ"ל] נתיר קלוט מהוא טמא ואת. שם, ובכתובות. [צ"ל] ותימה דאמרי' בכתובות. שם, י"ל ניחא לי' ליישב. [צ"ל] י"ל דניחא לי' ליישב. ד"ה פירש וכו', י"ל דמשמע ליה דומיא מורא של מקום. [צ"ל] וי"ל דמשמע ליה דומיא דמורא של מקום. שם, תלמידי חכמים דתנן. [צ"ל] תלמידי חכמים לפי שמצינו בהם לשון זה דתנן.
<h2>דף ו:</h2>
תוס' ד"ה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו', וצ"ל דמה"א יתירא דהטמא דריש עורות שלהם כבשרם שלהן תדע דגבי בהמה דכתב טמא ולא כתב הטמא דריש בת"כ לאסור צירן ורוטבן ומיהו אכתי דריש מן הטמאים וכו' ולשם פ"ה ה' יתירא נדרשת לאסור צירו ורוטבו. [צ"ל] ונ"ל דמה"א יתירא דהטמא דריש וכו' דריש בת"כ לאסור צירן ורוטבן ולא מרבה שעורותיהן כבשרן דרשא אחריתי [א.ה. תיבות דרשא אחריתי צ"ל לאחר תיבות ומיהו אכתי דריש "דרשא אחריתי" מן הטמאים] וכו' ומיהו אכתי דריש וכו' ולשם [חולין קכ"ו ע"ב] פ"ה ה"א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירו ורוטבו. וזה לשון הרא"ש ז"ל ולשם פירש"י ז"ל דה"א יתירא דריש וכולהו (תרי) [הני] דרשות שקולים הם ומרבה כל המחובר לו ופירש ממנו.
תוס' ד"ה לאסור וכו', וא"ת בפרק כל הבשר גבי רב מרי וכו'. וי"ל דמיהו מדרבנן איכא איסורא והכי פריך דמדשרינן ליה לגמרי גבי דגים ש"מ דליכא בליעה. אבל ר' נתנאל הקדוש מקנון הקשה על הא דההיא דהתם פ' כל הבשר [חולין קי"ב ע"ב] ועל(ה) ההיא דהכ' דמייתי לקרא דכתי' גבי שרצים ומאי מייתי האיכא למיפרך מה לשרצים שכן שיעורן בכעדשה דה"נ פריך ליה התם בפ' העור והרוטב [שם ק"כ ע"ב] דאייתי ליה לקרא דשרצים ופריך מה לשרצים שכן שיעורן בכל שהוא וגריס הקדוש מקנון בההיא דהכא וכן בההיא דהתם מ"ש מטמאים ופריך מטמאים דכתיב גבי בהמה טמאה וניחא דמייתי מבהמה טמאה לבהמה טמאה דשיעורן בכזית וכן בפ' כל הבשר דההיא דאימליחא ליה נבילה בהדי שחוטה תרוייהו שיעורן בכזית. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה לאסור וכו', וי"ל דקים ליה [לכל הפחות] דאסור ציר מדרבנן. ונ"ב לשון הרא"ש ז"ל מדרבנן כדקתני סיפא דההיא אם היה טהור מליח וטמא תפל אסור ובמס' וכו'.
תוס' ד"ה לאסור וכו', היכי מייתי רבא ראיה התם מהטמאים לאסור ציר טריפה. ונ"ל דמדרשא דטמאים דבהמה טמאה קאסר רבא ציר טרפה דכיון דאשמעי' דציר בשר לאו זיעה הוא אין חילוק בין בהמה טמאה לטריפה והא דמייתי התם קרא דהטמאים דרשא פשוטה נקט משום דמייתי לה בכמה דוכתי בתלמוד אבל אדרשא דבהמה טמאה קסמיך ובשרצים נמי גלי לן קרא דלאו זיעה הוא אבל בדגים דליכא קרא זיעה בעלמא הוא. (תוס' הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה רוטב וכו', מכאן אתה דן לכל איסורי שבתורה. וי"ל עיקר קרא כדאיתא בפרק עלו עוברין והומ"ל דעיקר קרא לצירן וכן דרך להביא כמה דברים על פסוק אחד ואף על גב דלא נפקי כלהו מניה כדאמרינן באלו מציאות [ב"מ ל' ע"א].
תוס' ד"ה רוטב וכו', לאשמועי' דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתיה וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל אם המחה השרץ וגמעו דהוי כאכילה דס"ד דבשתייה לא מחייב כיון דכתי' בהו אכילה בשרצים ואהא מייתי לה בפ' העור והרוטב וכו' וכן כתוב בתוס' כ"י.
רש"י ד"ה חריצי, גבינים וקאמר ליה ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף. ודלמא שימכרם שר האלף לעובדי כוכבים וכי דרכה של מלחמה לסחורה אם [=נ"א, הם] רוצים להרוג את העובדי כוכבים וימכרו להם דבר מחיה אלא ש"מ לאכילת שר האלף עצמו הביאום.
גמ', הא לחודיה שרי, [צ"ל] הא חלב לחודיה שרי. ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי ואב"א, [צ"ל] ואי לאו דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי לן ואב"א.
רש"י ד"ה את הגמל, משמע את. תיבת את נמחק. ד"ה לאסור צירן, שומן הדג. [צ"ל] שומן הזב מהן. ד"ה אבריה מתפרקין, מחמת הלידה. [צ"ל] אבריה מתפרקין, מצער הלידה. ד"ה משכחת לה וכו', דחלב גרידא אסור נמי איצטריך. [צ"ל] דחלב גרידא נמי אסור איצטריך.
תוס' ד"ה הטמאים לאסור וכו', אי מהטמאים דריש. [צ"ל] אי מהטמאים דשרצים דריש. שם, דמייתי על הך דרשא. [צ"ל] דמייתי עלה הך דרשא. ד"ה לאסור צירן ורוטבן וכו', דציר דאורייתא. [צ"ל] דציר אסור דאורייתא. שם, גבי דג טמא מפליג. [צ"ל] גבי ספק דגים טמאי' מפליג. שם, דרשינן שקץ הוא לכם גבי דגים אסמכתא בעלמא. [צ"ל] דרשינן גבי דגים שקץ הוא לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם צירן אסמכתא בעלמא. שם, הא דשרינן לה משום דלא בלעו. [צ"ל] הא דשרינן לה כש[מלחן] זה עם זה משום דלא בלעו. שם, ומה שכתוב בספרים ש"מ. [צ"ל] ומה שכתוב בקצת ספרים ש"מ. ד"ה רוטב וקיפה שלהן. [צ"ל] ורוטבן וקיפה שלהן. שם, לאשמועי' דהוי כממש. [צ"ל] לאשמועי' דמיחוי כממש. שם, אם המחה השרץ דהוי כשתיה. [צ"ל] אם המחה השרץ וגמעו דהוי כשתיה. שם, קמ"ל בכלל אכילתו והתם מייתי לה. [צ"ל] קמ"ל דהוי בכלל אכילתו והתם בפ' העור והרוטב מייתי לה. שם, דיתסר כמו ציר. [צ"ל] דליתסר כמו ציר. ד"ה קיפה שלהן וכו', יכול לקרות. [צ"ל] יכול להיות. שם, שבשולי קדרה. [צריך להוסיף] שנמחו ונעשו כרוטב.
<h2>דף ז.</h2>
תוס' ד"ה שמע מינה וכו', דמשמע וכו' [מדלא קתני חילוק שלישי]. וכן פי' בתוס' חיצוניות וז"ל ש"מ לאכילה וכו' מדלא קחשיב גבול שלישי להכשיר באכילה ש"מ שאין לו גבול אחר להתירו באכילה דלעולם בעינן ראשו ורובו והא דנקט בכורה ומעיקרא אכילה רבותא נקט בכל חד וחד דמעיקרא תני בהמה טהורה וכו' אסור אף באכילה וכ"ש בבכורה ובסיפא דראשו ורובו דנקט חייבת בבכורה אשמועי' רבותא דאף בבכורה חייבת וכ"ש שמותרת באכילה.
גמרא, דיקא נמי דקא שבקא לאכילה. תימה לר"י דהכא דייק דלא קאי אאכילה מדשבקיה לאכילה ומעיקרא דייק דקאי אאכילה כדפרישית [בתוס' חיצוניות המובא על תוד"ה ש"מ] וצריך לומר שכן שיטת התלמוד. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה זה אי אתה אוכל וכו', ולא דווקא סימני טהרה בעי. זה אי אתה אוכל פי' הקונט' כגון טמא הנולד מן הטהור אבל אתה אוכל הבא בסי' אחד של טהרה פרסותיו סדוקות או מעלה גרה כעין גמל הנולד מן הטהור ול"נ דבסמוך מוקמינן לה כר"ש דאסר גמל במעי פרה וי"ל דיש לחלק דדוקא גמל דאית ליה שם בהמה טמאה אסיר אפי' במעי פרה אבל סוס או חמור במעי פרה הואיל ויש לו סימן טהרה אַחַר שנשתנה ממינו מותר ותימא מאי רבותא היא דשרי כיון דהך מתני' לא בעי ראשו ורובו דומה לאמו וסגי בסי' א' דומה לאמו פשיטא דשרי בסי' טהרה וי"ל דבסי' א' דומה לאמו בעי' שיהא בו דבר הניכר היטב דומה לאמו אבל בסי' טהרה כגון פרסותיו סדוקות או מעלה גרה מכשרינן בכל שהוא מיהו תימה דמשמע דקאי אגמל דכתיב בקרא אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל ועלה קאמר זה אי אתה אוכל ונראה לר"י לפרש זה אי אתה אוכל גמל הנולד מן הפרה וכדר"ש דאסר קלוט במעי פרה אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד כגון דומה לאמו במקצת סימנים בפיו או באזנו או בא' מאבריו ולפי' דפי' ר"י אבל אתה אוכל הבא בסי' א' של טהרה וק"ק דא"כ ה"ל למימר אבל יש לך אחר הבא בסי' טהרה ואתה אוכלו וצ"ע. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה עד שיהא אביו וכו', (בסופו) לכך אייתר זה להוסיף על המותר ועיבורו מן הטמא. וז"ל תוס' חיצוניות לא בא הכתוב להתיר המותר כלומ' לא הוצרך הכתוב להתיר עיבורו מן הטהור ונולד מן הטהור אלא הוצרך הכתוב להוסיף על המותר להתיר אף עיבורו מן הטמא ותימה לר"י כיון דלא איצטריך קרא לעיבורו מן הטהור ונולד מן הטהור משום דפשיטא דשרי כיון דאביו ואמו שוין למה לי שה כשבים ושה עזים מ"מ לעיבורו מן הטמא מאך את זה לא תאכלו נפקא דלעיבורו מן הטהור לא איצטריך כדפרישית לכך נראה לפרש לא בא הכתוב להתיר המותר בלבד קרא דאך את זה לא תאכלו דמשה כשבים ושה עזים נפקא אלא להוסיף על המותר להתיר עיבורו אף מן הטמא וה"ק או אינו אלא לעיבורו מן הטהור ת"ל שה כבשים ושה עזים דמיניה נפקא עיבורו מן הטהור וא"כ אייתר קרא דאך את זה לא תאכלו לעיבורו מן הטמא וניחא לפרש כך שהרי שה כשבים ושה עזים כתיב קודם לאך את זה לא תאכלו וא"כ יש לנו לדורשו לדרשא הפשוטה יותר וקצת קשה דאמרינן בסמוך בעלמא סבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור ושאני הכא דא"כ לכתוב קרא וכו' ש"מ שה מ"מ משמע דמיניה נפקא לן עיבורו מן הטמא דהוי זה וזה גורם ולא מקרא דאך וי"ל דמדאייתר קרא דשה דנפקא לן מיניה להתיר המותר חזינן זה וזה גורם מקרא דאך את זה לא תאכלו דאי לאו קרא דשה להתיר המותר הוה מוקמינן אך את זה לא תאכלו להתיר המותר דוקא ולא להוסיף על המותר.
גמ', קרי ליה טמא כרבי שמעון. אומר ר"י דלא דייק מלישנא דקרי ליה טמא דהא לכ"ע קרינן לעיל [ו' ע"א, ו' ע"ב] טמא שנולד מן הטהור אף כי לרבנן שרי אבל דייק הכא דאתי כר"ש מדאסר לעיל הולד כי נתעברה ממנו בהמה טהורה דקאמר יכול אפי' עבורו מן הטמא ת"ל שה כשבים וכו' ומן הטמא ר"ל מקלוט דמטמא ממש לא מעברא כדאמרי' לקמן דאין בהמה טהורה מתעברת מן הטמאה. (תוס' חיצוניות).
גמ', לא יקרב לגבי מזבח. וה"ה דאף להדיוט אסיר כיון דזה וזה גורם אסור ונקט למזבח לרבותא דר' יהושע דשרי אף ליקרב. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה והא איפכא וכו', ומיהו אשכחן בעלמא דר' אליעזר סבר וכו'. וכן תירצו בתוס' חיצוניות דמ"מ שמעינן להו לר' אליעזר ולרבנן דפליגי בזה וזה גורם בפ' כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] גבי שאור של חולין והא דאייתי הך פלוגתא משום דנזכר בה ר' יהושע בהדיא.
גמרא, ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר. פי' הקונט' דד' מחלוקות יש בדבר דרבנן סברי טמא שנולד מן הטהורה מותר אפילו בלא סימן אחד ור"ש סבר טמא שנולד מן הטהור אפילו עיבורו מן הטהור בעינן ראשו ורובו דומה לאמו ור' יהושע ור' אליעזר פליגי אליבא דר"ש דס"ל דאפילו עיבורו מן הטהור קלוט במעי פרה אסור בלא סימן אחד אבל אם דומה לאמו בסימן אחד לכ"ע שרי ובהא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר' יהושע סבר ה"מ דמותר בסימן אחד בעיבורו מן הטהור אבל בעיבורו מן הטמא אפילו בסימן אחד אסור אבל אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר דאע"ג דכתיב שה כבשים ודרשינן עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ה"מ בסימן אחד אבל אם דומה לאמו בראשו ורובו מותר דהא גבי בכור דכתיב אך בכור כשב ודרשינן שיהא הוא כשב ובכורו כשב ואפילו הכי אמר רבי שמעון דהיכא דדומה לאמו בראשו ורובו מותר ורבי אליעזר אפילו עיבורו מן הטמא סגי ליה בסימן אחד. (גליון).
גמ', לא שנא. סימן בהמ"ה א"ך גמ"ל. וקם ליה אבכורה. נ"א בקצת ספרי' אבכורה ש"מ דאיכ' דאמר מאי לאו דאשבקיה לאכילה וקם ליה אבכורה ש"מ לבכורה הוא דבעי ר"ש ראשו ורובו. [מזבח כפרה]. תלמוד לומר שור שה כשבים ושה עזים מכל מקום, [צ"ל] תלמוד לומר שה כשבים ושה עזים מכל מקום (תיבת שור נמחק), ס"א תלמוד לומר שה שה מכל מקום. קאמר וקאמר, [צ"ל] קאמר וכרבי שמעון וקאמר. להו ולד טריפה, [צ"ל] להו דתנן ולד טריפה. קרא שה כשבים ועזים שה ושה למה לי, [צ"ל] קרא שור כשבים ועזים שה [שה] למה לי. שור כשב ועז כשבים ועזים, [צ"ל] שור שה כשב ושה עז כשבים ועזים, תיבת ועז נמחק.
רש"י ד"ה מדשבקה לאכילה וכו', ולא אמר אם ראשו. [צ"ל] ולא תאני אם ראשו. ד"ה שה כבשים, שה הבא משני כבשים. להתיר. [צ"ל] שה הבא משני כבשי' שאמו ואביו כבשי' עד שיהא אביו (כ"כ) [כבש וכו'] ואי אמרת א"כ אמאי אצטרי' אך את זה לאוקמה בלאו דאי מוזאת הבהמה לאו הבא מכלל עשה לא בא הכתוב להתיר. ד"ה זה וזה גורם וכו', שיבא הוא טמא. [צ"ל] שיבא שאביו טמא. ד"ה מיא עול וכו', נפוק והאי. [צ"ל] נפיק ושרי והאי.
תוס' ד"ה שמע מינה לאכילה נמי בעי ר"ש וכו', רישא וסיפא רבותא. [צ"ל] רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא. שם, דקתני ראשו ורובו דומים לאמו חייב אף בבכורה. [צ"ל] דקתני כשראשו ורובו דומים לאמו דחייב אף בבכורה. ד"ה זה אי אתה אוכל וכו', ושפן כתיבי בקרא. [צ"ל] ושפן דכתיבי בקרא. שם, טהרה איירי דממעלה גרה וממפריסי הפרסה אלא בדמי למקצת סימנין לאמו ביד וברגל ובצמרו. [צ"ל] טהרה דמעלה גרה ומפריסי הפרסה איירי אלא בדמי במקצת סימנין לאמו ביד וברגל ואפילו בצמרו. שם, (ולד). תיבת ולד הוא ראשי תיבות ולאו דוקא. ד"ה עד שיהא אביו ואמו כבשה, ור' אליעזר מדכתיב שה שה תרי זימני והשתא דרשות דר' יהושע לאסור לאו הוא דר"א להתיר. [צ"ל] ור' אליעזר דריש מדכתיב שה שה תרי זימני כדאיתא לקמן בשמעתין והשתא כבש[ים] דר' יהושע [לאסור] ושה דר' אליעזר להתיר. שם, דמשמע הלשון. תיבת הלשון נמחק. [שם, דמקרא זה. [צ"ל] דמקרא דזה.] שם, ר"א דבא להוסיף. [צ"ל] ר"א דההוא (שה דבא) [זה בא]. שם, ויש לפרש לא בא הכתוב כמו. [צ"ל] ויש לפרש דהאי לא בא הכתוב הוי כמו. שם, וה"פ משה שה נפקא לן עיבורו מן הטהור לכך אייתר זה להוסיף על המותר ועיבורו מן הטמא. [צ"ל] דה"ק ת"ל שה שה דנפקא לן מיניה עיבורו מן הטהור הלכך אייתר לן זה להוסיף על המותר להתיר אף עיבורו מן הטמא. ד"ה חוץ מדרבי אליעזר ומחלוקתו וכו', לקמן לא קשה מידי דלא. [צ"ל] לקמן משום דלא, ותיבות לא קשה מידי נמחק. ד"ה ופליג עליה בחדא וכו', לאכילה פשטינן נמי דבעי. [צ"ל] לאכילה נמי פשטיה דבעי. ד"ה והא איפכא שמעינן להו וכו', יולדת ניחא דפליגי בזה וזה גורם אלא למ"ד. [צ"ל] יולדת כו' ניחא דפליגי בזה וזה גורם אבל למ"ד. שם, ירך אמו ונתעברה ולבסוף. [צ"ל] ירך אמו ועיברה ולבסוף. שם, ורבנן סברי מותר גבי שאור חולין ותרומה. [צ"ל] ורבנן סברי זה וזה גורם מותר גבי שאור של חולין ושל תרומה. שם, ממנה עצים אלא לרבי יהושע אייתיה. [צ"ל] ממנה כרכר (תיבת עצים ל"ש) אלא משום דר' יהושע הוזכר, תיבת לרבי נמחק. שם, גורם ופר' אותו ואת בנו. [צ"ל] גורם ובפ' אותו ואת בנו. שם, לזרע האב משום. [צ"ל] לזרע האב גבי פלוגתא דרבי יהודה משום. שם, [שייך שפיר] זה וזה גורם ומיהו. [צ"ל] ושייך זה וזה גורם והיכא דהאיסור (רבה) [בא] ע"י תערובות נקט לישנא דחוששין לזרע האב דכל חד וחד לחודיה שרי ומיהו. שם, גורם לא יחשב שאור גורם וליתסר. [צ"ל] גורם להוי יחשב כחד גורם וליתסר.
<h2>דף ז:</h2>
גמרא, מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא הוא. פ"ה דדמו לחלב ותימה איך משמע מן הטמא מינא דטמא הואיל והוי בלא יוד ונראה לגרוס והני נמי מיני דטמא נינהו פי' הם באים מן הטמא ואסירי אפי' מסוסים וגמלים מיהו תימה קצת להר' אלחנן שאין זו שיטת התלמוד דקאמר השואל דסוסים וגמלים לא מיבעיא ליה דודאי שרו וקפשיט רב ששת דאף מסוסים וגמלים אסירי לכן נראה כפי' רש"י ז"ל. א"נ נפרש דדוקא דחמור חשיבי באים מן הטומאה משום דעכירי ודמו לחלב אבל דסוסים וגמלים לא חשיבי כבאים מן הטומאה דמייא עייל ומייא נפיק ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קמיבעיא דלא שתו אינשי ואינו חושש לשאול עליהם אכן אפשר דאסירי אלא קמיבעיא לן דחמור ופשיט ליה רב ששת דאסירי כולהו משום דמטמא קאתו ואף דסוסים וגמלים וניחא דלא נקט לישנא דלעיל דקאמר והני נמי מינא דטמא נינהו והכא קאמר והני נמי מטמא קא אתו. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה אלא שרץ וכו', ל"א אלא שרץ וכו' ומאידך קרא נסיב לה וכו'. ול"נ דא"כ לשון הברייתא ליתא ולשון ראשון עיקר. (תוס' חיצוניות).
גמ', יכול אף דבש הגזין. מפורש בתוספתא בפ"ק [דבכורות ה"ה] מפני שהוא ריר.
גמ', כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצירעין טהור ומותר באכילה דלא כר' יעקב. פסק ר"ת בספר הישר דלא כר' יעקב דסתם לן תנא דלא כוותיה במס' מכשירין גבי שבעה משקין דתנן התם [פ"ד מ"ו] דבש צרעה טהור ומותר באכילה והא דלא מייתי לה הכא משום דדבש הגזין אינו שנוי במשנה כמו בברייתא. ודבר תימא הוא לפסוק כמתני' דמס' מכשירין כיון דרב ששת לא ס"ל כוותיה דאיהו ס"ל כר' יעקב ומיהו מצינן למימר דלא איצטריך ליה למימר הוא דאמר כר' יעקב אלא ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא דלא אסר בשל חמור אלא משום דמינא דטמא הוא ובשל סוסים שרי לא קשיא מידי מההיא דדבש דבורים שאין ממצות אותו מגופן וה"ה דבש הגזין והצרעין ומיהו לפי מה שרגיל ר"ת לפסוק כאיכא דאמרי אין להתיר מתוך לישנא קמא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. (תוס' כת"י).
גמ', תניא נמי הכי דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה. וא"ת והא במס' מכשירין [פ"ו מ"ד] קחשיב ליה בהדי משקין וי"ל דהכא מיירי בעודו עם השעוה והתם כשהופרש ממנו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דג טהור וכו', וא"ת וכו' היכי פריך בגמ' כי חזינא דבלע נימא האי איעכל' והאי אשרוצי אשריץ י"ל פעם ממהר להתעכל קודם ולא הוי ככלב דלעולם ג' ימים. וז"ל הרא"ש ז"ל והלא לא שהה כדי עיכול וי"ל לפי שלפעמים ממהר להתעכל והוה לן למיחש לחומרא. וז"ל תוס' חיצוניות וי"ל דפשיטא ליה דזימנין שממהר להתעכל מכדי שתפול לאור ותשרף דהא התם תני ובכלב ג' ימים ואין סברא [לומר] שאין מתעכל לעולם בפחות משלשה ימים.
רש"י ד"ה מניק וכו', ומלקט פירורים ומפרנס בניו. ור"י פי' מלקט מאכיל כדאמרינן [שבת קנ"ה ע"ב] מהלקטים לתרנגולים. (תוס' חיצוניות).
גמ', ואין ממצות, [צ"ל] ואינן ממצות. דאמר דובשא רחמנא, [צ"ל] דאמר דהני רחמנא, ותיבת דובשא נמחק. אלא שרץ. ס"א אלא מהאי קרא דכתיב וזה אשר לא תאכלו וגו' שרץ. לרבות דבורים ולהוציא הגזין [צ"ל] לרבות דבש דבורים ולהוציא דבש הגזין. באכילה דלא, [צ"ל] באכילה כמאן דלא. מחשבה תניא, [צ"ל] מחשבה מכלל דדבש דבורים לא בעי מחשבה תניא. שלא במחשבה חלי, [צ"ל] שלא במחשבה הני חלי. עיין בערוך ערך חלי. רבנן למימר ביעי כו' אמר רב ספרא, [צ"ל] רבנן קמיה דרב ספרא למימר ביעי כו' אמר להו רב ספרא. מנלן דתניא, תיבת מנלן נמחק. כי חזינא דבלע אמרי', [צ"ל] כי חזינא דבלע נמי אמרי'. דרך הריעי, [צ"ל] דרך בית הרעי. רב נחמן אמר, [צ"ל] רב נחמן בר יצחק אמר. במינן משריצין וכמי שבלע לפנינו, ס"א במינן משריצין אי הכי מאי איריא כדחזינא דבלע אפילו לא חזינא נמי ה"נ קאמר כיון דרוב דגים במינן משריצין כמי שבלע בפנינו.
רש"י ד"ה ואין ממצים אותו דובשנו מגופו וקשיא, [צ"ל] ואין ממצים אותו מגופו וקשיא. ס"א (מבשרו) [מבשרן] וקשיא. שם, רב ששת אמר וכו', הטמא דאמר. [צ"ל] הטמא טמא דאמר. ד"ה שרץ העוף טמא. [צ"ל] שרץ עוף טמא. ד"ה אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל. [צ"ל] אלא שרץ עוף טמא (נמי) [אי] אתה אוכל. שם, דלהכי דייקא ואי אתה. [צריך להוסיף] אוכל. שם, נסיב לה מכל שרץ העוף. [צ"ל] נסיב לה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וכו' וכל שרץ העוף. ד"ה דבש בכוורתו, ואכתי לא. [צ"ל] דאכתי לא. ד"ה חלי דיחמורתא וכו', זכר שהיחמורו' מוציאות מרחמן. [צ"ל] זכר שהחמורה מוציאה מרחמה, הס"ד. ד"ה עור הבא כנגד פני חמור. [צ"ל] עור הבא כנגד פנים של החמור. ד"ה טהור, מלטמא במגע ובמשא. [צ"ל] מלטמא באהל ובמגע ובמשא. ד"ה מאי לאו וכו', אלמא דאמר שליא לא מן הולד. [צ"ל] אלמא דאינו לא מן הולד. ד"ה דרך בית הריעי וכו', ליה לאישתכוחי. [צ"ל] ליה לאישכוחי, הס"ד. ד"ה שמצאו שלם וכו', עוברו לא. [צ"ל] עוברו הוא לא. ד"ה מניק וכו', דדים ומלקט. [צ"ל] דדים אלא מלקט.
תוס' ד"ה תניתוה וכו', הא דמשמע לסימן. [צ"ל] הא דאמרינן לעיל לסימן. ד"ה הגזין וצרעין וכו', חגבים שזה עוף. [צ"ל] חגבין שזהו חגבין וגזין הוא שם עוף. שם, דנדה לפי' ר"ת. [צ"ל] דנדה בפ' כל היד לפי' ר"ת והה"א הוא של שמוש (ו)גזין. ד"ה עור הבא נגד פניו וכו', פי' כדלעיל. [צ"ל] (פי' שליא, הס"ד) [פירשתי לעיל]. ד"ה מאי לאו בין הוא ואמו מתה. [צ"ל] מאי לאו בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו מתה. שם, אלא הזרע שנתקרש. [צ"ל] אלא מן הזרע שנתקרש ודחי [לא וכו']. ד"ה לא בין הוא חי ואמו מתה וכו', בא בין שניהם. [צ"ל] בא מן שניהם. שם, ובקונטרס פירש כך בין הוא ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה [אבל] אמו חיה. [צ"ל] ובקונטרס גריס בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה דאמו חיה. שם, מתים אבל. [צ"ל] מתים דנמצא דהוי כפרש בעלמא אבל. ד"ה דג טהור וכו', תימה במסכת אהלות תנו כלב שאכל. [צ"ל] תימה דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל. עיין תוס' מנחות ס"ט א' [ד"ה דבלע]. שם, מתוך משנה זו חטה. [צ"ל] מתוך האי משנה חטה. שם, עוד פירש ר"ת. [צ"ל] עוד אמר ר"ת. שם, צ"ל דשמעתא אתיא בלא שהה. [צ"ל] צ"ל דהכא מיירי בלא שהה. שם, י"ל פעם ממהר. [צ"ל] י"ל דפעמים ממהר. שם, דלעולם ג' ימים. [צ"ל] דלעולם בג' ימים. ד"ה רוב דגים וכו', הלכתא כרב אשי. [צ"ל] נראה דהלכתא כרב אשי. שם, שקורין מרנ"ש הנמצא תוך דג. [צ"ל] שקורין הארנש הנמצאות תוך דג טמא גדול שקורין. שם, נמצא תוכו דג טהור ואפילו יצאו הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק אבל. [צ"ל] שנמצא בתוכו של דג טמא ואפילו יצא נמי לא דמי דדג עייל דג נפיק אבל. שם, ובת"כ תני גבי. [צ"ל] ובת"כ תניא גבי. שם, טהור טהור (מטמא שבמעי הטהור טהור) ובדגים אינו כן לפי שאין גדוליו ואין ראיה משם לאסור דג טמא. [צ"ל] טהור טהור הטמא שבמעי הטהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאין גדוליו ואין לאסור משום דג טמא. שם, דלאו דוקא אלא משום כו' טהור דדילמא ההיא דשרינן ביצא לחוץ משום. [צ"ל] דלאו דוקא נקטיה אלא משום כו' טהור נקטיה דהא שרינן ביציאתו לחוץ משום.
<h2>דף ח.</h2>
תוס' ד"ה תרנגולת וכו', וריב"א מפרש שקדים וכו' מתרגם ירושלמי לוזים. וי"מ דמין שקדים ולא שקדים ממש מדקרי להו לפעמים לח כגון דכתיב [בראשית ל' ל"ז] לח ולוז ובאידך קרא כתיב שקד. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה באילן תות. אין ראיה וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל אין ראיה מכאן שמברכין ב"פ העץ על כל המינים הנקראים תותין דהכי נמי קאמר וכנגדו באילן תבואה ופי' רש"י ז"ל כמ"ד עץ שאכלו וכו' ולענין ברכה אמרינן [ברכות ל"ז ע"א] הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה ועוד דיש תותים שגדלים באילנות גדולים שמברכין עליהן ב"פ העץ ויש מין תותים שגדלים כעין עשבים וברכתן תבחן מהא דאמרינן בברכות [מ' ע"א] כל היכא דכי שקלת לפירא הדר גווזא ומפיק ברכתו ב"פ העץ ואי לא ב"פ האדמה.
גמרא, והברדלס. פי' ר"ת דהיינו אפעה כדאמרי' בפ"ק דב"ק [ט"ו ע"א] מאי ברדלס נפרזא ומסיק זו אפא ואמר רב יוסף צבוע זו אפא (וגבי) [וגי] הצבועים [שמואל א', י"ג י"ח] מתרגמינן מישר אפעה וקשה דהכא קחשיב ברדלס ואפעה בתרי ונראה דחיה גדולה היא מדקחשיב לה בהדי ארי מיהו הקונט' פירש בב"ק [שם] ברדלס פוטוייש ולא נהירא מדחשיב ליה בהדי ארי. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ברדלס. פי' בקונט' אפא ובפ"ק דסנהדרין [ט"ו ע"ב] פי' בקונטרס פוטייש ובספ"ק דב"ק [ט"ז ע"א] מפרש מאי ברדלס זה אפא ואומר ר"ת דההוא דפ"ק דפסחים [ט' ע"א] מקום שחולדה וברדלס מצויין שם יכול להיות שהוא פוטייוש דמשמע חיה קטנה כעין חולדה אבל ההיא דב"ק אין דומה שיהא אותו שקורין בלעז פוטייש דאינו עז כ"כ ובפ' אלו מציאות [ב"מ כ"ד ע"א] משמע שהוא עז ביותר דאמרי' המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן הנחש הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ודומה שהוא מין נחש דהא מפרש התם בב"ק דברדלס זה אפא ואמרינן נמי התם צבוע זה אפא וגי הצבועים [שמואל א', י"ג י"ח] מתרגמינן מישר אפעייא ואפעה דומה שהוא מין נחש כדכתיב [ישעי' ל' ו'] אפעה ושרף מעופף וברדלס דשמעתין אומר ר"ת דהוא פוטייוש כההוא דפסחים [שם] דקאמ' שיולד לשלש שנים וקחשיב נמי אפעה לשבעים שנה ומיהו קצת קשה דחשיב ליה הכא בהדי ארי וזאב ודוב ונמר כמו בב"ק [שם] ועוד דאפעה ושרף מעופף מתרגמינן חיווי חורמן מפרחין וגי הצבועים מתרגמינן אפעייא אלמא אין הכל אחד. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה הקוף והקיפוף וכו', הפיל והקוף והקיפוף. קיפוף זה מין חיה הוא דחשיב בהדי פיל וקוף כי ההוא דברכות פ' הרואה [נ"ו ע"ב] דאמרינן כל מיני חיות יפין לחלום חוץ מן הפיל הקוף והקיפוף ועוד יש שם קיפוף אחר שהוא מין עוף כדקאמרינן התם [נ"ז ע"ב] כל מיני עופות יפין לחלום חוץ מקריא וקפופא ובפ' המפלת [נדה כ"ג ע"א] לא א"ר מאיר אלא בקריא וקיפוף הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ואותו קיפוף הוא תרגום של ינשוף דכוס וינשוף [דברים י"ד, ט"ז] מתרגמינן קריא וקפופא ועוד יש בעופות קיפוף אחר דאמרינן בפ' אלו טרפות [חולין ס"ג ע"א] דתנשמת היא באות שבעופות ואמרינן נמי התם דבאות שבעופות זה קיפוף ומיהו יש ספרים דגרסי התם קיפוד בדלי"ת וכן נראה דאי גרסינן קיפוף א"כ לא פירש כלום דכיון שיש בעופות שני ענייני קיפוף היכי ידעינן הי מינייהו קמיירי אי בינשוף אי בתנשמת ומצינו קיפוד גבי עופות דכתיב בישעיה [ל"ד י"א] וירשוה קאת וקיפוד, ותנשמת אצל קאת כתוב בקרא [דברים י"ד ט"ז] ומתרגמינן ובותא וקאתא. (תוס' כת"י).
גמ', וימי עיבורו שלש שנים. פי' בקונט' משעת הפרח של פרי החרוב עד שעת גמר הפרי ולשון עיבורו לא משמע דקאי אפרי ומיהו לפי גירסא אחרת הכתובה בספרים אי אפשר לפרש בענין אחר דגרסי' הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים וכנגדן באילן חרוב חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה וימי עיבורו שלש שנים ואם לא תפרש כן במה דומה חרוב לארי ודוב ונמר ולפי גירסא זו לא קשה לעיל מאפעה דלא גרסינן אפעה כלל אבל קשה אמאי לא קתני (כנגדו) [כנגדן] באילן בנות שוח דהוי ממש כיוצא בו דתנן במס' שביעית [פ"ה מ"א] דבנות שוח עושין פירות לשלש שנים דשביעית שלהן שניה אלא נראה כספרים דגרסי (וכנגדו) [וכנגדן] באילן בנות שוח אפעה לע' שנים וכנגדו באילן חרוב ולגירסא זו מצינן למימר דקאי ימי עבורו אאפעה דאפעה מתחיל להתעבר לאחר שבעים ושוהה להוליד שלש שנים והשתא אינו דומה ממש לחרוב דגמר פירותיו לשבעים וכן משמע בעובדא דחוני המעגל [תענית כ"ג ע"א] לפיכך הולך ומפרש שבזה דומה לחרוב שעד גמר פירותיו של חרוב שבעים שנה ואפעה ימי עבורו שלש שנים לאחר שבעים ללידתו. (תוס' כת"י).
גמ', כשם שנתקללה הבהמה. וא"ת דילמא חיה דקרא היינו ארי או אפעה ששוהין יותר מבהמה ולא אמרי' כשם וי"ל דא"כ לא לכתוב בהמה כלל ואנא ידענא דכיון שנתקללה מחיה כ"ש מבהמה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ומאי נינהו. וז"ל הרא"ש ז"ל תימה למ"ד כלב מין חיה כדאמרינן במס' י"ט [ביצה כ"ה ע"ב] שלשה עזין וכו' ובפ"ח דכלאים [משנה ו'] תנן ר"מ אומר כלב מין חיה לינקוט חמור מכלב שנתקלל טפי מז' וי"ל דהשתא מכוון דהוי ממש ז' שנים.
גמ', ורבין כבני אדם, [צ"ל] ורבין מבני אדם. מוליד וכל שבפנים מטיל ביצים, [צ"ל] מוליד מבפנים מטיל ביצים. ביום יולד ביום בלילה יולד בלילה, [צ"ל] ביום מוליד ביום בלילה מוליד בלילה, וכצ"ל לקמן. בלילה תשמישו ביום יולד ביום תרנגול בלילה כו', [צ"ל] בלילה תרנגול תשמישו ביום מוליד ביום בלילה כו'. ביו"ט אימר לא בדק יפה והלא בדק יפה אימר, [צ"ל] בי"ט והלא בדק אימר לא בדק יפה יפה אימר. מערב יו"ט וחוזרת מותרת, [צ"ל] מערב י"ט וחזרה מותרת. זה מזה הכל, [צ"ל] זה מזה וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה אין (מולדין) [יולדין] ומגדלין זה מזה הכל. דג ואדם ונחש, [צ"ל] דג ונחש ואדם. רב דימי אמרי, [צ"ל] רב דימי אמר אמרי. חתול לחמשים ושנים יום. ס"א לחמשים יום וכלב לחמשים ושנים יום, ובשמעתין משמע כגירסא הראשונה. לששים יום כנגדו באילן, [צ"ל] לששים יום וכנגדו באילן. שרצים ששה חדשים וכנגדם באילן, [צ"ל] שרצים לששה חדשים וכנגדן באילן. חדשים וכנגדן באילן גפן כו' חודש וכנגדו באילן דקל טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית הזאב, [צ"ל] חדשים וכנגדה באילן גפן כו' חודש וכנגדה באילן זית טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן דקל הזאב. לשבעים שנה וכנגדו באילן, [צ"ל] לשבעים שנה וכנגדה באילן. מוכססים מנא הני מילי. [צ"ל] מוכססין ובנות שוח מנה"מ. מבהמה אחת לשבע, [צ"ל] מבהמה אחד לשבע.
רש"י ד"ה ולמחר השכים וכו', לעיל יצתה רובה מותרת דבתר. [צ"ל] לעיל, סה"ד. ומה"ד יצתה רובה מעי"ט וחזרה ובלילה יצאת מותרת דבתר. ד"ה כל שתשמישו ועיבורו שוה וכו', ששניהם פנים. [צ"ל] ששניהם משמשי פנים. שם, ויולדין אם בא. [צ"ל] ויולדין, סה"ד. ומה"ד יולדין אם בא. ד"ה לוז וכו', פריו שנים ועשרים. [צ"ל] פריו אחד ועשרים. ד"ה כלב לנ' יום, גמרה צורת. [צ"ל] כלב לנ' יום נגמר צורת. ד"ה וימי עיבורו וכו', גמר פירות. [צ"ל] גמר פירי, הס"ד. ד"ה אם מבהמה נתקלל וכו', שפחותה יותר מן חיה שהרי. [צ"ל] שפחות שבבהמה הוא יותר מהחיה שהרי.
<h2>דף ח:</h2>
גמרא, סבי דבי אתונא. פי' הקונטרס שהיו בחדר אחד עגולה ככבשן ור"ת פי' אתונא שם מקום כמו צוען מצרים [במדבר י"ג, כ"ב] ומתרגמינן טנס מצרים. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה אפכיה וכו' ודימו ששני וכו'. ותימה דדילמא שני בני אדם היו שאחד רצה ליכנס ודחפוהו ואחד רצה לצאת ודחפוהו כי רש"י ז"ל פירש שלא היו הורגין שום אדם עד שיצא כולו לחוץ או עד שיכנס כולו לפנים ולמה היה להם לחשוב דא' נכנס וא' יצא ושמא י"ל שהיו סבורין שהאחד נכנס ויצא. (תוס' חיצוניות).
גמ', אייתי כל חד וחד בודיא. ל"ג כל חד וחד אלא אייתי בודיא דר' יהושע הביאה. (תוס' כת"י).
גמ', הוא מבהמה, [צ"ל] הוא מכל הבהמה, אות מ' נמחק. אי חכימת זיל, [צ"ל] אי חכמיתו זיל. להתם לבי כו' גברא דקא פשיט חיותא, [צ"ל] להתם על לבי כו' גברא דהוה קא עביד חיותא. א"ל אנא רישא דחיותא אמרי לך אמר ליה אי בעית. [צ"ל] א"ל הב לי רישך יהיב ליה רישא דחיותא א"ל אנא רישא דחיותא אמרי לך אנא רישך אמרי לך אי בעית. דמחוי קטלי ליה, [צ"ל] דמחוי קטלו ליה. לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי. [צ"ל] לגואי ודנפקא קטלי להו לבראי. לסנדליה קטלי להו לכולהו, [צ"ל] לסנדליה קטלינהו לכולהו, תיבת להו נמחק. דאנן קשינן טפי ואינהו דרדקי אמר שלמא לכו, [צ"ל] דאנן קשי [נ"א, קשישי] טפי ואינהו דרדקי ואי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני אמרי אנן עדיפנן דאנן עילאי ואינון תתאי אמר להו שלמא לכולהו חכימאי. מאי חזי ליה דאזיל. תיבת ליה נמחק. דמדלו מיניה שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל לעילאי על אמר, [צ"ל] דמידלו מינה שקל שיכתא תתא דצה לא עאל דלי דצה ועאל אמר. ביה קטיל, [צ"ל] ביה הדר קטיל. מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כו' מילי דבדיאי מילחא, [צ"ל] מילי דכדי אמר להו הוה לן ההוא כו' מילי דכדי מילחא. אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו, ס"א אמר שם המפורש איתליה גרמיה באוירא (תלא) [אמר להו]. ומי יימר אייתו, [צ"ל] ומי יימר אמר להו אייתו. קטלי בקרנא, [צ"ל] קטלי ליה בקרנא. דמית מהיכא. [צ"ל] דמית בגו ביעיתא מהיכא. חביליה אייתו (כל חד וחד) בודיא. לא גרסי' כל חד וחד דרבי יהושע הביאה. מרי, [צ"ל] מרי וחצינא. איתינהו כל חד וחד כי חזי שיתין, [צ"ל] אייתנהו בספינתא כל חד וחד כי חזא שיתין. סימן בת. מדלי. מילי. דכדיבי. אויר.
רש"י ד"ה מי כתיב מכל החיה וכו', מבהמה. [מכל הבהמה כתיב, משמע מבהמה המקוללת יותר כך נתקלל ואין לך מקוללת בבהמה גסה יותר מחמור]. [צ"ל] מבהמה, הס"ד. ומה"ד מכל הבהמה כתיב. משמע בהמה המקוללת יותר, הס"ד והשאר ל"ש. ד"ה עביד חיותא, מחתך בהמה. [צ"ל] עביד חיותא, מנתח הבהמה. ד"ה מגוואי וכו', עבה ושופכין. [צ"ל] עבה צרה ושופכין. שם, כי הניחו לבא. [צ"ל] שהניחו לבא, תיבת כי נמחק. ד"ה [דצה] לתתאי. מה"ד תתאי דצה. שם, הגביה [ידו] ודצה במקום. [צ"ל] הגביה ידו ונעצה במקום. ד"ה גברא דאוזיף וטריף, שהלוה מעות. [צ"ל] גברא דאוזיף וטריף, שמלוה מעות. ד"ה הדר קטיל ומנחה עליה וכו' לאדם נאמן. [צ"ל] אדם נאמן. ד"ה מילי דכדי, דברי רוח. [צ"ל] מילי דכדי, בדברי רוח. ד"ה כרוכו לי גרדי מינה. [צ"ל] כרוכו לי מינה גרדי. ד"ה אייתינהו, למיעל. [צ"ל] אייתינהו, למיכל. שם, היה מביאם. [צ"ל] והיה מביאם.
תוס' ד"ה אחד לשלש וכו' מחתול, הכא ניחא. [צ"ל] מחתול, הוה ניחא, תיבת הכא נמחק. שם, למ"ד מין חיה. [צ"ל] למ"ד כלב מין חיה. שם, למיפרך ככולי עלמא. [צ"ל] למיפרך אליבא דכולי עלמא.
<h2>דף ט.</h2>
תוס' ד"ה זכר ונקיבה. זכר ונקבה מפריש טלה פ"ה דלכהן לא יהיב ליה דדילמא נקבה יצאה תחילה והמע"ה ואיסורא ליכא בפטר חמור וכשפדאו השה אין קדושה וכו' וא"ת לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב היה לו לתתו לכהן דרובא מסייע ליה דשמא זכר יצא תחלה ועוד שמא יצאו יחד לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם וקדוש הזכר למ"ד מקצת רחם מקדיש וליכא רק טעם אחד לפוטרו דשמא יצאה הנקבה תחלה וי"ל דוקא במילי דתלי בדעות כגון מוכר שור לחברו ונמצא נגחן אמרינן דמצי אמר אנא מרובא דזבני לרדיא אבל הכא לא מצי הכהן למימר שהבהמה מן הרוב שיולדות זכר קודם מן השנים יחד מיהו תימה דיש להקשות בענין אחר דלמ"ד מקצת רחם לא מקדיש למה מפריש כלל טלה לעצמו האיכא ספק ספקא שמא יצאה נקבה תחלה ואת"ל דלא יצאה תחלה שמא יצאו יחד ולא קדשי וי"ל דבכל ספק ספקות נמי החמירו להפריש טלה כיון דלא מפסיד שה כלל שהוא לעצמו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה שתי חמוריו וכו', י"ל קמ"ל לא תלינן להעמיד הממון וכו'. וכן תירצו בתוס' חיצוניות וז"ל ס"ד דבחד סגי ליתן לכהן דשמא האחת ילדה השתים ואידך טנפה קמ"ל כיון דמעוברות נינהו ונתרוקנו יש לנו לומר ששניהם ילדו עוד י"ל דשמא תנייה משום סיפא.
תוס' ד"ה שתי חמוריו וכו', (בסופו) נותן אחד לכהן דלא צריכא כלל. ואי לאשמועינן דלא חיישינן שמא האחת טנפה והאחת ילדה נקבה וזכר מרישא שמעי' לה. (הרא"ש ז"ל).
מתני', זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה א' לכהן. י"מ מדקעריב שני זכרים ונקבה בהדי זכר ונקבה דלא מפריש טלה לעצמו אף כי שמא האחת ילדה זכר ואידך זכר קודם נקבה מ"מ איכא תרי טעמי לפוטרו חדא דשמא דהשני זכרים מאחת ואידך ילדה נקבה או שמא האחת זכר ואידך נקבה וזכר ובהני תרי טעמי מעלי אין לנו לומר שהחמירו רבנן עליו להפריש טלה לעצמו והר' אלחנן פי' דמפריש טלה והוא לעצמו דלקמן בפ' שני [י"ח ע"ב] גבי שתי רחלות שלא בכרו קתני א' לו וא' לכהן אף כי איכא כמה ספקות ואע"ג דלא תני הכא מפריש טלה והוא לעצמו משום דתנייה בסמוך גבי חמורו שלא ביכרה לא חש לחזור ולשנותו והר"ם ז"ל פי' דלא דמי לההיא דלקמן בפ"ב [שם] דהא בבכור בהמה טהורה מספק צ"ל ירעה עד שיסתאב כדקאמר התם כשילדה שני זכרים לרבנן דר' יוסי הגלילי דקתני אחד לו ואחד לכהן וצריך לרעות הא' שלו אף כי האחר ודאי פשוט אבל הכא בשאין ודאי בכור רק א' יאמר לכהן הא לך טלה זה לפטור אותו החמור שהוא בכור וא"כ אין צריך להפריש טלה לעצמו וניחא דלא תני ליה כמו ברישא ונהי דבסיפא דשני זכרים ושתי נקבות דתני אין לכהן בהן כלום זקוק להפריש שני טלאים מספק ולא מפרש ליה תלמודא וי"ל דמדתני אין לכהן בהן כלום משמע שפיר הא לעצמו ודאי מפריש. (תוס' חיצוניות).
מתני', או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום. דשמא כל אחת ילדה נקבה קודם לזכר ומ"מ מפריש שני טלאים והם לעצמו דשמא ילדו כל אחת זכר תחלה ולפי ר"ת [לעיל ד' ע"ב תוד"ה ופודה] דפי' ופודה בו פעמים הרבה דפודה וחוזר ופודה בטלה אחד גם הכא לא צריך רק טלה א' אכן רש"י ז"ל שפי' שני טלאים הולך לשיטתו דפי' לעיל [שם ד"ה תנינא] ופודה בו פעמים הרבה אם חזר ולקחו מן הכהן וק"ק אמאי לא קתני שני חמורות של שני אנשים שלא בכרו וילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום וצ"ע, כך נראה להר"ם ז"ל (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מאן תנא. מאן תנא דלא כר' יוסי הגלילי פי' מדלא יהיב לכהן רק טלה אחד ואם תאמר לישני דשאני הכא דלא תני יצאו ראשיהם כאחת כדתנן במילתיה דר' יוסי הגלילי וא"כ אין לנו לומר שכך היה שצמצמו וי"ל מ"מ כיון דאי צמצמו כאחד שניהם לכהן, משום ספק היה לנו לחייבו להפריש טלה לעצמו ולהפקיע האיסור דשמא יצאו כאחד וא"ת ספק ספיקא הוא ספק שמא יצא כולו כא' לפני צאת השני ואת"ל דלא יצא כולו שמא יצא ראשו או רובו קודם לשני ואיכא תרי טעמי לפוטרו נגד ספק צמצמו וי"ל דמשום ספק ספקא אין לנו לפוטרו מלהפריש טלה לעצמו כדפרישית במתני'. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מאן תנא וכו', טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה אחד לעצמו. לאפקועי איסורא ומדלא נקט ברישא מפריש והוא לעצמו משמע שאינו צריך ומיהו קשה לפי' זה דהא בסיפא דקתני שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן צריך להפריש נמי טלה לעצמו אע"ג דלא קתני ואין לפרש נמי דדייק דמתניתין ביצאו שניהם כאחד וחד מינייהו קדוש משום דאי לאו הכי מאי קמ"ל דכמה ענינים קתני במתניתין דלא קמ"ל מידי ונראה דדייק דלא כר' יוסי הגלילי מדלא תנא התנא שניהם כאחד נותן שני טלאים לכהן דאם איתא דחייב שני טלאים לכהן הוי ליה למיתני כדקתני שאר ענינים.
גמ', שאני התם דכתיב הזכרים לה'. תימה דמשמע דאי לאו הזכרים ה"א דלא קדשי לא זה ולא זה לר' יוסי הגלילי א"כ גבי פטר חמור דלא כתב קרא לא יקדשו בבת אחת לא זה ולא זה ואכתי לאביי ליתני לר' יוסי הגלילי יצאו שני ראשיהן כאחד אין כאן לכהן כלום דאין זו קושיא דפריך תלמודא לקמיה אלא לאביי ליתני ויצאו שני ראשיהן כא' דלקמיה פריך דליתנייה לרבותא דאפ"ה נותן טלה א' לכהן ולא יותר וי"ל דכיון דאי לאו מיעוטא הוה ילפי' טמאה מטהורה סברא הוא לאוקומי מיעוטא לענין דלא מחייב אלא חד טלה ולא לפטור לגמרי. (תוס' כת"י).
גמ', איכא דאמרי לימא דלא כריה"ג וכו' אמר אביי וכו' שאני התם דכתיב הזכרים לה'. נ"ב והכי נמי הוה מצי לאקשויי להאי לישנא דניגמר מיניה ולשנויי דמיעט רחמנא הזכרים. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אמר רב אשי וכו', תימה בפ' בהמה המקשה וכו'. אמר רב אשי מין וכו' תימה דאמרי' בפ' בהמה המקשה [חולין ע' ע"א] כרכתו אחותו מהו ומאי קבעי הא אמרי' הכא דלא חייץ וי"ל דשאני הכא דנוגע לרחם מצד אחד אבל התם לא נגע משום דכרכתו א"נ נקבה ודאי חייצא דלא הוי מין במינו הואיל ולא קדיש בבכורה אבל זכר דבר מקדש הוא לא חייץ ותדע דהא קאמרי' התם אחותו משמע דוקא אחותו נקט מיהו נ"ל דאין זה ראיה למה דגריס לשם ר"ת אחזתו לשון כריכה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אמר רב אשי וכו', י"ל דהכא דמקצת הרחם פנוי איכא למימר טפי דמין במינו אינו חוצץ. ומיהו קשה אמאי נקט התם כרכתו אחותו האי אפילו כרכו אחיו נמי וכ"ת דנקט אחותו משום דאז ליכא קדושה כלל אבל באחיו קדוש או האי או האי לא אפשר לומר כן דהא תנן בפ' יש בכור [(מ"ז ע"ב) שניהם אינן בכור לא לנחלה ולא] לכהן והאי נמי לההוא דמי אלא דפליג התם ר"ש ועוד בילדה ב' זכרים אמאי נותן טלה אחד לכהן אימא האחד כרך את חבירו ויצא דרך מרגלותיו ואע"ג דטובא לאו הכי נפקי דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והול"ל טלה והוא לעצמו וצריך לתרץ דאחותו הויא חציצה והא הוי אינו מינו וכו'.
תוס' ד"ה אמר רב אשי וכו', וא"ת [לאביי] דמוקי וכו'. וא"ת וחד נמי לא תקדוש דכל שאינו בזה אחר זה האחרון אפי' בבת אחת אינו קדוש לא זה ולא זה וי"ל דלא אמרי' הכי רק באיסור הבא ע"י האדם כמו מקדש שתי אחיות אבל בדבר דאתי ממילא כי הכא לא שייך. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אמר רב אשי וכו', וא"ת מדקאמר נהי וכו'. נהי דאי אפשר לכאורה משמע דבעי למימר הא אם אפשר לצמצם היה מגרע כחו משום דאמרינן כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ולא היה להם ליקדש כלל ותימה לר"י דהא פרשית לעיל דלא שייך האי טעמא דכל שאינו בזה אחר זה הכא גבי בכור כיון שהקדושה באה ממילא דלא אמרינן ליה אלא היכא שהקדושה באה ע"י מעשה כדפרישית ושמא י"ל דהאי טעמא לא צריכינן למימר לעיל אלא אליבא דאביי ואיהו איתותב מיהו זהו דוחק לכ"נ לר"י דה"פ נהי דאי אפשר לצמצם פי' שאין לצמצם ממש לגמרי שיצאו שני ראשיהן יחד כר' יוסי הגלילי וראשון לחודיה קדיש אבל אי איכא לצמצם תיקשי לך דרבנן מאי הוו דרשי מהזכרים אבל הכא נהי דאי אפשר לצמצם וכו' ולא דרשי הזכרים. (תוס' חיצוניות).
גמ', בהו אייתינהו מיא, [צ"ל] בהו אייתי הנהו מיא. מליוה להו, [צ"ל] מליהו להאי. מתני', שתי חמוריו שלא, [צ"ל] שתי חמוריות שלא. אין לכהן, [צ"ל] אין כאן לכהן. שלא ביכרה וילדה שני, [צ"ל] שלא ביכרה וילדו שני. פודה בו, [צ"ל] ופודה בו. ואם מת. עיין תוספות מנחות [ס"ז ע"א] ד"ה עובד כוכבים. גמ', הזכרים וכו'. עיין בתוספות לקמן [מ"ב ע"א] ד"ה הזכר. כאחד ועוד, [צ"ל] כאחד ואף על גב דמצמצמי חד הוא דקדוש ועוד.
רש"י ד"ה איקשו וכו', קשות את המלך. [צ"ל] קשות אל המלך. ד"ה דשמוט כתפייהו, נשמטו שכמם. [צ"ל] נשמטו פרקי שכמם. ד"ה זכר ונקבה וכו', אם זכר. [צ"ל] אם יצא זכר. שם, ואין כאן בכור. [צ"ל] ואין כאן דין בכור. ד"ה והוא לעצמו וכו', לכהן דממונא הוא. [צ"ל] לכהן דממונו הוא. ד"ה שני חמורים כו' זכר ונקבה וכו', טלה לכהן. [צ"ל] טלה אחד לכהן. ד"ה שני זכרים ושתי נקבות וכו', ושמא נקבות יצאו. [צ"ל] ושמא הנקבות יצאו. ד"ה זכר ונקבה וכו', בין נקבה. [צ"ל] בין שה נקבה. ד"ה בשלמא לר' ירמיה וכו', כרבי יוסי. [צ"ל] כר' יוסי הגלילי. שם, לקמן בפירקין. [צ"ל] לקמן באידך פירקין. ד"ה ועוד תניא וכו', אמר נמי רבי יוסי. [צ"ל] נמי אמר רבי יוסי.
תוס' ד"ה בי בליעי וכו', אוקיינוס שבולעות כל מימות שבעולם ופולטות אותן דרך תהום דכתיב והים. [צ"ל] אוקיינוס שבולעים כל מימות שנופלין בו ומביאין אותן עד התהום ופולטות אותן דכתיב והים. שם, בתיגרא שם כלי ושוב היאך יורדין לתהום ואי מפרש גומא או חריץ ניחא ויתכן מי בליעי שם מקום מדאמר שם בי בליעי אית ביה כו' ארישיה חד אליביה בתרא דכולהו מחוי. [צ"ל] בתיגרא דהיינו כלי אחד ואם בתוך כלי השליכום היאך יורדים מתוך הכלי לתהום ואי הוה מפרש בתיגרא גומא או חריץ הוה ניחא טפי ויתכן בי בליעי שם מקום כדמשמע במדרש בי בליעי אית ביה כו' ארישיה וחד מחוי אליביה דבתרא דכולהו מחוי. ד"ה מאן תנא וכו', תנא דאמרינן כו' שני זכרים. [צ"ל] תנא דחמורו כו' שני זכרים. שם, לפי' דהכא אפי' ר"י הגלילי מודה מדלא קתני. [צ"ל] לפירושו דבהא אפילו ריה"ג מודה דלא קתני. שם, וצריך לפרש. ס"א ונראה לפרש. שם, טלה שני לעצמו. [צ"ל] טלה אחד לעצמו, ותיבת שני ל"ש. ד"ה אמר רב אשי וכו', וא"ת דמוקי. [צ"ל] וא"ת לאביי דמוקי. שם, אמאי לא אמר כל. [צ"ל] אמאי לא אמרי' כל. שם, בבת אחת אינו ולא קדוש לא זה ולא זה. [צ"ל] בבת אחת אינו ובבת אחת לא יקדש לא זה ולא זה. [שם, אבל קדושה הבאה מאליה לא אמר הכי. [צריך להוסיף] וחד מנייהו קדיש. מזבח כפרה]. שם, והא (פריך) דלא כו' שאינו [כו'] בבת אחת. [צ"ל] והא פרישית דלא כו' שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת. שם, דלא אפשר למידרש. [צ"ל] דלא אפשר "לצמצם" למידרש. [א.ה. הגהה זו מקומה בהמשך — אי אפשר "לצמצם" מכל מקום]. ד"ה זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו. [צ"ל] זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. שם, לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם. על תיבת דאמר ועל תיבת לצמצם נרשם קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שם, לעיל נקבה חוצצת. [צ"ל] לעיל שהנקבה חוצצת. שם, בכורת זכר. [צ"ל] בכורת הזכר. שם, שגם היא פטרה בכורת רחם וא"כ. [צ"ל] שגם היא פוטרת את הרחם וא"כ. שם, לעיל בספק מועט. [צ"ל] לעיל דבספק מועט. ד"ה שתי חמוריו שלא בכרו וכו', לאשמועינן אין פודה. [צ"ל] לאשמועינן דאין פודה. שם, י"ל קמ"ל לא. [צ"ל] י"ל דקמ"ל דלא. ד"ה שני זכרים ונקבה וכו', לכאורה מפריש טלה אחד. [צ"ל] ומפריש טלה אחד. שם, דגבי שני זכרים. [צ"ל] גבי שני זכרים. שם, ונקבה אחד. [צ"ל] ונקבה דקתני אחד. שם, (דמוכח) משום. [צ"ל] ומוכח משום. שם, פי' בקונטרס מפריש עוד טלה. [צ"ל] פי' שם בקונט' דמפריש עוד טלה.
<h2>דף ט:</h2>
גמרא, ורבנן לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש. לר' יוסי הגלילי גופיה נמי הוה מצי לאקשויי היכא דיצאו כרוכים אלא שקדם האחד מעט אמאי ראשון קדוש אלא דלא שמעינן ליה דלימא קדוש להכי נקט ורבנן והיכא דיצאו זכר ונקבה כאחת לר' יוסי הגלילי נראה דאפי' את"ל מקצת רחם מקדש הכא לא קדוש דבכור אמר רחמנא ואין זה בכור. (תוס' כת"י).
גמ', חציצה מיהא איכא. פ"ה שהרגל של האחד או אחד משאר אבריו יוצאין עם הראש היוצא תחלה ואין א' מהם קדוש. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה לאפקועי לאיסורא מיניה, דלפוטרו וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות מתני' מני ר' יהודה וא"ת ולר"ש נמי נימא דצריך שה להפקיעו מלעורפו וי"ל ודאי כיון שאינו צריך לתתו לכהן מספק אין לעורפו מספק.
גמרא, יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה בשה. וא"ת מאי קאמר לאפקועי איסוריה על זה אנו דנין אם יש בו איסור ועוד למה לו להאריך רק למימר שהקפידה תורה עליו בשה ושלא בשויו נמי ניחא ואומר הר"ר אלחנן דלאלומי למילתיה קאמר שיש כאן שני דברים, שצריך לפדותו ועוד דוקא בשה ולא בדבר אחר אפילו בשויו ופריך שפיר ממעשר שצריך לפדותו בכסף וי"מ דה"ק וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי איסוריה כלומר שהרי אותו אינו אלא להפקיע האיסור דהא אפי' בפטרוזא בת דנקא פודה פטר חמור ששוה הרבה וכיון שכן הוא א"כ אינו אלא להפקיע אבל מעיקרא הוה קאמר שהקפידה עליו תורה בשה שאפי' אין הפטר חמור שוה אלא דנקא והשה שוה ארבע ידות שיתננו בו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ותנן ר' יהודה אומר במזיד קידש, משמע הכא וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות משמע דמיירי חוץ לחומת ירושלם דבירושלם לא בעי כסף צורה ומ"מ אמר דמצי לקדש ביה וקדשה דבסוף חלק [סנהדרין קי"ב ע"ב] אמרי' בגבולין וכו'.
גמ', אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל וכו'. משמע דמדמה מעשר שני לפטר חמור דכי היכי דפטר חמור אסור משום דהקפיד[ה] עליו תורה בשה כמו כן מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותימה להר"מ דאמרינן בפ' האיש מקדש [קידושין נ"ו ע"ב] דמעשר נמכר ולר' יהודה פטר חמור דמיו אסורין וי"ל דמעשר נמי שרי למוכרו כשהלוקח לוקח ואוכלו אכן אפשר דאסור ליישב עליו ליהנות מגוף המעשר מיהו קשה דבפ' במה מדליקין [שבת כ"ב ע"א] אסר לשקול בו משקלות משום בזויי מצוה ואמאי לא מיתסר מדאורייתא ושמא י"ל דודאי מעשר שני רחמנא אמר דשרי לחללו כמו כן שרי למכרו וא"כ אין לו דין דאיסורי הנאה (ו)[ד]אסור למוכרם והכי נמי מותר ליישב עליו וליהנות מגופו אבל בפטר חמור דאסור בהנאה לעבוד בו ולגוזזו מדהקפידה עליו תורה בשה ה"ה דאסור למכור. (תוס' חיצוניות).
גמ', גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. פי' בקונט' שם תהא קבורתה והדין עמו דבפ"ק דכריתות [ו' ע"א] תניא בהדיא וערפו שם את העגלה מלמד שטעונה גניזה ותימה דלא שמעינן לה מדכתיב בה כפרה כקדשים וי"ל דרשא דכפרה איצטריך לאשמועי' דטריפות פוסל בה כדאמרי' בפ"ק דחולין [י"א ע"א] ודרשא דשם איצטריך דמדכתי' בה כפרה לא הוה שמעי' כדקאמר בכריתות [שם] ובסוף כל הבשר [חולין קי"ז ע"א] דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ומיהו קשה דבפ' האיש מקדש [קידושין נ"ז ע"א] מייתי לענין איסורי הנאה דרשא דכפרה כתיב בה כקדשים גבי מקדש בעגלה ערופה ושמא לאשמועינן דאינה מקודשת אפי' קדשה מחיים כמ"ד בפ' בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] ירידתה לנחל איתן אוסרתה וההיא דפ' אין מעמידין [ע"ז ס"ט ע"ב] קשה טפי דיליף מת דאסור בהנאה משם שם מעגלה ערופה והדר קאמר ועגלה ערופה מנלן אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים והל"ל מדכתיב וערפו שם ושמא ניחא ליה לאשמועינן דאפי' מחיים מיתסרא. (תוס' כת"י).
גמ', ושור הנסקל. פי' בקונט' ששחטו לאחר שנגמר דינו דלא ירדה בו טומאת נבילות ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקי"ל דהיא אוסרתה ופטר חמור ששחט ועדין הוא מפרכס שלא ירד לטומאת נבילות אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין שאם חזר ונגע הוא באוכלים אחרים מטמאן אע"פ שמפרכס דאמרינן בהעור והרוטב [חולין קי"ז ע"ב] השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא ליה בבהמה טהורה עכ"ל הקונט' עוד פירש דאפי' ערפן ממש דנבילות הן איכא למימר בהן טומאת אוכלין כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבילות בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימן לכביצה וכה"ג נמי משני תלמודא בפ' דם שחיטה [כריתות כ"א ע"ב] וא"ת לפי מה שפי' בקונט' עגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקיימא לן דהיא אוסרתה וקשה והא רבה דהכא הוא דאית ליה בפ' בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] דעגלה ערופה לא מיתסרא אלא לאחר עריפה וי"ל דהכא לר"ש קיימינן ומשמע התם דקסבר רבה לר"ש דעגלה בשחיטה כשרה ומיהו בחנם דחק בקונט' לומר ששחטה דבזבחים בס"פ חטאת העוף [ע' ע"ב] משמע דעגלה ערופה טהורה היא דכפרה כתיב בה כקדשים וטפי פשיטא ליה דטהורה ע"י עריפה מעל ידי שחיטה. (תוס' כת"י).
רש"י ד"ה ושור הנסקל וכו', ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה וכו'. משמע דקסבר רש"י ז"ל דאם לא שחטה מטמא טומאת נבלות לאחר עריפתה ולא משמע הכי פ' חטאת העוף [זבחים ע' ע"ב] דמשמע התם דאינה מטמאה משום דכפרה כתיב בה כקדשים וא"כ ניחא הכא דקאמר מטמא טומאת אוכלין. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה ופטר חמור, ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל וכו'. וקשה לר"י דקאמר בסמוך ואם איתא דאחר עריפה שרי ר"ש ליתני ומודה ר"ש בפטר חמור משמע אבל אי אית ליה דאחר עריפה אסיר ניחא אמאי ה(נ)א הכא איירי ששחטו לכך נראה לו דמיירי לאחר עריפה ואין להקשות למה לי טומאת אוכלין תיפוק לי דאית עלייהו טומאת נבילות נפקא מינה לפחות מכביצה אוכלין דהאי פחות מכזית מפטר חמור משלימו לכביצה וכו' וכן מצינן למימר בשור הנסקל ובכולהו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מכל האוכל אשר יאכל וכו', להאכיל לאחרים הוא. ועוד קשה טפי לרבנן דאפילו אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים חשיבי אוכל וכ"ש שלא היה ממעט עוף טמא וי"ל.
תוס' ד"ה מכל האוכל וכו', י"ל התם חיה או עוף כתיב וכו'. ויש לתרץ דשאני בכסוי דאין לתלות טעמא בחשיבות אוכל דהא בהמה טהורה אינה צריכה כסוי ואע"פ שהוא חשוב אוכל וא"כ ר"ל אשר יאכל דוקא אותו דשרי לאכול ולמעט האסור לאכול. (תוס' חיצוניות).
גמ', אמר רב מין במינו, [צ"ל] אמר רב אשי מין במינו. אלמא כיון דלא, [צ"ל] אלמא כל כמה דלא. תיבת כיון נמחק. מתני' מני ר' יהודה היא דתניא פטר וכו'. עי' תוס' מנחות [ס"ז0ע"א] ד"ה עובד כוכבים. אסור בהנאה, [צריך להוסיף] דברי ר' יהודה. בשה והרי מעשר. [צ"ל] בשה ומותר והרי מעשר. קידש בפטר, [צ"ל] קידש לענין (ל)קדושי אשה בפטר. אחרון אסור, [צ"ל] אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור. אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים וכו', תמורה י"א ע"ב, ועיין תוס' שם בד"ה התם לא נחתא. גוזז בכור חמור, [צ"ל] גוזז פטר חמור.
רש"י ד"ה לימא קסברי רבנן מקצת רחם וכו', רחם עד שיפטור כל. [צ"ל] רחם דמשמע עד שיפטור את כל. ד"ה שביעית וכו', לחיה וקס"ד. [צ"ל] לחיה מן השדה וקס"ד. ד"ה אחרון אחרון וכו', ואחרון נתפס. [צ"ל] ואחרון אחרון נתפס. ד"ה אמר רבא גרסינן. [צ"ל] אמר רבה גרסינן. ד"ה לאחר עריפה וכו', וערפו כדינו. [צ"ל] וערפו בקופיץ, הס"ד. ד"ה ופטר חמור וכו', לטומאת נבילה. [צ"ל] לטומאת נבלות. שם, אחרים מטמאים אע"פ. [צ"ל] אחרים מטמא אע"פ. שם, ערפו ממש דנבילה היא ואיכא למימר. [צ"ל] [ערפן] ממש דנבלות הן איכא למימר. ד"ה כולן מטמאין טומאת אוכלין וכו', מהניא להו להכי. [צ"ל] מהניא בהו טומאה להכי. תיבת להו נמחק. ד"ה שעת הכושר, קודם בישול. ס"א שעת הכושר, דאי תרי כולי יומיה לא מיתסר [במזבח כפרה, לא מיתסר עד בישול].
תוס' ד"ה לאפקועי וכו', מיניה דלפוטרו ממצות. [צ"ל] מיניה אבל לפוטרו ממצות. ד"ה ותנן וכו', הכא דמקודשת. [צ"ל] הכא דלר' יהודה הוי ממונא [במזבח כפרה, הוי ממונו] דמקודשת. שם, לירושלים. [צריך להוסיף] מדיכול לקדש [ביה]. שם, דברי הכל פטורין מן החלה. [צ"ל] דברי הכל עיסת מעשר שני פטורה מן החלה. שם, וכן עיר הנדחת. [צ"ל] וכן לענין עיר הנדחת. שם, התם בהשוכר. [צ"ל] התם ובהשוכר. שם, נמי פטר ר"י מחסימה מעשר. [צ"ל] נמי דפטר ר"י מחסימה במעשר חוץ. ד"ה מכל האוכל וכו', אוכל שיכול להאכילו. [צ"ל] אוכל שאתה יכול להאכילו. שם, מכסוי לרבי שמעון. [צ"ל] מכסוי אף לרבי שמעון. שם, וגו' והא. [צ"ל] וגו' ואמאי והא. שם, להאכילן לאחרים אבל כו'. [צ"ל] להאכילן לאחרים דאי לאו הכי לשתוק קרא מיניה אבל כו'.
<h2>דף י.</h2>
גמרא, נבלת בהמה טמאה וכו' צריכין מחשבה. להאכילם לעובד כוכבים ואם לאו אין מטמאין טומאת אוכלים פי' בקונט' וא"ת נבלת בהמה טמאה טומאת אוכלים למה לה הא מטמאה אדם וכלים וכ"ש שאר אוכלין תריץ כדאמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה [כ"א ע"א] דאי איכא פחות מכזית נבילה וכו' והא דאינה צריכה הכשר פי' בקונט' הואיל וטמאה טומאה חמורה כשהיה בה זית שלם בעודה מחוברת עם אביה ולא יתכן לומר כן דמה שטמאה מתחלתה טומאה חמורה אין מועיל לה כמו שפי' הקונט' עצמו בפ' בהמה המקשה [חולין ע"ג ע"ב] גבי חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד לבשר הפורש מן האבר ומאי אולמיה דהאי מהאי סד"א הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אמו לא ליבעי הכשר קמ"ל ופי' שם בקונט' דבשר הפורש מן האבר מה שהיה מתחלתו מטמא טומאה חמורה בעודו מחובר באבר אין מועיל לו לענין טומאה קלה לאחר שפירש כיון דאינו מטמא עוד טומאה חמורה וכן יש לפ' בסוף העור והרוטב [שם קכ"ט ע"א] גבי החותך בשר מאבר מן החי דקאמר חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ומוקי לה כשהוכשר ופריך למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ומשני כששמש מעשה עץ שמש פי' ולכך לא הועיל לו טומאה חמורה שהיתה בו להעשות אוכל ולענין הכשר ויש לפרש הך דשמעתין דהאי פחות מכזית נבילה חשיב סופו לטמא טומאה חמורה כיון דחזי לאצטרופי לכזית והכי איתא בהדיא בפרק דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א]. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה נבלת בהמה טמאה וכו', והחלב לא גרסינן. והר"ר אליה' מפריש פי' דשפיר גרסינן ליה ומיירי בחלב נבלה חיה שסופו ליטמא טומאה חמורה כדאמרי' שלהי פרק חטאת העוף [זבחים ע' ע"א] ת"ל ואכול לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצאה חיה שחלבה ובשרה מותר. (תוס' חיצוניות).
גמ', רבי שמעון אומר אף הגמל והארנבת והשפן וכו' הואיל ויש בהן סימני טהרה. וא"ת מאיזה טעם הוא כיון דלא חזו לישראל באותו סימן מה לנו להחשיבו אוכל מפני סימן טהרה וכי ראוי הוא לגוים טפי וצריך לדחוק ולפרש דודאי בהמה טמאה שיש בה תרי דחויי חד אין בה סימן טהרה ועוד דמתה להכי אצטריך מחשבה אבל בהמה טהורה שיש בה סימן טהרה אין בה אלא דיחוי אחד וכן שפן וגמל שיש בהו סימן טהרה לית בהו רק דיחוי אחד וא"ת ואמאי לא פליג ר"ש בנבלת עוף טהור הא לית בה רק דיחוי אחד וי"ל דלר"ש אין סימני טהרה מועילין רק בכרכים ולא בכפרים ולכך כ"ע מודו דנבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה. (תוס' חיצוניות).
גמ', ואיסורו חישובו ולרבנן מי אמר הואיל ואיסורו חישובו והא תנן כו'. ס"א ואיסורו חישובו ומי אמרינן איסורו חישובו והתנן כו'. חישובו ולרבנן מי אמר הואיל ואיסורו חישובו. [צ"ל] חישובו ור"ש לא אמרינן איסורו חישובו ולרבנן מי אמר[ינן] איסורו חישובו. דברים אמרו בנבלת עוף טהור וזו אחת מהן צריכה, [צ"ל] דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור צריכה, ותיבות וזו אחת מהן נמחק.
רש"י ד"ה דלא חשיב עליה וכו', לאו לאכילה קאי. ואיסורו חישובו. [צ"ל] לאו לאכילה קאי, הס"ד. ומה"ד וטעמא מאי מטמאי רבנן. כיון דלא חשיב על פטר חמור, הס"ד. ומה"ד ואיסורו חישובו. ד"ה צריכה מחשבה וכו', אם נגע בהן שרץ שאם תגע אחרי כן. [צ"ל] אם נגע בה שרץ שאם תגע היא אחרי כן. שם, אם אכלה ואז מטמאה אותן בגדים. [צ"ל] אם כן אוכלה ואז מטמאה אותן בגדים. ד"ה ואינה צריכה הכשר וכו', הכשר ולא שייך הכשר אלא בטומאה. [צ"ל] הכשר והאי סופו לטמא טומאה חמורה ואין צריכין הכשר דלא שייך הכשר אלא בטומאה. ד"ה נבלת בהמה טמאה בכ"מ וכו', ואחת טמאה היא. [צ"ל] ואחת דטמאה היא. ד"ה וחלב וכו', של נבלה טהורה. [צ"ל] של נבלת בהמה טהורה. ד"ה בכפרים וכו', כ"ש אוכלין. [צ"ל] כ"ש שאר אוכלין. שם, להשלימה לכביצה. [צ"ל] להשלימם לכביצה. שם, והחלב לא גרסינן וכו' ובטהרות במשנה לא גרסינן ליה. מתיבת והחלב עד תיבת ליה בסה"ד כ"ז אינו נמצא בס"י. ד"ה ואינה צריכה הכשר וכו', חמורה בעוד שהיה בה זית. [צ"ל] חמורה כשהיה בה זית. שם, מחוברת בנבלה. ס"א מחוברת עם אביה. ד"ה אלא אמר רבא וכו', דרבנן אי דערפיה. [צ"ל] דרבנן ואי דערפי.
תוס' ד"ה מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה כו', וי"ל קסבר תנא. [צ"ל] וי"ל דקסבר תנא. שם, והדר תלמוד לומר אלמא אתיא גזרה שוה ומפקינן מקל וחומר ופירש ר"ת קרא איירי במידי. [צ"ל] והדר קאמר תלמוד לומר גז"ש אלמא אתיא גז"ש ומפקא מקל וחומר ופירש ר"ת דבהאי קרא איירי נמי במידי. שם, מבשר בשדה כיון. [צ"ל] מבשר בשדה דבשר כיון. שם, כפשטה ולית ליה. [צ"ל] כפשטה דקרא ולית ליה. שם, מקודש אית ליה. [צ"ל] מקדש ואית ליה. שם, ואנשי קדש מענין אחד ודמו אהדדי א"נ. [צ"ל] ואנשי קדש דרשי שהם ענין אחד ודמו טפי אהדדי א"נ. ד"ה נבלת בהמה טמאה וכו', דליכא למימר דאין. [צ"ל] דליכא למימר ביה דאין. שם, ואי בשחוטה הרי. [צ"ל] ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הרי. שם, עכל"ה לפי. [צ"ל] עכל"ה וכתבתי לפי. שם, ושמא מאחרים הוגה. [צ"ל] ושמא אחרי כן הוגה, אות מ' ם' נמחק. שם, דתנאי בהיתר מחשבה מ"מ מסתבר דהכי סתם משנה דמסכת טהרות סברה כי חזרה ובסיפא גרסינן לה שפיר החלב בשווקים אין צריך וכו' ובחלב שחוטה אמרינן וכן פירש הקונטרס. [צ"ל] דתנאי בהכשר קודם מחשבה מ"מ מסתברא דהך סתם משנה דמס' טהרות סברא דחזרה ובסיפרא גרסינן לה שפיר והחלב בשווקים א"צ וכו' ובחלב שחוטה איירי וכן פירש הקונטר', הס"ד. ד"ה ונבלת עוף טהור בכפרים וכו', עניים הם. [צ"ל] דעניים הם (הס"ד). שם, עופות ונראה לפרש טעם אחר בשווקין יש אוכלין מרובים וקונין כל דבר בכפרים אוכלין כו'. [צ"ל] עופות ובסיפא דבשווקים פרש"י דיש בה רוב עם ועשירים הם ויכולים לאכול עופות ונראה לפרש טעם אחר דבכרכים יש אוכלין מרובין וקונין כל דבר אבל בכפרים יש אוכלין כו'. ד"ה נבלת בהמה טהורה וכו', יותר כדאמרינן. [צ"ל] יותר מכל כדאמרינן. שם, טוב (כותלי) [קדלי] דחזירי ואמרי' במגילה וישנה לטוב כתלי דחזירי מכ"מ מה שהיא טהורה משוי. [צ"ל] טוב אלו כותלי דחזירי וכן אמרינן במגילה וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים אלו כתלי דחזירי מ"מ מה שהוא מבהמה טהורה משוי. שם, וחזיר סימני טהרה לשוויי אוכל כדאמר. [צ"ל] וחזיר טעמא דיש בהם סימני טהרה לשוויי אוכל ובעורב נמי מהני ביה סימני טהרה כדאמר. ד"ה והחלב בשווקים וכו', דוקא מחלב האסור. [צ"ל] דוקא בחלב האסור.
<h2>דף י:</h2>
גמרא, השוחט את העורב להתלמד בו דמו מכשיר. דחשיב שפיר דם השחיטה אבל להתעסק הוי כדם מגפתה דבהמה דלא מכשר ותימא להר"ם דאמרינן בפ' העור והרוטב [חולין קכ"א ע"א] ישראל בטמאה וגוי בטהורה צריך הכשר ואמאי לא חשיב דם השחיטה כי הכא ושמא י"ל דהתם איירי להתעסק בו א"נ למסקנא דהכא ניחא דשאני עורב דיש בו סימני טהרה. (תוס' חיצוניות).
גמרא, אלא לאו איסורו חישובו איכא בינייהו. ור"ל דוקא היכא דשחטו להתלמד דאיכא שחיטה בהדי איסור אבל בעלמא לא אמרינן איסורו חושבו. (תוס' חיצוניות).
גמ', ור' אליעזר. [צ"ל] ור' אלעזר, וכצ"ל לקמן בסמוך. ר' יהושע הגרסי. תיבת רבי נמחק. איתיביה לא רצה, [צ"ל] איתיביה אביי לא רצה. אימא ומחיים אסור בהנאה ור"ש מתיר, [צ"ל] אימא ומחיים אסור בהנאה דברי רבי יהודה ור"ש מתיר. ספרא חבריך תרגומה. [צ"ל] ספרא חברין תרגומה. אמינא עריפה במקום. [צ"ל] אמינא הואיל ועריפה במקום. מדתני לוי, [צ"ל] מדתני דבי לוי. רבי שמעון איבעית אימא רבי יהודה אפסידא דביני ביני, [צ"ל] רבי שמעון איבעית אימא ר' שמעון לפחת מיתה ואיבעית אימא ר' יהודה אפסידא דביני ביני. שלשים וחמש האי כו' שלשים וחמש קמ"ל, [צ"ל] שלשים ובחמש האי כו' שלשים ובחמש קמ"ל.
רש"י ד"ה הכא במאי עסקינן כגון ששחטו וכו', אלא בשחטו. [צ"ל] אלא כששחטו, אות ב' נמחק. שם, ור"א דאמאי לא נבעי הכשר. ד"ה דמו מכשיר וכו', דמו ולאו לגופיה. [צ"ל] דמו ולא לגופיה. ד"ה אלא לאו איסורו חישובו, הוא דאיכא. תיבת הוא נמחק. ד"ה ואפי' לגופיה לא בעי מחשבה וכו', פליגי רבנן. [צ"ל] פליגי לעיל רבנן. ד"ה הואיל ויש בו סימני טהרה וכו', דחשיב משום. [צ"ל] דחשיב עליה משום. ד"ה ומנלן דסימני טהרה מילתא, לאחותי. [צ"ל] ומנלן דסימני טהרה מילתא היא לאחותי. ד"ה איתיביה, אביי לרבא דאמר. [צ"ל] איתיביה אביי לרבה דאמר. ד"ה בהנאת דמיו, אם השכירה לאחרים. [צ"ל] אם השכירה ומכרו לאחרים [נ"א, אם מכרו לאחרים]. ד"ה לפיכך יופסד ממונו וכו', כדמפרש בפירקא. [צ"ל] כדמפרש בהאי פירקא. ד"ה אלא לאו רבי שמעון, ולאחר עריפה. [צ"ל] אלא לאו רבי שמעון, וש"מ לאחר עריפה. ד"ה דביני וביני, דמחיים נמי. [צ"ל] דביני וביני, דמחיים אי נמי. ד"ה מה בכור אדם וכו', תפדה וחמשה סלעים. [צ"ל] תפדה, הס"ד. ומה"ד ובחמש סלעים.
תוס' ד"ה שהשוחט עורב. [צ"ל] שהשוחט את העורב. שם, דשחיטתו מחשבתו. דשחיטתו הויא מחשבתו. שם, ותימה פירש דדם נחירה מכשיר לעלמא דמה טעם יכשיר כיון כו' שחיטה ודם חללים. [צ"ל] ותימה הוא שפירש דדם נחירה מכשיר לעלמא דמאיזה טעם מכשיר כיון כו' שחיטה דדם חללים. שם, אלא באדם. עיין תוס' חולין [ל"ה ע"ב]. ד"ה שאני עורב וכו', הדין כ"ד עופות חוץ מנשר כדמוכח. [צ"ל] הדין כל כ"ד עופות חוץ מנשר ויש בכולם סימני טהרה כדמוכח. ד"ה מאי איריא להתלמד וכו', לאו שחיטה היא וכנחרו. [צ"ל] לאו שחיטה היא כלל וכנחרו. שם, לא היה הוכשר. [צ"ל] לא היה מוכשר. שם, כבר אשמועינן ולא. [צ"ל] כבר אשמועינן ת"ק ולא.
<h2>דף יא.</h2>
תוס' ד"ה הפודה וכו', לא דמי לתורם משלו על חברו. וז"ל תוס' חיצוניות וא"ת מ"ש מהא דפ' אין בין המודר [נדרים ל"ו ע"ב] דאיבעיא לן התם אם יכול לתרום תבואתו של חבירו שלא מדעתו דדילמא מצי לתרום דזכות הוא לו או דילמא ניחא ליה לאינש דלעביד מצוה בממוניה והכא נמי אמאי לא מבעיא לן הכי ואומר ר"י משום דאיכא למימר דשאני גבי תרומה דכתיב אתם ודרשינן [ב"מ כ"ב ע"א] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל גבי פטר חמור דלא כתיב אתם יכול לפדות פטר חמורו של חברו.
גמרא, או דלמא כיון דקני להו בביני וביני לא דמי להקדש. וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומ"מ אחר מצי פריק ליה וי"ל דדוקא בעלים יכולים לחללו על שוה פרוטה ולא אחר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה וגונב וכו', דגזבר נמי מקרי איש ולא משתמע כלל וכו'. תימה דבכל מקום ממעטינן הקדש מדכתיב [שמות כ"ב ו'] רעהו והכא ממעטינן ליה מהאיש וי"ל דהכא נמי סמיך ארעהו, דמהאיש לבד לא מצינו למעט הקדש דשפיר איקרי איש מדכתיב [שמות ט"ו ג'] ה' איש מלחמה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה שהיו לו וכו', אע"ג שכולן פטר חמור וכו'. ושמא י"ל דמיירי שהם בעשרה מקומות. (תוס' חיצוניות).
גמ', עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. דוקא שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל אבל אם היו כולם מעולם של לוים נפטרו מפטרי חמורים ולא בעי ישראל זה הבא ליורשו להפריש אבל כאן דתחלתן היו של ישראל כהן עצמו היה צריך להפריש עליהן טלה והיה לעצמו הלכך ישראל בן בתו כמו כן מפריש והוא לעצמו. (תוס' חיצוניות).
גמ', ישראל שהיו לו טבלים ממורחין וכו' ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו. הכא דנקט שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל לאו דוקא דכי נמי היו מעולם שלו מוזהר הוא מלאכול טבל וזקוק להפרישו והוא לעצמו. (תוס' חיצוניות).
גמ', פטרוזא. עיין תוס' מנחות [ק"ז ע"ב]. לא יהא חמור מן ההקדש, [צ"ל] לא יהא פדיונו חמור מן ההקדש. רב נחמן בריה דרב יוסף, [צ"ל] רב נחמיה בריה דרב יוסף. פדיונו לפודה או דלמא פדיונו לבעלים, [צ"ל] פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים. ונתן הכסף וקם לו. [קידושין ה' ע"א ודף י"א ע"ב שבת קכ"ח ע"א וברכות דף (מ"ט) [מ"ז ע"א] עירובין דף ל"א פסחים דף ל"ה ב"מ דף נ"ד ערכין דף ל"ג]. דקני להו בביני וביני. [צ"ל] דקני להך דביני וביני. וגונב מבית האיש. [ב"ק דף ע"ו]. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה [כו'] ת"ר. מתיבת אחת עד תיבת ת"ר נמחק. מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין. [צ"ל] מתנות [שלא] (ש)הורמו לאו כמי שהורמו דמיין. אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא. [צ"ל] אתויי מופרש וקאי לא אמרינן צריכא.
רש"י ד"ה נמי תנינא. מה"ד אף אנן נמי תנינא. ד"ה כולי האי וכו', ליתן אבל. [צ"ל] ליתן אפילו בדנקא אבל. ד"ה האמר וכו', דסלקא דעתך מעיקרא. [צ"ל] דסלקא דעתא מעיקרא. ד"ה ונתן הכסף וכו', משמע כל מי. תיבת כל ל"ש. ד"ה אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן, אם נתנו ישראל לכהן שוב. [צ"ל] דאם נתנו ישראל לכהן שוב. ד"ה ואותו אבי אמו כהן נפלו לו כו', דאז חייבין. [צ"ל] ודאי חייבין, תיבת דאז נמחקה. ד"ה והן שלו וכו', מהן דלכהן המוריש. [צ"ל] מהן והכהן המוריש.
תוס' ד"ה והלכתא ברגיא וכו', מוקמי ליה שמורים לפדותו. [צ"ל] מוקמינן ליה שמורים לו לפדותו. שם, זוזים רגיל הכא אבל בעצמו אפילו. [צ"ל] זוזים דרגיל הכא ורגיל הכא בעושה מעצמו אפילו. שם, לפדותו פודה בשויו ואפי' בשלקי וכד פריק ליה מברך על פדיון. [צ"ל] לפדותו פודהו בשויו ואפילו בשליקי וכדפריק ליה מברך אקב"ו על פדיון. שם, ושה בין. [צ"ל] ושה דאמרינן בין. שם, קטן כדתנן. [צ"ל] קטן בין תם בין בעל מום כדתנן. ד"ה הפודה פטר חמור וכו', בעלים. [צ"ל] בעלים (מ)כלל, הס"ד. ד"ה וגונב מבית האיש וכו', הך דרשא דקאמר. [צ"ל] הך דרשא והך דרשא דקאמר. שם, ולא משתמע כלל מאיש וכו'. עיין תוס' [ב"ק ס"ג ע"א ד"ה רעהו]. ד"ה שהיו לו עשרה ספק חמורים. [צ"ל] שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים. שם, לעיל פודה וחוזר. [צ"ל] לעיל דפודה וחוזר. שם, הקונטרס דאינו חוזר. [צ"ל] הקונטרס דמפרש דאינו חוזר. שם, קשה ההיא. [צ"ל] קשה מההיא. שם, שיין והן שלו התם למה לי. [צ"ל] שיין ומעשרן והן שלו תימה למה לי, תיבת התם נמחק. שם, סגי שמן הדין. [צ"ל] סגי דכיון שמן הדין. שם, וחזר ולקחן דמכח. [צ"ל] וחזר ולקחו כיון דמכח. שם, אע"ג שכולן פטר חמור. [צ"ל] דאע"ג שכולן פדיון פטר חמור.
<h2>דף יא:</h2>
גמ', אילימא דמרחינהו עובד כוכבים דגנך אמר רחמנא וכו'. פי' דיגונך ממה שאתה ממרח אבל מירוח הגוי פוטר וא"כ היכי קאמר מעשרן והן שלו וא"ת מאי פריך לישני דהכא מיירי כמ"ד מירוח הגוי אינו פוטר דהא פליגי בה תנאי ר"מ ור"י [מנחות ס"ו ע"ב]. וי"ל דניחא ליה לתרוצי להא מילתא ככולי עלמא וא"ת מ"מ מאי פריך דפטור מ"מ מדרבנן חייב גזרה משום בעלי כיסין כדמפרש התם [ס"ז ע"א] וי"ל דניחא ליה לאסוקי דהך מעשרן מן התורה קאמר דהכי נמי מסקינן דאיכא קרא דוהרמותם ממנו מעשר טבלים שאתה לוקח וכו' טבלים שאי אתה לוקח ממנו אלא מן הגוי אי אתה צריך להפריש תרומת מעשר וי"מ דהכא כיון שהם שלו ע"כ זקוק הוא לעשרו מן התורה דאי מדרבנן מסתמא היה חייב ליתנו לכהן וא"ת מ"מ מאי פריך דמירוח הגוי פטור מ"מ לימא דמעשרן כדי לאכול מהן אכילת קבע דמירוח הגוי אינו פוטר אלא לאכול מהן אכילת עראי דפריך התם [ס"ז ע"ב] תרומה נמי אפשר כדר' אושעיא דאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו וכו' וא"כ מדמה מירוח הגוי למילתיה דר' אושעיא ומילתיה דר' אושעיא לא פטר אלא מאכילת עראי והכא נמי כמו כן נימא הכי וי"ל דלמה שפירש ר"ת שם ניחא דפי' דמילתיה דר' אושעיא פטרא אפי' מאכילת קבע ובהרבה מקומות פי' מ"מ לפרש"י דפי' דוקא אכילת עראי קשה ואומר ר"י דהכא מיירי כגון שגדלה התבואה בקרקע הגוי וגם מירחה הגוי ולהכי פטור והכי משמע לישנא דהלוקח טבלים ממורחים מן הגוי וא"כ יש לנו לומר דמירוח הגוי פוטרן אפי' לאכילת קבע וסברא היא לומר כן דלעולם כי מירחו הגוי יש לנו לעשותו כמו שהיה קודם מירוח א"כ כשגדלו ברשות גוי פטורין שם אפי' לאכול אכילת קבע כמו שהיו ביד הגוי אבל גדל ברשות ישראל ומירחו גוי דינם [כן] להיות כקודם מירוח שהיו במוץ ושרו לעראי דוקא וה"ק אילימא דמרחינהו גוי וגם גדלה התבואה ברשותו דגנך אמר רחמנא ולא דיגון גוי דמירוח הגוי פוטר והאי מירוח נמי פוטר לגמרי אף באכילת קבע אם גדלה ברשות הגוי ולהכי פריך שפיר אמאי מעשרן. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דגנך אמר רחמנא וכו', ומיהו קשה לישני וכו'. ומיהו אכתי קשה דלישני דאע"ג דמירוח הגוי אינו פוטר לא מחייב ליתן לכהן משום דא"ל קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כי היכי דמשני דאע"ג דאין קנין לגוי ומרחינהו ישראל לא מיחייב ליתן לכהן מהאי טעמא וכן נמי למאן דאית ליה גזרה משום בעלי כיסין דהיינו מאן דאית ליה מירוח הגוי פוטר לא מסתבר דמחייב ליתן לכהן טפי מלמאן דאית ליה מירוח הגוי אינו פוטר ולכך נראה דלא דמי דודאי למאן דאית ליה מירוח הגוי אינו פוטר הוי טבל דאורייתא וצריך לעשרן ומיהו לא בעי למיתבינהו לכהן דא"ל קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה אבל מאן דאית ליה מירוח הגוי פוטר וגזור רבנן דלא פטר משום בעלי כיסין שלא ימכרו תבואתם לגוים ויחזרו ויקנוה מהם אחר מירוח ע"כ עיקר תקנתם היתה ליתן תרומה ומעשר לכהן אף כשעיקר התבואה של גוי גזרה שמא ימכור לו הישראל תבואתו הילכך ניחא ההוא שינוייא דע"כ לית ליה גזרה משום בעלי כיסין מדקאמר והן שלו. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה דגנך אמר רחמנא וכו', דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית וכו'. והקשה הר' אלחנן דלמה הוצרך לומר [דמרחינהו] הישראל מרשות גוי לימא דלעולם מיירי כשמירחו גוי ואע"ג דמירוח גוי פוטר מ"מ חייב מדרבנן משום גזרה דבעלי כיסין והא דקאמר והן שלו היינו משום דאמר ליה מכח גברא אתינא דלא מצית לאשתעויי בהדיה וע"ק לר"י דמאי האי דקאמר אין קנין לגוי וכו' הא אם יש קנין אינו חייב לעשר והא אפי' יש קנין נמי חייב לעשר מדרבנן כדמוכח בההיא דהקומץ [מנחות ל"א ע"א] במעשה דר"ש שזורי דפריך ולימא ליה קח מן הגוי וכו' ומשני קסבר אין קנין לגוי וכו' דהוה ליה מן החיוב על הפטור משמע הא אם יש קנין אינו חייב אלא דמרבנן והוה ליה מן הפטור על הפטור ואומר ר"י דמשום רבותא נקט הכי דלא מיבעיא אם יש קנין לגוי אז גזרינן משום בעלי כיסין שאז אינו חייב לעשר אלא מדרבנן שהם שלו ויש לנו להפקיע הכהן במעשר כל דהו אלא אפי' אין קנין לגוי ולא איכא נמי טעמא דגזרינן משום בעלי כיסין אפי' הכי הוא שלו משום דקאמר ליה קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דמרחינהו ישראל וכו', פירש הקונטרס ישראל אריס של עובד כוכבים. ול"נ לר"י דכיון שהיה אריסו של גוי ויש לגוי חלק שם פשיטא דהוי כמו מרחינהו גוי ועוד וכי מירוח הקדש ר"ל מירחו ההקדש עצמו אלא הוי פירושו מירוח ברשות הקדש וא"כ מרחינהו ישראל ברשות גוי הוי כמו מרחינהו הגוי עצמו וא"כ קשה כדפירשית ע"כ נראה לר"י דמרחינהו ישראל ברשות גוי מיירי שלקחן הישראל מן הגוי בשבלים ואח"כ מירחם. (תוס' חיצוניות). פי' רש"י ז"ל שהישראל אריס של גוי ולא רצה לפרש כמו שמשמע פשטא דסוגיא שמירח הישראל תבואת הגוי משום דאכתי מיקרי מירוח הגוי כיון שהתבואה שלו אע"פ שמרחה הישראל כי היכי דלא מיקרי מירוח גוי אם מירח גוי תבואת ישראל וקשה לפירושו אי בחלק גוי כו' [ככתוב בתוס'] ונראה לפרש מרחינהו ישראל מרשות גוי היינו אחר שלקחם ישראל מגוי מירחם וה"ק הלוקח טבלים מן הגוי שהן ממורחין עכשיו. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה מעשרן. וז"ל תוס' חיצוניות קשה דהכא מאי נפקא מינה בהא דאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר מ"מ ליפטר מטעם לקוח קודם לפי' הריב"ם ז"ל דפי' [ב"מ פ"ח ע"א תוד"ה תבואת] דלוקח קודם מירוח פטור וי"ל דמ"מ מחייב מדרבנן ומ"מ ניחא דנפקא מינה דקאמר דסבר אין קנין לגוי דרבותא היא לפוטרו מלתתו לכהן מטעם דקא אתינא מכח גברא הואיל ולא מפטר מטעם קדושת הארץ רק מטעם לקוח שיש לנו להחמיר כי אמרי' אין קנין לגוי אף כי לא מחייב רק מדרבנן משום טעמא דכתיב תבואת זרעך ולא לוקח מאשר נחמיר כי יש קנין לגוי אע"ג דמדרבנן מחייב כדמשמע [נראה שחסר ההמשך].
גמ', אצל העובד כוכבים כפירותיו. פ"ה וכגון דמרחינהו לפירות דנכרי ישראל מרשות גוי ועדיין איתנהו להנהו פירות ממורחים ביד הגוי כשהפקיד זה הישראל פירותיו משל שדותיו אצלו ולכך פי' כן דאל"כ לא יצטרך לעשר אף אם החליפם דדיגון גוי פוטר ומיהו קשה לר"י דמנין לנו שהחליפם באותם פירות ולמה יש לנו לומר כך, כמו כן הוא יכול לומר שהחליפם בפירותיו שלא מירחם ישראל לכך נראה לו דאי ס"ל להני תנאי דדיגון הגוי אינו פוטר א"כ אם החליפם באותם שמירחם הגוי חייב מן התורה ודאי ולר"ש דאמר דמאי אית ליה בפ' ר' ישמעאל [מנחות ס"ו ע"ב] דמירוח הגוי פוטר וא"כ צ"ל דמדרבנן הוא דבעי אפרושי דמן התורה דיגון גוי פטור וכי נמי חלפינהו ודאי לא מתחייב. (תוס' חיצוניות).
גמ', ר"ש אומר דמאי. אומר ר"י דהך דמאי אינו כשאר דמאי דעלמא דלא בעי להפריש תרומה גדולה והכא צריך להפריש תרומה גדולה ולא קאמר אלא דיש לו תורת דמאי דאין צריך ליתן לכהן כמו בתרומת דמאי דהמוציא מחבירו עליו הראיה. (תוס' חיצוניות).
גמ', מנין ללוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים שהוא פטור מתרומת מעשר וכו'. וא"ת למה לי קרא תיפוק ליה משום סברא דלעיל דאמר ליה מכח גברא אתינא דלא מצית לאשתעויי וכו' ותירץ ר"י דהכא מיירי כגון שעישר הגוי פירותיו ונתן המעשר ללוי ועתה הוא טבול לתרומת מעשר וה"פ מנין ללוי שלוקח טבלים ממורחים מן הגוי שהפריש הגוי המעשר ונתנו ללוי מנין שהוא פטור ואותו מעשר הוא מעשר מן התורה משום דאין קנין לגוי ואפי' למ"ד מירוח הגוי פוטר שמא מן התורה הוא אם עישרו בשבלין ואתא ר' שמואל למימר שאם לקח הלוי מן הגוי טבלים בשבלים אם מירוח הגוי פוטר או ממורחין אם אינו פוטר שהוא פטור מתרומת מעשר משום דאמר לוי לכהן מכח גברא קאתינא וכו' ואע"ג דלוקח פטור מתרומת מעשר מן התורה אי לאו האי טעמא דקא אתינא מכח גברא וכו' היה צריך ליתנה לכהן מדרבנן אך מ"מ צריך להפריש מאחר שהוא מחוייב מדרבנן. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה טבלים, וההיא דהקומץ רבה משמע כפירוש רבינו תם דפריך ולימא ליה קח מן הגוי וכו'. ואינה ראיה כלל דאכתי לימא ליה קח מן הגוי פירות ממורחין ועוד דמשמע דודאי אחר מירוח איירי מדקאמר לך קח מן השוק דרוב עמי הארץ מעשרין הן והאי לא שייך למימר אלא אחר מירוח אלא ודאי אע"ג דכל לקוח הוי מדרבנן כיון דאין קנין לגבי דבר המעורב ברוב חולין הוי כמו מן החיוב על הפטור תדע דה"נ קאמר התם ולימא ליה קח מן השוק ועשר עליו קסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן והו"ל מן הפטור על החיוב משמע הא אין רוב עמי הארץ מעשרין הוי מן החיוב על החיוב ואמאי והא דמאי מדרבנן לכ"ע וגם טבל המעורב ברוב חולין הוי מדרבנן אלא ודאי כשהאחד נוטה לצד חיוב או לצד פטור יותר מחבירו קרי ליה מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב. (הרא"ש ז"ל).
גמ', טבלים מן העובד כוכבים ממורחין מעשרן, [צ"ל] טבלים ממורחים מן העובד כוכבים מעשרן. מעשר אזכרתן מילתא, [צ"ל] מעשר אדכרתן מילתא. ישראל טבלים, [צ"ל] ישראל וגו' טבלין.
רש"י ד"ה ממורחין וכו', דמירוח גמר מלאכה. [צ"ל] דמירוח הוא גמר מלאכה. ד"ה ואותו אבי אמו כהן כו', כהן חייבת. [צ"ל] כהן נמי חייבת. ד"ה משום דהוה מופרש וקאי. [צ"ל] משום דקא מופרש וקאי. ד"ה אבל, גבי תבואה דמחוסר. אבל גבי תרומה דמחוסר. ד"ה למעשרו' וכו', הן אין חוששין שמא החליפן או בשביעית שמא החליפן. [צ"ל] הן אין חוששין שמא החליפן שיתחייב כדי להפריש מעשר אחר ואם גדלו בששית ועכבן עד שביעית אין [חוששין שמא החליפן]. ד"ה כפירותיו וכו', מעשר האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות בפרק ר' ישמעאל. דמאי כו'. ס"א מעשר וכגון דמרחינהו לפירות דעובד כוכבים ישראל מרשות עובד כוכבים ולענין שביעית מתבערין בשביעית, הס"ד. ומה"ד דמאי כו'.
תוס' ד"ה דגנך אמר רחמנא וכו', עובד כוכבים למאן. [צ"ל] עובד כוכבים בין למאן. שם, עובד כוכבים פריך. [צ"ל] עובד כוכבים בין למאן דדריש דגנך ולא דיגון עובד כוכבים פריך. שם, היינו בגדל ברשות. [צ"ל] היינו היכא דגדל ברשות. שם, עובד כוכבי' פטור מכל מקום מאי קשיא דלמא בגדל ברשות ישראל וי"ל דמשמע. [צ"ל] עובד כוכבים לכו"ע פטור מ"מ מאי קושיא דלמא הכא בגדל ברשות ישראל ומיהו מצינו למימר דמשמע, ותי' וי"ל נמחק. שם, לשנויי דהכא ככולי עלמא ומיהו קשה דאפילו הניא ליה מירוח דעובד כוכבים. [צ"ל] לשנויי ברייתא דהכא ככו"ע ומיהו אכתי קשה דאפילו ס"ל מירוח דעובד כוכבים. שם, כיסין י"ל. [צ"ל] כיסין כדאמרינן במנחות י"ל. שם, משמע ליה מדקאמר. [צ"ל] דמשמע ליה דמדקאמר. שם, לכהן ואמאי מעשרן. [צ"ל] לכהן וא"כ אמאי מעשרן. שם, ומיהו קשה ליתני ואע"ג. [צ"ל] ומיהו הא קשה דלישני דאע"ג. שם, גזירה בעלי כיסין. [צ"ל] גזירה דבעלי כיסין. שם, לא מיסתבר למחייב ליתן לכהן טפי. [צ"ל] לא מיסתבר דמחייב טפי. שם, אינו פוטר ודמשמע בסמוך בשמעתין דודאי חייב למיתב לכהן דאמר. [צ"ל] אינו פוטר ומשמעתין דבסמוך משמע דודאי חלפינהו חייב דקאמר. שם, הרי הוא כפירותיו. תיבות הרי הוא ל"ש ונמחק. ד"ה דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים. [צ"ל] דמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים. שם, פירש הקונטרס ישראל. [צ"ל] פירש הקונטרס שהישראל. שם, לפירושו אי בחלק עובד כוכבים היינו מריחת עובד כוכבים אי בחלק ישראל. [צ"ל] לפי' דאי בחלק העובד כוכבים היינו מרחינהו עובד כוכבים ואי בחלק הישראל. שם, אחר שלקחן. [צ"ל] היינו דאחר שלקחן. שם, ישראל והכי קא אמר כו' העובד כוכבים והן עכשיו. [צ"ל] ישראל מהעובד כוכבים מרחם וה"ק כו' עובד כוכבים שהם עכשיו. ד"ה מעשרן דאין קנין, תימה אפי'. [צ"ל] מעשרן דאין קנין וא"ת אפילו. שם, דאפי' הכי דחייב. [צ"ל] דאפי' הכי הם שלו אע"ג דחייב. שם, לפירוש ר"ת דמפרש וכו' ניחא. [צ"ל] לפירוש ר"ת ניחא דמפרש וכו'. שם, מפטר לוקח קודם מירוח מדאורייתא מ"מ הוי רבותא ממה שהן שלו. [צ"ל] מפטר כל לוקח קודם מירוח מדאורייתא (כו') מ"מ הוי רבותא טפי מה שהן שלו. שם, אע"פ שאין קנין. ס"א כשאין קנין. שם, לפטור מטעם הפקרה דחמור. [צ"ל] לפטור מחמת הפקעה קדושת הארץ דחמיר. שם, בהקומץ רבה ממה. תיבת ממה נמחק. שם, דלקוח דרבנן. [צ"ל] דלקוח הוי דרבנן. ד"ה הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית וכו', וכן פרק לולב. [צ"ל] וכן בפ' לולב. שם, דמי שביעית. [צ"ל] דמי פירות שביעית. שם, מההיא דמשאלת אשת חבר לאשת עם הארץ ומשאלת אשה. [צ"ל] מההיא דתנן בפ' הנזקין גבי משאלת אשת חבר לאשת עם הארץ קתני משאלת אשה. שם, דסתמא לא חשידי. [צ"ל] דסתמייהו לא חשידי. שם, ובכתובות פירשתי. [צ"ל] ובכתובות פ"ב פירשתי. ד"ה הא חלפינהו וכו', לרבי שמעון מירוח. [צ"ל] לרבי שמעון בפ' ר' ישמעאל מירוח. ד"ה טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים וכו', חייב מדאורייתא מדאיצטריך קרא לפטור תרומת מעשר והקשה ר"ת כו' לוקח קודם מירוח. [צ"ל] חייב לעשר מדאורייתא מדאצטריך קרא לפטורי מליתן תרומת מעשר לכהן והקשה ר"ת כו' דלוקח קודם מירוח. שם, על של כותיים ומשל כל על של כל (אלמא) מירוח העובד כוכבים. [צ"ל] על של עובדי כוכבים ומשל עובד כוכבים על של כל דמירוח העובד כוכבים, תיבת אלמא ל"ש. שם, פטור דאורייתא אלא. [צ"ל] פטור מדאורייתא אלא. שם, תרומה ופרק בכל מערבין. [צ"ל] תרומה א"נ בשלקח עובד כוכבים מישראל קודם מירוח ומירחם עובד כוכבים וחזר ומכרה לישראל דאי משום תבואת זרעך לא מיפטר דתבואת זרעך קרינא ביה דישראל זרעו ובפ' בכל מערבין. שם, הכותים אמר כי כו' לפרש תרומת דגן כו' קרי דאורייתא ואפילו מפטר כל לוקח. [צ"ל] הכותים דאמר כי כו' לפרש דתרומת דגן כו' קרי בדאורייתא אע"ג דלקוח הוי דרבנן דאפילו מפטר כל לקוח מדאורייתא. שם, דשמעתין לוקח טבלים מן העובד כוכבים כו' ונתן ללוי לא. [צ"ל] דשמעתין דטבלים לוקח מן העובד כוכבים כו' ונתן המעשר ללוי לא. שם, אינו פוטר ואי למ"ד. [צ"ל] אינו פוטר ואפילו למ"ד, תיבת ואי ל"ש. שם, בשבלים ומתקיים שפיר טעמא דלעיל (מכח) דא"ל אתינא. [צ"ל] בשבלים ואפשר דעכשיו קיים שפיר טעמא דלעיל דא"ל אתינא, תיבת מכח ל"ש. שם, דאין הלוי. [צ"ל] אין הלוי. שם, ממנו תרומה לכהן כך כשקונה לוי כו' להפריש מעשר. [צ"ל] ממנו תרומת מעשר לכהן כמו כן כשקונה לוי כו' והפריש מעשר. שם, ויש לומר לגבי דבר. [צ"ל] ויש לומר דלגבי דבר. שם, דמאי דרבנן ואם טבל מעורב בחולין דרבנן אם הוא. [צ"ל] דמאי מדרבנן לכ"ע וכן טבל המעורב בחולין הוי דרבנן ואם הוא.
<h2>דף יב.</h2>
תוס' ד"ה טבלים (מעמוד הקודם), נוטה לצד חיוב או לצד פטור יותר מחבירו קרי ליה חיוב על פטור או פטור על חיוב ועוד דכי משני התם קסבר אין קנין לעובד כוכבים אכתי יקנה מן הממורח דפטור מטעם לקוח אפי' לפי' ר"ת ועוד מאי דקאמר התם שהיה לוקח מן העובד כוכבים או מן השוק שרוב עמי הארץ מעשרין הן לא שייך אלא אחר מירוח והאי דפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ח ע"א] דדריש כנפשך שבעך מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור מוקי לה בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר או לבית ובעל הבית עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו ופריך ולוקח מדאורייתא מי מיחייב והתניא וכו' ומאי קושיא הא קודם מירוח מיירי דקא קני לה בעודה מחוברת בתאנה ועוד דעל כרחין קודם מירוח איירי דהא אין פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדתנן התם [פ"ז ע"ב] והריב"ם מפרש איפכא מר"ת דלוקח קודם מירוח פטור אבל אם נתמרח ביד מוכר דחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטר בלקיחה והך דשמעתין יש ליישב כדפי' ויש לתמוה אסוגיא דמנחות פ' ר' ישמעאל [ס"ו ע"ב] שהבאתי מנא ליה להש"ס דפליגי במירוח העובד כוכבים פוטר או אינו פוטר ולכו"ע אין קנין דילמא ביש קנין ואין קנין פליגי ולכו"ע מירוח העובד כוכבים אינו פוטר ובירושלמי [דמאי פ"ה ה"ח] נמי מוקי פלוגתייהו ביש קנין ועוד קשה דר"מ אדר"מ דאמר התם תורמין משל כל על של כל אלמא קסבר אין קנין ובפ"ק דע"ז משמע דקסבר יש קנין דאין משכירין וכו' ממעשר ובירושלמי לא מפרש טעמא דמתניתין דע"ז משום הפקעת מעשר ועוד יש לדקדק מדרבי יהודה וכו' של כל ובפ' המקבל וכו' וההיא דע"ז יש לדחות ולפרש הפקעה בענין אחר. (שמכ"י).
תוס' ד"ה רבי אליעזר (בסופו), בר פלוגתיה דרבי יהושע. ומיהו נראה דדוקא קאמר דלא כר' יהושע אבל לר' אליעזר ניחא דלר' יהושע דאסר ליה באכילה משה כשבים לא איצטריך בנין אב דרבא לומר שאין פודין בו אבל לר' אליעזר דשרי באכילה איצטריך שה דרבא לומר שאין פודין דילפינן משה דפסח דאע"ג דר' אליעזר שרי לפדות בשאר כלאים מפני שהוא שה ולא ילפינן ליה משה דפסח אלא מרבינן ליה מתפדה תפדה ה"מ בכלאים דכולו טהור אבל כלאים כי האי שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא אע"ג דשרי באכילה ילפינן משה דפסח ולא מרבינן ליה מתפדה דלענין פסח אפי' היה כולו דומה לאמו לגמרי לא הוה מתכשר דכלאים גמור הוא זה שנולד מן הטמא ומן הטהור ככלאים דכבש ועז. (מתוס' כת"י).
מתני', נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו. אלא מצוה לעורפו עד שיפריש שה תחתיו דנחשדו כהנים וכו' אין לכהן בגוף פטר של ישראל שום היתר לר' יהודה דאסור בהנאה ולר"ש דעובר כל שעה על שאינו פודהו כמו ישראל. (תוס' חיצוניות).
גמ', נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו. פ"ה בפסח דפסח בעיא שה ולא בעגל וחיה ולא בשחוט וכו' ותימה לר"ת דהא אמרינן בפ' מרובה [ב"ק ע"ז ע"ב] זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים ובשה דפסח קמיירי ותימא דהתם קרי ליה בנין אב והכא עביד ג"ש ועוד אמאי נקט כלאים טפי מכל השמות דמתני' עגל ושחוט ועוד דר' אליעזר דמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אינך דמתני' ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב בו שה (אתיא) אמאי נוהג בכלאים איסור ותירץ ר"ת דאיצטריך הג"ש ואיצטריך הבנין אב דאי מג"ש לחוד לא הוה ממעטינן כלאים דהו"א תפדה תפדה ריבה להכי איצטריך בנין אב דרבא דשה דכתיב גבי פסח להוציא הכלאים ע"כ שה דפטר חמור דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות בכלאים דהא קדשים הוא ואי מבנין אב לחוד ולא כתיב הג"ש הוה מוקמינן הבנין אב לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ואם תאמר איך אמרינן דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות מכלאים הלא בפסח מצרים כתיב ועדיין לא היה נכתב איסור כלאים בקדשים וי"ל דמ"מ כשכתבו משה דאז נתנה תורה לא איצטריך לגופיה והשתא ניחא דאותו ואת בנו דליכא ג"ש אמרינן שנוהג בכלאים. (תוס' חיצוניות).
גמ', מה להלן פרט לכל השמות הללו. מכאן יש לדקדק דהא דאמר רבה בריש אותו ואת בנו [חולין ע"ח ע"ב] זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה דפסח דכתבי ביה שה תמים זכר בן שנה כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר, ובמרובה [ב"ק ע"ז ע"ב] דאסקינן דבנין אב אצטריך לפטר חמור וכדתנן אין פודין לא בעגל כו', לא כמו שפי' הקו' בפרק אותו ואת בנו דבנין אב דרבה הוא מדכתיב שה כשבים ושה עזים, ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם לר"א דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא, ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא כו' ש"מ דבנין אב לאו משה כשבים ושה עזים נפקא אלא הינו שה דפסח כדפי'. ויש לתמוה דרבה קרי ליה בנין אב וכ[א]ן בן בג בג משמע דדריש ליה מג"ש דשה שה, ועוד מאי שנא דנקט רבה טפי כלאים מכל הני דתנן חיה טריפה ושחוטה, ועוד אותו ואת בנו דכתיב ביה שה נימעט טריפה כמו שהיינו מגמגמים כל איסורים אם לא דכתיב או שה כדאיתא במרובה [שם] (אלמא) [אלמה] תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד וה' דמחייב במרובה במוכר את הטריפה אמאי הא כתיב ביה שה ועוד ר"א מתיר הכא בכלאים ומוקי שה שה דבנין אב דהיינו שה דפסח לטמא שנולד מן הטהור מהיכא ממעיט טריפה ושחוטה א"נ לישני התם דבנין אב לאחריני אתא דאין לומר דלאחריני ממשמע' שה נפקי דהא אפי' שחוט קרוי שה ופר אפי' שחוט קרוי פר כדאמרי' בפר' (ב' שעירים) [הוציאו לו (יומא מ"ט ע"ב)] וגבי שחט ונמצא טריפה לא פטר ר"ש משום אותו ואת בנו אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכן לענין תשלומי ד' וה' במרובה וי"ל דמג"ש לא הוי מיסתברא למעוטי כלאים אי לאו בבנין אב מפני שהוא שה ואע"ג דטריפה ושחוט נמי איקרי שה כדפי' מ"מ ראוי למעטם על ידי ג"ש יותר מכלאים דבין אזלת בתר אם בין אזלת בתר אב שה גמור הוא אבל מבנין אב ממעיט שפיר דהכי כתיב קרא שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו דמן הכבשים ומן העזים עבדינן בנין אב למעט כלאים כל מקום שנאמר שה דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו [כבשה] ולגופיה לא אצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן מאו כשב לקמן בשמעתין ואע"ג דעדיין לא נאמר דין קדשים בפסח מצרים מ"מ לכשנכתבה בתורה לא היה צריך לכתוב דמשאר קדשים נפקא אלא ללמד על כל מקום שנאמר קא אתי ואע"ג דכתיב נמי בהאי קרא תמים דנפיק משאר קדשים דמיעט קרא בהן בעל מום שמא לשום דרשא קאי והשתא ניחא לר"א אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור מ"מ אסר באחריני מג"ש והא דקאמר הכא מה להלן פרט לכל השמות הללו [לאו דווקא דכלאים] לאו [מג"ש] נפקי דבהדיא ממעטינן קרא ממשמעותיה דשה וא"ת הא דקאמרי' במרובה [ע"ח ע"א] גבי בנין אב דרבה למאי אתא אי לקדשים בהדיא כתיב [משמע דאי לא כתיב בהו כלאים בהדיא] הוי ניחא אדרבה אז קשה טפי מהיכא אתי האי בנין אב דלא שמעינן ליה אלא משום דמקדשים ילפינן כדפי' וי"ל דדרך התלמוד להקשות כן ולפי מה שלא פי' מהיכן בנין אב שלו כדאשכחן בפ"ק דקדושין [ג' ע"ב] ובפרק אלו נערות [כתובות מ"ו ע"ב] דקאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם [דאבוה] שייך בגוה והיכא מצי לילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן דיהא לאבוה אלא מקדושיה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכי שחין אלא התלמוד מדקדק כאלו היינו יודעים בושת ופגם ממקום אחר וכן ההיא [דשה] וא"ת ומאי בעי' בסמוך לרבנן דאסיר בכלאים והא כלאים לא ממעטינן אלא מבנין אב וי"ל כיון דממעטינן כלאים ולא מרבינן להו מתפדה וה"ה נדמה דממעטינן מג"ש דשה שה לא מרבינן ליה מתפדה תפדה. (תוס' כת"י).
גמ', או עז פרט לנדמה. וא"ת תיפוק לי דהוי מומא כדמשמע לעיל [ג' ע"ב] וי"ל דאצטריך לתמורה אע"ג דחיילא על בעלת מום קבוע וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה דנילף קדשים מבכור מג"ש דתחת תחת ויש לומר דאצטריך היכא דמקצת סימנים דומה לאמו דאז מחייב בבכורה וא"ת ולשתוק מאו למעט כלאים ושמעינן ליה מתחת תחת מבכור ובכור ידעינן מכ"ש מנדמה או מבנין אב דרבא וי"ל דאי לא הוה כתיב אלא חד או הו"א דאתא לרבות נדמה כמו או דכתיב גבי טביחה ומכירה דהכי משמע בפ' מרובה [ב"ק ע"ז ע"ב] וא"ת ולשתוק מתרי או דכתיבי ומשור וכשב ועז ממעטינן כלאים ונדמה מתחת תחת דבכור וי"ל דאצטריך חד או למעט נדמה אף מקצת סימנים דומה לאמו דמרבינן גבי בכור ומדאצטריך למכתב מיהא חד או איצטריך למכתב אידך דלא נדרוש או לרבות כדמשמע בפרק מרובה וא"ת ולשתוק בבכור למכתב שור וכשב ושמעינן דנדמה לא קדיש מג"ש דתחת תחת מקדשים וי"ל כיון דאצטריך למכתב אך לרבות מקצת סימנין דומה לאמו כתב נמי בכור שור וכשב דאך לחודיה לא מצי למכתב. (תוס' חיצוניות).
גמ', אי לבכור אך בכור שור אמר רחמנא עד שיהא הוא שור ובכורו שור. ותו לא איכפת לן אי הוי כלאים או לא ותימה להר"מ מאיוורא דבפרק מרובה [ב"ק ע"ח ע"א] משמע דפשוט הוא למעט (נדמה) [כלאים] בבכור דקאמר אי לבכור תחת תחת יליף מקדשים אי נמי נדמה ממעט ליה כלאים מיבעיא לכ"נ לפרש דה"ק אך בכור אמר רחמנא וא"כ פשוט לו למעט נדמה בבכור יותר מכלאים והיאך תלי נדמה בכלאים דקאמר שהוא ככלאים. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה אין איסור וכו', דאסירי בגיזה ועבודה. [צריך להוסיף] הלכך אין פודין או דלמא כיון דלא אלים קדושת פטר חמור למיתפס פדיונו שיהיה פדיונו אסור בהנאה והא דחייבת רחמנא למפרקיה אפקועי לאיסורא בעלמא הוא כדי להתיר הפטר חמור בהנאה ולא שתהיה קדושתו חלה על פדיונו הכי נמי (אין איסור חל על איסור פסולי המוקדשין) אין כאן איסור חל על איסור. ופודין בבהמת פסולי המוקדשין. דלא תפיס פדיונו, וכו'. נ"א. מה"ד אין איסור, פטר חמור דאסור בהנאה חל על איסור דבהמת פסולי המוקדשין דאסירי בגיזה ועבודה הילכך אין פודין. או דילמא, כיון דלא אלים קדושת פטר חמור למיתפס פדיונו שיהא פדיונו אסור בהנאה והא דחייביה רחמנא למפרקיה אפקועי לאיסורא בעלמא הוא כדי להתיר הפטר חמור בהנאה ולא שתהא קדושתו חלה על פדיונו הכי נמי אין איסורו חל על איסור פסולי המוקדשין ואין כאן איסור חל על איסור ופודין בבהמת פסולי המוקדשין. דלא תפיס פדיונו, וכו'.
גמ', לעולם ר' אליעזר היא גופה, [צ"ל] לעולם ר' אליעזר מי קתני רחל שילדה מין עז היא גופה. לא תימא זיל אבתריה, [צ"ל] דלא תימא זיל אבתריה.
רש"י ד"ה לכל השמות וכו', הפסח אינו בא. [צ"ל] דפסח אינו בא. ד"ה שה מאי אהני ליה וכו', ותפדה מרבינן. [צ"ל] ותפדה תפדה מרבינן. ד"ה אי לבכורה וכו', ככלאים פשיטא. [צ"ל] ככלאים דגמרי העברה ממעשר ומעשר יליף תחת תחת מקדשים כדאמרי' בב"ק בפ' מרובה פשיטא. ד"ה אי למעט ממעשר. [צ"ל] אי למעשר. ד"ה אין איסור וכו', דאסירי בגיזה ועבודה. [צריך להוסיף] כדאמרי' לקמן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב דחולב נמי היינו עבודה.
תוס' ד"ה רבי אליעזר וכו' בכלאים. ר' אלעזר גרסינן. [צ"ל] בכלאים, כאן ובגמ' בכולה שמעתא ר' אלעזר גרסינן. שם, דאמר ר' אלעזר דמתיר בכלאים [צ"ל] ר"א מתיר בכלאים [א.ה. הגהה זו שייכת לדיבור המתחיל, שבדפו"י איתא רבי אליעזר "התיר" בכלאים]. נ"א, צ"ל דאמרינן ולר' אלעזר דמתיר בכלאים. שם, שהוא שה דאינו אלא להוציא כלאים למאי הלכתא ומשני. [צ"ל] שהוא שה למאי הלכתא אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים ומשני. שם, וכל שכן דלא כר' אליעזר. [צ"ל] וכל שכן דהוי דלא כר' אליעזר. שם, דרבי אליעזר פליג על רבי אלעזר ור' אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע. [צ"ל] דר' אלעזר פליג על ר' אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע. ד"ה קא משמע לן תחת תחת משלמים גמר. [צ"ל] קא משמע לן תחת תחת מקדשים גמר. שם, לחייב מקצת סימנין דומין לאמו. [צ"ל] לחייב במקצת סימנין דומה לאמו. ד"ה מה צבי ואיל וכו', דפטר להו ממתנות. [צ"ל] דפטר להו מבכורה וממתנות. שם, וא"ת היכי עבדינן וכו' דפרק כל פסולי. [צ"ל] תימה היכי עבדינן וכו' דבפרק כל פסולי.
<h2>דף יב:</h2>
גמרא, קמ"ל דמורה בה היתירא. קשיא לי ישראל נמי כי מפריש טלה והוא לעצמו מורה בה היתירא ונראה לי דכיון דעפ"י ב"ד עושה והוא מעכבו על פיהם [חסר כאן]. (תוס' חיצוניות).
מתני', ר"א אומר חייב באחריות. וצריך להפריש טלה אחר כמו פדיון ה' סלעים של בן. דנפקא לן בגמ' תפדה תפדה ריבה אבל ודאי אם מת הפטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר ואע"ג דגבי פדיון ודאי אם מת אחר שלשים יום חייב ליתן ה' סלעים לענין זה לא מקשינן לבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב לכהן כלום אם ירצה. וחכ"א אין חייב באחריות. דמסתבר דפטור כפדיון מעשר שני ולא מקישי לפדיון הבן.
מתני', מת פטר חמור. לאחר שהפריש טלה ולא הספיק ליתנו לכהן. ר"א אומר יקבר. דאזיל לטעמיה דאמר אין הפדיון פדיון עד דמטי ליד כהן ויקבר דסבר כרבי יהודה דאמר אסור בהנאה.
גמרא, אי מה בכור אדם מותר בהנאה וכו'. והקשה ה"ר אלחנן דאמאי לא פרכינן הכי לעיל בריש פרקין [ד' ע"א] גבי הא דקאמרינן דפטרי כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור ואמאי לא קאמר מהיקשא דמקיש להו הכא לבכור אדם ונראה לן דשאני הכא דדמו טפי להדדי דמקשינן גוף הבכור בהמה טמאה עצמו לבכור אדם אבל התם לא מקיש להו אלא בפדיון וכן נמי משמע בסמוך גבי הא דקאמר ר' אלעזר דמקיש וכו' ומקשינן דיש לתמוה דלר"א דמקיש פדיון פטר לבכור אדם תקשי ליה נמי אי מה בכור אדם וכו' ע"כ נראה לן דיש חילוק בין היקש של גוף הבכורות להיקש פדיון ולכך לא פריך אי מה בכור אדם וכו' והאי חילוקא לא נהירא למרש"י דהא משמע דוקא בפדיון חייב באחריותו אבל אם מת הפטר חמור פטור וטעמא כדפירשית [לעיל בד"ה מתני' ר"א] ונראה לן דלעיל לא שייך למפרך כן דלא מקיש דיני הבכורות להדדי רק לחייב הבכור בהמה טמאה [חסר מכאן קצת] בבכור אדם.
גמ', אמר ר"נ לומר שאם פדאו פדוי. ושמא כרבנן נמי אתי ולענין הא גמרי שפיר למצוה פטר חמור מפדיון הבן. (תוס' חיצוניות).
מתני', רבי אליעזר אומר חייבין, [צ"ל] ר"א אומר חייב. וחכ"א אין חייבין, [צ"ל]0וחכ"א אין חייב.
רש"י ד"ה חלה טמאה וכו', דהאוכל תרומה טמאה. [צ"ל] דהאוכל חלה טמאה. ד"ה ואמאי וכו', שביעית בשביעית. תיבת בשביעית נמחק. ד"ה לקיימו, אפי' שעה אחת. דיבור זה קאי על המשנה (בעמ' א') אין הכהן רשאי לקיימו. ד"ה כפדיון מעשר שני, דאם אבדו אינו חייב באחריותו. [צ"ל] דאם אבד אינו חייב דההוא כסף חייביה רחמנא לאוכלו בירושלים והא אזל ליה. שאין כאן לכהן כלום, שאינו חייב באחריותו. ד"ה יקבר כבכור אדם וכו', בכור אדם ניתן לקבורה. [צ"ל] בכור אדם בעי לקבורה. ד"ה מכלל דבנו, מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן. [צ"ל] מדאוקמה לה בדיעבד וקתני פדיון הבן.
תוס' ד"ה ודאי לא תבעי לך לאכלה ולא לסחורה. [צ"ל] ודאי לא תבעי לך לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה. שם, דבעינן דומיא דלאכלה. [צ"ל] דבעו דומיא דלאכלה. ד"ה כיון דאילו מיטמיא כו', מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי וכו' על הפטור. [צ"ל] מ"מ כיון דהך לאו לכתחילה ולא מצי לאפרושה וכו' על הפטור דמי. שם, לגבי מזבח שאני התם. [צ"ל] לגבי מזבח ומשני שאני התם. שם, וי"ל לא ילפינן. [צ"ל] וי"ל דלא ילפינן.
<h2>דף יג.</h2>
גמרא, רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו. כלומר ודאי גם למצוה מצוה לאלתר כדקתני ברייתא קמייתא והא דקתני אין בפטר חמור פחות משלשים לענין דאינו עובר אם מאחר לפדותו עד שלשים ומכאן ואילך עובר עליו אם אין פודהו או עורפו. וצ"ע כיון דמצוה לפדותו לאלתר אלמא לא יליף כלל מפדיון הבן א"כ מנלן הא דמל' יום עובר ומה שיעור דשלשים יום וצריך לומר דמדרבנן היא בעלמא.
מתני', מצות היעידה. כלומר מצוה לייעד דודאי בפדיה אינו עושה כלום ובעל כרחיה דאדון הוא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה קנה וחייבת בבכורה וכו', דלא תימא קנה מספק. ואומר ר"י דהוה ס"ד דקנה מספק והכהן לא יוכל להוציא מידו הבכור מטעם ספק קמ"ל דחייבת בבכורה ודאי שהקנין קנין גמור ולהכי תנא נמי בתר הכי אע"פ שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מיד עמיתך וכו', י"ל דשני קנייני' הללו. וי"ל דפשיטא ליה דלית לן לרבויי אלא משיכה וכסף שאלו הקניינים רגילין בני אדם לעשות ולישא וליתן בהם ולכך פשיטא ליה דאתא לרבויי כסף או שמא י"ל דדוקא כסף משוי למשיכה דדמי ליה משום דשכיחי דחד בלוקח וחד במוכר שהמוכר מקבל המעות והלוקח מושך אצלו הלכך דמו אהדדי טפי משאר קניינים. (תוס' חיצוניות).
גמ', מה עמיתך בחדא אף עובד כוכבים בחדא. מכאן היה קשה לר"י על שהיה מפרש בפ"ק דקדושין [ח' ע"א] גבי הא דקאמר התם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה פירוש העבד עברי לעובד כוכבים ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים פירוש חליפין ונראה לר"י משום דעובד כוכבים קונה שפיר שאר קניינים בחליפין מדמיעט התם עבד עברי דאינו נקנה לעובד כוכבים בחליפין ואם אין עובד כוכבים קונה בשום מקום בחליפין אמאי איצטריך קרא למעוטי גבי עבד עברי אלא ש"מ דעובד כוכבים קונה בחליפין והשתא קשה לר"י מאי האי דקאמר הכא ישראל בחדא אף עובד כוכבים בחדא והא עובד כוכבים נמי נקנה בחליפין ואומר ר"י [דלבר] (ד)מחליפין קאמר דה"נ קאמר ישראל בחדא אע"פ שקנה גם בחליפין וטעמא דלא חשיב חליפין משום דלא חשיב אלא הני קניינים דכתיב בקרא משיכה ומעות כדפרישית לעיל שבאותן קניינים בני אדם רגילים לישא וליתן. ומתוך כך ניחא קושיא אחרת שמקשה התם [קידושין ג' ע"א] ר"י גבי הא דהכא דהיכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והלא שדה עפרון לא מיקניא בחליפין דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים כדמשמע הכא לעובד כוכבים בחדא ולישראל בחדא ולמאי דפרישית ניחא דלעולם הוא קונה שפיר בחליפין והא דלא חשיב ליה משום דלא חשיב אלא הני דכתיבי בקרא. וכן ראיתי בשם ר' יהודה כתוב שראה את ר"י רבו שהורה הלכה למעשה באדם ששלח עובד כוכבים להביא מעותיו המופקדים לו ביד חבירו וכתב בה וקנינא מן פלוני בר פלוני במנא דכשר למקניא ביה והיינו חליפין ומיהו יש לגמגם דהיאך עשאה ע"י עובד כוכבים הא קיימא לן [ב"ק ע' ע"א] שליח שויה ואין שליחות לעובד כוכבים [ב"מ ע"א ע"א] ומיהו מאחר שקנה העובד כוכבים בחליפין מיד הישראל המורשה אין לנפקד לחוש שמא יתבענו המפקיד לדין ובפ"ק דקדושין [י"ד ע"ב] הארכתי. (תוס' חיצוניות).
גמ', אמרת ק"ו גופו קונה ממונו לא כ"ש. וא"ת אמאי לא קאמר כסף דישראל יוכיח דגופו של ישראל קנוי בו ואין ממונו דישראל קנוי בו וה"נ קאמר לעיל וי"ל דאין זה סברא שלא יהא שום קנין בממונו דעובד כוכבים דלגבי זה אין לומר יוכיח דדוקא לעיל דבעי למילף קנין שיועיל במטלטלין שייך לומר ישראל יוכיח. (תוס' חיצוניות).
גמ', או פודהו או עובר עליו, [צ"ל] או פודהו או עורפו או עובר עליו. הא רבי אליעזר דמקשי, [צ"ל] הא רבי אליעזר דמקיש. מתני', עורפו. [צ"ל] עורפו בקופיץ. גמ', דחביבא ליה כדרבי חנינא, [צריך להוסיף] מקדים לה. אף עבד כנעני נקנה בכסף, [צריך להוסיף] ובשטר ובחזקה.
רש"י ד"ה אשר לא יעדה והפדה, אם יעדה. [צ"ל] הא אם יעדה. ד"ה באדון וכו', קודם לכל אדם. [צריך להוסיף] שהוא מוסיף חומש.
תוס' ד"ה מצות חליצה קודמת, מה שפי' רבינו חננאל פי' פרק החולץ. [צ"ל] מה שפסק ר"ת פי' בפרק החולץ. ד"ה מיד עמיתך במשיכה וכו', שום תיקון כעין נעל. [צ"ל] שום תיקון דהוי כעין נעל. ד"ה אימא לעובד כוכבים כלל כלל לא וכו', בחליפין דהוא מקני ממונו. [צ"ל] בחליפין הוא דמיקני ממונו. שם, הא שאר כגון. [צ"ל] הא שאר דברים כגון. ד"ה אם גופו קני וכו', י"ל דההיא חזקה כשיש מלחמה הוא והוא הדין. [צ"ל] י"ל דההיא חזקה היא כבוש מלחמה והוא הדין.
<h2>דף יג:</h2>
תוס' ד"ה דבר תורה מעות קונות וכו', וא"ת לר"ל וכו'. נ"א בס"י וא"ת לר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לא גמרי' שיקנה גם כסף בהדיוט כמו בהקדש ומשיכה נמי תקני וכו'.
גמרא, חד בכנעני וחד בהקדש וצריכי. תימה דבפ"ק דפסחים [ה' ע"ב] גבי בל יראה ממעטינן מחד לך של אחרים ושל גבוה ואע"ג דהתם כתיבי טובא לך כולהו צריכי כדמפרש בפרק כל שעה [פסחים כ"ג ע"א] וי"ל דהתם שייך למעט שפיר אחרים וגבוה מחד לך דאין זה שלך אבל הכא גבי גבוה שייך טפי עמיתות ואחוה מבעובד כוכבים ומיהו תימה דגבי נזיקין בפרק ד' וה' [ב"ק ל"ז ע"ב] ממעטינן מחד רעהו הקדש ועובד כוכבים ואור"י דשאני אונאה מנזיקין דאונאה הוי כעין גזל ואין סברא לפטור בהקדש מקרא דעובד כוכבים גופיה וא"ת (ההיא דפסחים) והא במנחות בפרק רבי ישמעאל [ס"ז ע"א] גרסינן אבל הכא תרי עריסותיכם כתיב חד למעוטי עובד כוכבים וחד למעוטי הקדש ומיהו ר"ת גריס חד כדי עיסתכם פי' שיעור עיסת מדבר וחד עריסותיכם ולא של עובד כוכבים עריסותיכם ולא של הקדש והיינו כמו בפסחים [ה' ע"ב] ובהדיא דרשינן בחולין פרק ראשית הגז [קל"ה ע"ב] מחד עריסותיכם כדי עריסותיכם ובפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ז ע"ב] גבי אכילת פועל משמע דמחד ריעך ממעטינן הקדש ועובד כוכבים וצריך לתרץ כמו שתירצנו מרעהו ובההיא דמנחות למאן דפטר למירוח הקדש ומירוח העובד כוכבים משמע דנפיק מחד דגנך ולמאן דפטר במירוח הקדש ומחייב במירוח עובד כוכבים צריך טעם מאי שנא דמסברא ממעטי מחד דגנך כמו בכל דוכתא. (תוס' כת"י).
גמ', אבל הקדש יש לו אונאה. אע"ג דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל היינו במתכוין אבל בטעות הו"א דיש אונאה. (תוס' כת"י).
גמ', ורישא הכי קאמר אם לא נתן מעות ולא משך יחזיר, דהכי משמע אם הוא עד שלא נתן וגם עד שלא משך שלא עשה לא משיכה ולא כסף יחזיר וכו' (תוס' חיצוניות). וכן כתוב בתוס' לקמן [י"ד ע"א ד"ה ורישא השייך לכאן].
גמ', ורישא הכי קאמר אם לא נתן, [צ"ל] ורישא ה"ק אם עד שלא נתן וכו'. כן מצאתי בס"י. יחזור מאי יחזור יחזור בדברים, [צ"ל] יחזיר מאי יחזיר יחזיר בדברים.
רש"י ד"ה אמרי וכו', וכיון דאמר עובד כוכבים קנה במשיכה. [צ"ל] וכיון דאמר אמימר גוי קונה במשיכה. ד"ה משיכה למה לי. [צריך להוסיף] בסיפא. ד"ה רב אשי אמר, לעולם וכו' סיפא נמי משיכה אינה קונה, [צריך להוסיף] אלא מתן מעות ואיידי דתנא רישא משך דאשמועינן דמשיכה אינה קונה תנא נמי סיפא משך ע"כ.
תוס' ד"ה דבר תורה מעות קונות וכו', דשניהם למדין זה על זה דליכא למימר דלא משתעי קרא אלא דעובד כוכבים בהא או בהא. [צ"ל] דשניהם למדים זה מזה דליכא למימר דעובד כוכבים בהא או בהא, והשאר נמחק. ד"ה כמ"ד גזל הכנעני מותר וכו', לפי שנים שעבר היובל י"ל. [צ"ל] לפי שנים שעד היובל וי"ל. ד"ה הכי קאמר אע"פ שנתן מעות וכו', יש לומר כשקבל עליו לדון בדיני ישראל ומי שפרע. [צ"ל] יש לומר דלדון בדיני ישראל קיבל ומי שפרע. שם, יוקרא וזולא צריך מי שפרע. [צ"ל] יוקרא וזולא שייך מי שפרע. שם, דבסמוך מפורש משום דברים. [צ"ל] דבסמוך אפרש דמשום דברים. שם, ואביי לא חייש. [צ"ל] אביי לא חייש. שם, משום מחוסרי אמנה בעובד כוכבים טפי מבישראל. [צ"ל] משום מחוסרי אמנה בישראל מגוים. ד"ה רב אשי אמר וכו', מדרבי יוחנן לבן נח. [צ"ל] מדרבי יוחנן דבן נח.
<h2>דף יד.</h2>
תוס' ד"ה רב אשי (מעמוד הקודם). דדבר תורה מעות קונות דלעולם וכו'. דרב אשי אית ליה שפיר דר' יוחנן דמעות קונות וסבר דלעמיתך ולעובד כוכבים בכסף ולעמיתך דריש לענין אונאה כדאמרי' לעיל. (הרא"ש ז"ל).
מתני', והשוחטן בחוץ חייב כרת. וא"ת אמאי חייב משום שוחט קדשים בחוץ והא קרינא ביה ראוי לפתח אוהל מועד וליכא ואומר ר"י דמיירי בדוקין שבעין ואליבא דר"ע. (תוס' חיצוניות).
מתני', ואם מתו יפדו. דכיון דאין בהם אלא קדושת דמים [כ]שמתו פודין אותן להאכילן לכלבים וקשה לר"י מהא דאמרי' בפ' כל שעה [פסחים כ"ט ע"א] האוכל חמץ של הקדש בשוגג מעל וי"א לא מעל ומפרש התם דפליגי באם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלמא אפי' בקדושת דמים איכא מ"ד התם דאין פודין הקדש להאכילו לכלבים ואומ' ר"י דס"ל לכ"ע דמדאורייתא פודין הקדשים להאכילן לכלבים כדקתני הכא ואם מתו יפדו אבל מדרבנן איכא פלוגתא דאיכא מ"ד אין פודין אע"פ שיש בהם קדושת דמים. (תוס' חיצוניות).
מתני', ואם מתו יפדו. בגמרא [לקמן ט"ו ע"א] דייקינן דתנא דמתני' (ד)סבר דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים מסיפא דקתני גבי (קודם) [קדם] הקדישן למומין ואם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה יקברו ש"מ דטריפה דבר העמדה והערכה היא פודין אבל מרישא דהכא לא דייק דפודין משמע דאפי' למ"ד דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מודה בקדם מומין להקדישן דפודין ועל סיפא נמי מייתי בגמרא [שם] ברייתא דתזבח ולא גיזה ופליגי תנאי אם פודין אם לא אבל ברישא משמע דלכו"ע פודין. והקשה הר"ר חיים כהן דבפרק כל שעה [פסחים כ"ט ע"א] גבי האוכל חמץ ישראל הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ואמר התם דפליגי אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אם לאו ואמאי והא קדושת דמים לכ"ע פודין כדפי' ואומר ר"י דהתם חומרא בעלמא הוא מדרבנן שמחמיר אותו תנא דהתם אפילו בקדושת דמים לפי מה שמפורש התל[מוד] הכא, ובפ"ק דשבועות [י"א ע"ב] גבי פרה אם מתה תפדה ופריך וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואע"ג דפרה קדשי בדק הבית היא לכ"ע שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא וכעין קרבן היא שיש בה שחיטה והזאה. והקשה הר"ר אפרים דתנן בפרק התערובות [זבחים ע' ע"ב] נתערבה בשור שנתעבדה בו עבירה כו' ימכרו והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסור אי לגוי הא אין פודין את הקדשים כו' ואותן קדשים שנתערבו (קודם) [קדם] הקדישן למומין מדקתני ירעו עד שיסתאבו וי"ל דמוקי ליה התם [ע"ד ע"ב] כשנתערבו נקובת הקוץ בדרוסת הזאב דשרי לישראל ע"י בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעים והאדמות סימנין ולמאן דמוקי לה בשבת ע"י נפילה [נדצ"ל, בשנתערב בנפולה] שרייא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה בנתערב [בולד] טריפה ור"א היא אתיא שפיר אי הוי אמרינן דוקא לגבוה אסור הא להדיוט שרי אבל באלו טריפות [חולין נ"ח ע"א] משמע [שאין] טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל (כמאן) [דמאן] דמוקי לה דנתערב בולד טריפה סבר לה לההיא לישנא [לקמן ט"ו ע"ב] דתזבח ואכלת אין לך בה (התיר) [היתר] אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמוכח מתני' ואם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין אותן להאכילן לכלבים ואעפ"כ בפרק כל האסורין (תמורה ל' ע"ב) [איכא] משנה דקתני בהדיא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ועוד הקשה הר"ר אפרים דהא ר"ע שרי לקמן [ל"ב ע"ב] לזמן גוי על הבכור ובפרק טבול יום [זבחים ק"ג ע"ב] מוכח דר"ע אוסר בכור טריפה בעל מום להאכילו לכלבים שאפי' העור אוסר כשנמצא טריפה קודם וי"ל דהיכא דשרי ישראל (להאכילה) [לאוכלה] שרי ר"ע (לגוי להאכילו) [להאכילו לגוי] כדמפרש טעמ' דר"ע התם [לקמן ל"ג ע"א] משום דאיתקיש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי לאכילה כדכתי' יאכלנו כצבי וכאיל, והשתא מיתרצא שפיר בהכי מתני' דתערובות [זבחים ע' ע"ב] דאתיא כר"ע דפרק כל פסולי המוקדשים [לקמן ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שהטריפה חולין והקדש ראויין לאדם אם היו ניכרין. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה קדושת דמים וכו'. בסוה"ד. ובמתנות כתיב מאת העם. נ"ב וקראי דלקמן צריכי לקדושת הגוף אפי' נפדו. (תוס' חיצוניות).
גמ', קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה. וא"ת פשיטא שאסורין כיון דקדושין הן וי"ל שאפי' קנה הגיזה והעבודה מן ההקדש. ועוד שמעתי ממר"ש דמיירי דלית ביה שוה פרוטה ואין איסור הנאה בהקדש פחות משוה פרוטה. (תוס' חיצוניות).
גמ', מסייע ליה לרבי אליעזר, [צ"ל] מסייע ליה לר' אלעזר. קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא. תיבת הוא נמחק.
רש"י ד"ה ויוצאין לחולין וכו', כחולין גרידי. [צ"ל] כחולין גמורים. ד"ה גמ', טעמא דנפדין. [צ"ל] טעמא דנפדו.
תוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' (מהעמוד הקודם), מתחלה משיכה אינו קונה. [צ"ל] מתחלה משיכה בעובד כוכבים אינה קונה. שם, לפיכך כי הקשה לו. [צ"ל] ולפיכך כי הקשה לו. שם, ואף על גב דאמרינן בהזהב. [צ"ל] ואע"ג דאמר רבא בהזהב. שם, דנתנה לספר בישראל. [צ"ל] דנתנה לספר בספר ישראל. שם, ור' יוחנן סבר כתנא דמתני'. [צ"ל] ר' יוחנן סבר כתנא דמתני'. שם, עובד כוכבים דכל קניינו בכסף. [צ"ל] אשכחן עובד כוכבים דכל קניינו בכסף. שם, ומיהו יש לדחות דאפ"ה כר' יוחנן ס"ל אפשר דהתם דלעובד כוכבים בכסף. [צ"ל] ומיהו יש לדחות דאפי' סבר כר' יוחנן אפשר דס"ל דגם עובד כוכבים בכסף. שם, כדפרישית לעיל. [צריך להוסיף] ומיהו קשה היכי הוה משני ההיא דנתנה לבלן דמשמע דוקא בלן. ד"ה והני מילי ישראל מישראל כו', מי איכא ישראל מישראל. [צ"ל] מי איכא בישראל מישראל. ד"ה קדושת דמים מדחה וכו', כדמפרש לקמן. [צ"ל] דמפרש לקמן.
<h2>דף יד:</h2>
גמרא, דאמר רבא הקדיש זכר וכו'. והקשה ר"י אמאי נקט זכר הא אפילו הקדיש נקבה נמי לדמיה תקדוש קדושת הגוף ומאי שנא ואור"י דניחא ליה למנקט זכר דאי הוה נקיט בהמה סתם הו"א דקדשה קדושת שלמים אבל קדושה חמורה כולי האי לא קדשה קמ"ל רבא דאפי' כי הקדיש זכר הוי עולה דסתם זכר הוי עולה. וה"ר אלחנן תירץ דלא הוה מצי למתני בהמה דאי הוה תני בהמה הוה משמע דנקבה עצמה קדשה קדושת הגוף והא ליתא אלא תימכר ויקחו בדמיה (שלמים) [עולה] כדתנן בשקלים [פ"ד מ"ז] ובתמורה [כ' ע"א] מייתי לה המקדיש נכסיו והיה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומר זכרים עולות נקבות לזבחי שלמים ר' יהושע אומר זכרים עולות נקבות ימכרו ויקחו בדמיהן עולות וקי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר. ורש"י פי' דזכר היינו איל דאיל מתרגמי' דיכרא, הקדיש זכר כלומר הקדיש איל, ול"נ דמאי איריא דנקט איל יותר משור וכבש. (תוס' חיצוניות). עוד יש לתרץ דלהכי נקט זכר שרבא רצה לומר מתחילה התם בתמורה בפ' אלו קדשים [י"ט ע"ב] המקדיש זכר לדמיו אינו קדוש קדושת הגוף והתם נקט זכר לרבותא דאפי' זכר לא קדוש קדושת הגוף והדר ביה רבא ואמר המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומשום דנקט זכר קודם דהדר ביה נקט נמי לבתר דהדר ביה והכא מייתי מאי דהדר ביה.
תוס' ד"ה הקדיש זכר לדמיו. להכי נקט זכר וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל הקדיש זכר לדמיו וכו' פירש רש"י שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה ולהכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמתנדבי ומייתי קרבן עולה מייתי, משמע מפירושו דה"ה נמי אם הקדיש נקבה תקרב שלמים. ופירושו תמוה מה עלה בדעתו של זה המתנדב שהקדיש זכר שראוי לעולה שימכר ויביא בדמיו עולה ולמה לא הקריבו לעולה. ונראה לפ' דהקדישו לימכר ויהיו דמיו קדושים בסתם ולא פי' למה וסתם הקדש הוא לבדק הבית וקמ"ל כיון שהוא ראוי למזבח קדוש קדושת הגוף כי ההיא דתנן במס' שקלים [פ"ד מ"ז] ומייתי לה בתמורה [כ' ע"א] המקדיש נכסיו זכרים יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות והשתא ניחא דנקט זכר ואפי' ר' אליעזר דאמר התם זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית לא פליג הכא דהתם דוקא משום דהוו כשאר נכסים שהם לבדק הבית [וע"ע לעיל על הגמרא דאמר רבא הקדיש זכר וכו'].
גמ', דאמר ר"א מנין לזובח בהמה בעלת מום וכו'. וא"ת מאי קא מייתי אימא דה"מ היכא שקדם הקדישן למומן אבל היכא שקדם מומן להקדישן דדקלא בעלמא הוא מנ"ל דמחייב וי"ל דמצינו [תמורה ו' ע"ב] המקדיש בעלי מומין עובר משום בל תקדישו ומשום בל תזרקו אלמא לא אמרינן דהוה חולין בעלמא דלחולין לא לקי על (הקדשים) [ההקדש וע"כ] דכך גזירת הכתוב דהקדש חל עליהם דאיכא קרא בפ"ק דתמורה [ה' ע"ב] ולנדר לא ירצה ארצויי לא מרצו הא מקדש קדשי ואם הוא מקריב בעלי מומין בפנים לוקה משום ה' שמות ואשמועינן רבי אלעזר דה"ה מקריב בעלי מומין בבמת יחיד לוקה ולכך מוקי לה ר"א למתני' בבמת יחיד ולא אוקמה בשוחט בפנים שלוקה דקתני במתני' השוחט בחוץ (תוס' חיצוניות).
גמ', ואין עושין תמורה מאי טעמא. וא"ת מאי בעי מ"ט דאין עושין תמורה הא הוי טעמא דאי משום למ"ד [תמורה י"ג ע"א] קרבן ששמו קרבן האי נמי לאו שמו קרבן ואי למ"ד דילפינן ממעשר בהמה שקדוש קדושת מזבח זה שקדם מומן להקדשן לא קדוש קדושת מזבח וא"כ מאי בעי והא (הוי) טעמא משום הכי הוא וי"ל דכיון דהקדישו לדמיו למזבח שפיר הוי קדושת הגוף לעשות תמורה כמו בעלי מומין שעושין תמורה ומשום הכי בעי מאי טעמא. (תוס' חיצוניות).
גמ', השתא ומה רע בטוב וכו'. פי' רש"י טוב ברע כשהוא מכניס טוב של הקדש ברע של חולין ורע בטוב ר"ל רע של הקדש בטוב של חולין ול"נ דא"כ במתני' דהתם דפ"ק דתמורה [ט' ע"א] דקאמר איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן והוה ליה למימר ואיזהו רע בטוב בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן לכן נראה כגרסת ר"ח דגריס הכי השתא ומה טוב ברע כשהוא מכניס טוב של חולין תחת רע של הקדש וה"נ רע בטוב פי' רע של חולין תחת טוב של הקדש כללא דמילתא הבית היא של הקדש שהוא העיקר ולהאי פירושא אתיא שפיר מתני' דהתם דתני ואיזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן משמע דטוב הוי של חולין ומ"ה קאמר דאי לאו הקדים הקדישן למומן לא מתפיס. (תוס' חיצוניות).
גמ', טוב ברע מבעיא. משמע הכא דכוליה קרא דטוב ברע מייתר למדרש הכי ותימה דהתם [תמורה ט' ע"א] משמע דלאביי לא מייתרינן אלא בטוב בתרא ולא רע בטוב ולרבא מייתרינן תרוייהו טוב והשתא לא הוי המסקנא דהכא לא כאביי ולא כרבא דהתם וצע"ק.
תוס' ד"ה טוב ברע מיבעיא (הב'). וי"ל דהוה מצי למיכתב וכו'. ושמא י"ל דזה לא קשה כלל לאביי דכיון דידענא מק"ו דאסור להתפיס ממילא ידענא דנתפסת בקדושה דהא קסבר [תמורה ד' ע"ב] כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. ועוד י"ל דע"כ לא איצטריך לומר דנתפסת בקדושה דאי איצטריך להכי מ"מ לא לכתוב כאן גבי לא יחליפנו ולא ימיר טוב ברע ולא רע בטוב אלא בסיפיה דקרא לכתוב גבי ואם המר ימיר טוב ברע ורע בטוב. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ומודה ר"ש. ולכך ברישא דקדם מומן יפדו וכו'. והלכך ברישא דקדם מומן יפדו הלכך נקט רב בסיומא דמילתיה ומודה ר"ש לאשמועינן טעמא דמתני' משום העמדה והערכה כדדייק לקמן [ט"ו ע"א] מדלא קתני אם נעשו טריפה וברישא דקדם מומן מודה ר"ש דלא בעי העמדה והערכה ועיקר דברי רב לאשמועינן דבר זה ולהכי סיים בדבריו ומודה ר"ש והאי דנקט ר"ש ושייר רבנן משום דלר"ש פשיטא ליה טפי. (הרא"ש ז"ל).
גמ', אותה למעוטי בעלי מומין מעיקרו. ודוקא כשהקדישו למזבח אבל לבדק הבית אדרבה סתמיה דקדשי בדק הבית הם בעלי מומין מעיקרו דאסור להתפיס תמימין לב"ה ואפ"ה אית ליה דהיו בכלל העמדה והערכה. (תוס' חיצוניות).
גמ', אפי' חיה ואפי' עוף. אומר ר' יהודה מפריש דהאי חיה ועוף ר"ל אם הקדישן לבדק הבית דאין לומר בקדשי מזבח דהא ודאי אין לעופות פדיון אפי' מחוסר אבר כדתנן בפ' המנחות והנסכים [מנחות ק' ע"ב] העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה. (תוס' חיצוניות).
גמ', שור ושה אם, [צ"ל] שור ושה אשר יהיה בו מום וגו' אם.
רש"י ד"ה לא יבקר וכו', עשירי יהא קדוש. [צ"ל] עשירי הוי קדוש. ד"ה גמר העברה העברה מבכור וכו', לא כי אתא. [צ"ל] לא קרב וכי אתא. ד"ה ולא ימיר אותו טוב ברע וכו', אם המר. [צ"ל] ואם המר.
תוס' ד"ה הקדיש זכר וכו', נראה לר' אליעזר נמי. [צ"ל] נראה דר' אליעזר נמי. שם, יפלו לשאר נכסים לבדק הבית לפי מה. [צ"ל] יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית לא פליג אמקדיש זכר לדמיו דהתם דוקא משום דהוי כשאר נכסים שהן לבדק הבית ולפי מה. שם, המקדיש זכר אין קדוש. [צ"ל] דהמקדיש זכר לדמיו אין קדוש. ד"ה הקישן הכתוב לנדרים וכו', מפרש כן בפני עצמו. [צ"ל] מפרש כן מעצמו. שם, תמורת וולדות. [צ"ל] תמורות וולדות. ד"ה טוב ברע מיבעיא (הא'), הך סוגיא דפרק. [צ"ל] הך סוגיא כאביי דפרק. שם, דמי גרעי. [צ"ל] דמי גרע. שם, ומייתי עלה דרשה דאביי דביום. [צ"ל] דמייתי עלה דרשה דאביי דמועד קטן [ח' ע"א] דביום. שם, ולא לאורי ואין לתמוה מהא דאלו נשרפין איכא איפכא גבי. [צ"ל] ולא לאורי וכה"ג פליגי בפ' הנשרפין גבי. שם, טפי מרבא (ולא) גמרינן מהדדי דגבי אחותו. [צ"ל] טפי מרבא והא דגבי אחותו, והשאר נמחק. ד"ה ומודה ר"ש וכו', דמודה לרבנן אבל. [צ"ל] דמודה לרבנן בבעל מום מעיקרו דלא בעי העמדה והערכה אבל. שם, דמתניתין משום דאין פודין לאכילה לכלבים. [צ"ל] דמתניתין דיקברו משום דאין פודין להאכיל לכלבים. שם, והשתא דנקט מודה. [צ"ל] והשתא נקט מודה.
<h2>דף טו.</h2>
תוס' ד"ה מה צבי ואיל. וי"ל דהתם נמי מפרש וכו'. וי"ל דתלתא צבי ואיל כתיבי מחד מנייהו דרשינן שפטורין מן הבכורה ומן המתנות חד מצבי וחד מאיל וחד צבי ואיל לכדר' יצחק ור' אושעיא גוף א' ועשאו הכתוב שני גופים כצבי וכאיל כשמנהיגו לבדו כאילו מנהיג צבי ואיל ואידך צבי ואיל חד לכדר' עקיבא וחד לכדר' אלעזר הקפר ור' עקיבא מפיק פטורא דבכורה ומתנות מחד דצבי פטור משניהם ואייתר ליה איל לכדר' אלעזר והא דבעי למדרש מיניה אי לאו אך דאין אותו ואת בנו נוהג בו וחלבו מותר היינו מההוא צבי ואיל דדרשינן מיניה בכורה ומתנות דמשמע ליה ליתן לו כל דין חיה. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה ואהני קרא. וצריך לחלק. ואומר הר"ר מנוח דלא דמי דהתם לא אסרה תורה בפי' גיזה אבל הכא דקרא כתיב למיסר חלבו בפירוש לא שייך לומר אהדריה לאיסוריה קמא לכרת כיון דאיכא היקישא ובזה ניחא פי' הרב יוסף מאורלינש בטעם כעיקר בפ' גיד הנשה ושם פירשתי. (תוס' חיצוניות). וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דלא דמי דהתם דרשינן תזבח זביחה התרתי לך אבל הגיזה לא התרתי ונשארה באיסורה הראשון אבל הכא מהיקשא אפקיה לגמרי ואח"כ הזהיר על חלבו וה"נ אמרינן גבי גיעולי עובדי כוכבים דאשתרו כשהתיר הכתוב טעם לפגם כגון נבלה מסרחת וכי הדר אסר גיעולי עובדי כוכבים במדין איסורא בעלמא אית ביה ולא מלקות. ע"כ.
גמ', דת"ר תזבח ולא גיזה. והוא הדין נמי עבודה דממעטינן מהאי קרא דשניהם שוים. (תוס' חיצוניות).
גמרא, בשר ולא חלב. הקשה ר"ן דהא בת"כ בפרשת שמיני [פרשה ב' פ"ד] דריש דחלב פסולי המוקדשין אסור ממפריסי הפרסה טמא ואין לומר דהא דקאמר הכי ולא חלב היינו לחלוב דוקא אסור כמו לגזוז דאסור ואפי' הכי הגיזה שרייא וכן לחלוב אסור והחלב שרי אי לאו קרא דת"כ דהא פ"ק דמכלתין [לעיל ו' ע"ב] אמרי' מדגלי קרא גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב הא בחולין שרי ש"מ דמקרא דהכא דריש איסור בחלב גופיה וי"ל דבת"כ איצטריך עיקר קרא לתמורת פסולי המוקדשים ובת"כ פרשת שמיני פרשתי. (גליון תוס' חיצוניות).
גמ', רב כרבי שמעון בן לקיש, [צ"ל] רב סבר לה כר"ש בן לקיש. מה איל פטור מן הבכורה, [צ"ל] מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה. אלא לאו מי אמרת אך. נ"א אמר ליה לאו אמרת אך. אלא דמו, [צ"ל] אלא מאי דמו.
רש"י ד"ה דתנן ר' שמעון אומר וכו', לא היו מכלל. [צ"ל] לא בכלל היו מכלל. שם, דקדשי מזבח וממאי. [צ"ל] דקדשי מזבח הוא וממאי. שם, מומן דאגב שקידשן למזבח מקדישין תמימים. [צ"ל] מומן אם מתו יקברו. אותה, והעריך אותה. למעוטי בעל מום מעיקרו, דמסתברא דקרא בקדם הקדשו את מומו דרוב שמקדישין למזבח מקדישין תמימים. ד"ה ניתני אם נעשו טריפה יקברו וכו', והערכה (ודלא). כר' יוחנן דאמר. [צ"ל] והערכה ודלא כרבנן, והס"ד. ומה"ד כר' יוחנן דאמר. ד"ה מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה. [צ"ל] מה צבי פטור מן הבכורה. ד"ה צבי ואיל פטורין מן המתנות וכו', אם שה. [צריך להוסיף] אך חלק, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו'. ד"ה אילו לא נאמר וכו', לא כתב קרא. [צ"ל] לא כתב קרא אחרינא.
תוס' ד"ה מה צבי ואיל וכו', ואידך חד לכדר' עקיבא. [צ"ל] ואידך צבי ואיל איצטריך חד לכדר' עקיבא. שם, חיה ואידך לכדרב מרי דמה צבי. [צ"ל] חיה ואייתר איל לכדרב מרי דלעיל [י"ב ע"א] דמה צבי. ד"ה רק את דמו לא תאכל וכו', והרבה תימה. [צ"ל] וקצת תימה. ד"ה ואהני קרא וכו', כיון דמהדריה הקרא הדר לגמרי אף מכרת. [צ"ל] כיון דאהדריה קרא אהדריה לגמרי אף לכרת. שם, גיעולי עובדי כוכבים דהשתא כי אישתרי טעם לפגם. [צ"ל] גיעולי עובדי כוכבים דאישתרו כשהתיר הכתוב טעם לפגם.
<h2>דף טו:</h2>
גמרא, זכר לרבות הולד. בפ' ואלו קדשים בתמורה [י"ז ע"ב] פריך ואימא איפכא זכר לרבות את התמורה וכו'. (תוס' כת"י).
גמ', ונקבה לרבות התמורה. והקשה ר' ברוך אימא אם זכר אם נקבה למעט טומטום ואנדרוגינוס וגם לקמן בפ' אלו מומין [מ"ב ע"א] דריש ליה להכי. והתם בפ' אלו קדשים [תמורה י"ז ע"ב] דדריש תמורת ולדות מקרא דרק קדשיך אשר יהיו לך ופריך אם זכר אם נקבה למה לי לדרוש טומטום וי"ל דתרתי כתיבי חד בצאן [ויקרא ג' ו'] וחד בבקר [שם פסוק0א']. ומיהו קשה לו דהיאך הוא דורש מנקבה לרבות התמורה והלא אינו מיותר דאי שתיק מנקבה לא דריש מלזכר ולד אלא אמרי' זכר ממש כמו אשם ועולה ואע"ג שכתב זכר ונקבה גבי צאן דילמא גבי בקר גזירת הכתוב זכר דוקא וי"ל דאין זה סברא שיהא חלוק בקר מצאן בשלמים. מיהו אכתי הקשה ר' ברוך דלמה לי קרא דלנקבה לרבות התמורה תיפוק לי מהוא ותמורתו יהיה קדש דמשמע דקרבה ותירץ לו ר"י דהוה ילפינן מבכור ומעשר דתמורתן לא קרבה והוה אמינא תמורת שאר קדשים נמי לא קרבי. וא"ת והיכי מצינן למימר דשאר קדשים לא קרבי והא קרא כתיב ותמורתו יהיה קדש ובמאי איתוקם וי"ל דמיתוקם לענין דיהיה קדוש דירעו ויפלו דמיהן לנדבה קמ"ל קרא דנקבה לרבות התמורה דקריבה. (תוס' חיצוניות).
גמרא, איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעייה. משמע דלא אשכח אלא תרי גווני אבל למיתה ליכא למ"ד ופלוגתייהו בתמורה בריש ואלו קדשים [י"ז ע"ב] דאמרי' למאי הלכתא אמר שמואל ליקרב ואליבא דר' אליעזר פי' שאומר במתני' דהתם [י"ח ע"ב] גבי מפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב דמהו דתימא כי א"ר אליעזר עולה דאיכא שם עולה על אמו פירוש דמצינו עולה נקבה כגון עולת העוף אבל הני ולדות לא קרבי קמ"ל אבל לרבנן דאמרי ירעה הכא נמי הוי לרעיה דבר פדא קאמר התם [י"ז ע"ב] לרעייה ואליבא דדברי הכל ולא פליגא שמואל ובר פדא אלא אליבא דר' אליעזר ואפי' לספרים נמי דגרסי בר פדא אמר לרעייה ואליבא דר' אליעזר לאו משום דלרבנן מתים אלא נקט ר' אליעזר לרבותא דאע"ג דאמר הוא עצמו יקרב עולה הכא מודה דלא קרבי ובתר הכי בפלוגתא דרבא ורב פפא גרסי' במילתיה דרב פפא לרעייה ואליבא דדברי הכל. (תוס' כת"י).
רש"י ד"ה קדושה דחויה וכו', הואיל ואידחו תו לא מיחזו. וא"ת למ"ד [תמורה י"א ע"א] ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים אמאי לא קדשי ליקרב וי"ל דלא אמרינן במעי אמן הם קדושים אלא כשהאם תמימה וכן הולדות אבל כאן שהאם בעלת מום ועומדת לפדות לא מהניא לולדות להקדישן במעי אמן. ונ"ל דקרוב לזה פי' רש"י ז"ל דפי' דאיכא תרתי לריעותא אחת דאמותן הוו בעלי מומין וכו'. (תוס' חיצוניות).
גמ', לא אלימי למתפס פדיונם. לפי טעם זה לא היה צריך מתחלה טעמ' דקדושה דחוייה א"נ איצטריך דאפי' חזר והקדישם לא קרבי. (תוס' כת"י).
גמ', הלכך מתים. וא"ת אי ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים אמאי מתים דכשיש לקדושה לחול דהיינו בשעת לידה אז הם ולד צבי ואיל ולמ"ד במעי אמן הן קדושים נמי כיון דאיעבור קודם פדיונם אז חלה הפדיון על הבהמה ועל העובר ופי' הקונטרס [ד"ה לא אלימי] דהוא ניהו טעמא דלא אלימי למתפס פדיונם כלומר בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאת קדושתן אגב פדיון אמן דהא דאסורין גזרה דרבנן בעלמא היא כדלקמן אבל מדאורייתא עובר ירך אמו ופקעה קדושתן בפדיון אמן כדאמרן לעיל [י"ד ע"א] גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיונם קדושת הגוף נמי לא שנא דאין חלוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום עכ"ל הקונטרס. ונראה דמצינן למימר דרב הונא פליג אדר' חנינא דלמ"ד בהוייתן הן קדושים לא חשיבי ולד צבי ואיל כיון שנתעברה לפני פדיונם דמשעת העבור חלה עליהן קדושה לענין שיקדשו בשעת לידה ואותה קדושה לא פקעא ע"י פדיון וכן למ"ד במעי אמן הן קדושים לא פקעא בפדיון אמן כיון שהם תמימים ור' חנינא דאמר סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח קסבר דמדאורייתא פקעא קדושתן בפדיון אמן אע"פ שהן תמימים והאי מתפיסן קודם פדיון אמן לאו דוקא שאז לא חלה עליהן קדושה למ"ד מיהא במעי אמן הן קדושים אלא קודם פדיון אמן אומר שמיד לאחר פדיון תחול עליהן קדושה חדשה לשם אותו זבח שלא היה שעה בהיתר אלא באיסור והיינו דתנן ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן דתקנו חכמים שיתפיסהו לאותו זבח מיד כדמפ' טעמא שלא יבא לגדל בם עדרים עדרים ויבא לידי מכשול דאע"ג דנפדו בכלל אמן מ"מ אסורין בגזה ועבודה כמו אמן והשתא הא דקאמר טעמא מאי ומפ' א"ר לוי וכו' אדר' חנינא דסליק מיניה קאי ובקונטרס פי' עניינים אחרים [ע"ע לקמן על רש"י ד"ה אמר ר' לוי]. (תוס' כת"י).
גמ', למיתפס פדיונן אמרי, [צ"ל] למיתפס פדיונן ור' יוחנן אמר אסורין עד שיפדו והא לא אלימי למיתפס פדיונן אמרי. אסורין עד שיפדו. וקס"ד דמקדיש להו למזבח ואח"כ פודה ומש"ה פריך למימרא דבני פדיה נינהו (קס"ד דמקדיש להו ומשני סמוך פירוש קודם פדיונן ופריך והא תמימים אין נפדין) אלא סמוך לפדיון אמם מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חל עלייהו קדושה דאכתי לא נדחית קדושת אמן ואח"כ ממתין עד שיומם ופודן. והקשה ה"ר אלחנן דאטו יש לו להתפיסן בקדושה כדי להקל מעליו ולהפקיען מקדושתן דהא כיון דמתחלה לא היה יכול לפדותן גם עכשו נמי לאחר שהתפיסן בקדושה למה יוכל לפדותן ע"י תוספת קדושה זאת. וע"ק לו דהא אז הן קדושין ואין קדושה חלה על קדושה. לכך נראה שהעובר חולין גמורין מן התורה וצריך להתפיסן לאחר שתפדה אמו מיד והחמירו עליו חכמים להתפיסו קודם לפדיונן לאחר שהפקיעה קדוש' א' [=ראשונה, ב"ש] דאם היה ממתין לאחר שתפדה אמן כיון שיצאו לחולין לא היה ראוי להקדישן עוד ועוד שגם הוא לא היה כ"כ רוצה להתפיסן כיון שנפקעו כבר מקדושה והם חולין גמורים. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה לא אלימי למיתפס פדיונן וכו', אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום. וא"ת למ"ד [תמורה י"א ע"א] ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים הא במעי אמן חולין גמורים למה יש באלו הולדות קדושה גמורה כיון שלא נולדו אלא לאחר פדיון הו"ל לאקושי לצבי ואיל והוה לן למפרקינהו ויש לומר כיון דלאחר פדיונן יש קדושה ליאסר בגיזה וגם נתעברו לפני פדיונן לא הוו חולין גמורין והא דמקשינן לצבי ואיל היינו נתעבר ונולד לאחר פדיון אע"ג שיש בהן איסור גיזה אבל הכא דנתעברו לפני פדיון אהני קדושה שאסור בגיזה לאחר פדיון להקדיש הולדות כשנולדו. (תוס' חיצוניות)
רש"י ד"ה אמר ר' לוי וכו', מפי ר' אליעזר ותשובתו. והאי פירושא לא נהירא דכיון דקאי לרב הונא דאמר מתין ה"ל לאקשויי מעיקרא על מילתא דרב הונא ואמאי נטר עד השתא והפסיק בינתים מדברי אמרי במערבא. לכ"נ פי' אחר שפי' רש"י ז"ל דקאי בין ארב הונא ובין אר' חנינא והכי פריך טעמא מאי בין למ"ד מתין בין למ"ד מתפיסן בקדושת אמן מ"ט אטרחוה רבנן לישבקינהו באיסורייהו ומשני גזרה שמא יגדל עדרים מהם שילדו גם אותן ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת לן אם יולדין דולד צבי ואיל נינהו עכ"ל הקונטרס. וזהו תוספת קצת לתקן פי' דבאמן לא חיישי' פן ילדו דמותרין הולדות שנתעברו לאחר פדיונם אבל הנך ולדות דאתו מכח קדושה דחויה ולכל הפחות אית בהו קדושה מדרבנן דמחלפי בשאר ולדות קדשים איכא למיחש שמא יגדל וכו' ולכך מתין לרב הונא ולר' חנינא מתפיסין וכיון דצריך להתפיסן קודם פדיון אמם והאי הוי כשאר ולדות קדשים ולפי לשון שני נאמר דלרב הונא חייש להך גזרה טפי מר' חנינא. וקשה להר"ם דאכתי הני דאיעבור ונולדו לפני פדיונן היכי שרו ניחוש דילמא ממתין להו לפדותן עד לאחר הלידה דאז הוו קדשי או ליקרב או לרעיה וי"ל כיון דאיעבור ואתייליד לאחר פדיונן שרו לגמרי (כמו) כצבי וכאיל ליכא למיחש שמא ימתין כ"כ לפדותן עד לאחר עבור ולידה אבל שפיר חיישי' שמא יתרשל זמן מועט לפדותן עד לאחר עבורן כיון שיש תקנה אם יפדם מיד לאחר עבורן קודם הלידה. מיהו קשה לר"י דבתמורה פ' בתרא [ל"א ע"ב] משמע דולדות קדשים לאחר פדיונם אסירי מדאורייתא דקתני להו בהדי קדשי מזבח חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ותירץ ר"י דפליגי בהא רב הונא ור' חנינא דרב הונא סבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ומ"מ לא חשיבי ולד צבי ואיל כיון דנתעברו לפני פדיונם ואיסורם מן התורה משום דאתו מכח קדושה דחויה שחל עליהם קדושה לענין שיקדשו בשעת לידה הלכך לא מהניא פדיית האם להני ולדות וא"נ סבר במעי אמן הן קדושים מ"מ לא מהני הפדיון לולדות שהן תמימים ולכך סבר מתים ולא שייך בהו התפסה כלל ור' חנינא סבר במעי אמן הן קדושים ופקעא קדושתייהו מן התורה דהוי כירך בעל מום וחל עליו הפדיון להוציא לחולין א"נ משום דלא כלו לו חדשיו ואין לך בעל מום גדול מזה ומ"מ אסירי בגיזה ועבודה כשאר פסולי המוקדשין שנפדו הלכך סמוך לפדיון אמן אומר שמיד לאחר פדיון תחול עליה קדושה חדשה לשם אותו זבח שלא תהא שעה אחת בלא קדושה דודאי קודם פדיון אי אפשר לחול קדושה חדשה כיון דממעי אמן הן קדושים והשתא ניחא דקאי וטעמא מאי לדר' חנינא דוקא דסליק מיניה אמאי צריכה התפסה והלא הם כפסולי המוקדשין שנפדו ומפ' ר' לוי שמא יגדל מהם עדרים וכו' ואתי לידי תקלה להתיר בגיזה ועבודה דדוקא בפסולי המוקדשין ליכא למיחש לפי שהקדשן ידוע אבל הני דלא ידיע קדושתייהו אתי למשרי גיזה ועבודה ולכך מתפיסן בקדושה חמורה. והר"ם פירש דתרוייהו ס"ל בהוייתן הן קדושים ופדיון אמן לא מהני להו לפי שאז הם חולין הלכך אפי' לר' חנינא ממהר להתפיסן קודם שתבא הקדושה בשעת לידה מכח קדושה דחויה ומתפיסן קודם פדיון אמן פן ילדו קודם והשתא ניחא דגם לר' חנינא אסורין מן התורה כדפרשית והשתא קאי וטעמא מאי לרב הונא כמו ללשון קמא שפירש הקונטרס דאמאי אין מתפיסן שמא יגדל וכו' ואתי לידי תקלה גיזה ועבודה כיון שיצטרך להמתין עד שיוממו ולכן כונסן לכיפה. (תוס' חיצוניות). ובגיליון תוס' כתוב שמא יגדל עדרים עדרים. רש"י פי' שני לשונות ללשון ראשון משמע דכל החששא הוי מן האמהות דילמא אתי למיכלינהו בלא פדיון ע"י השהייה אבל ללשון שני הויא החששא מפני הולדות. ע"כ.
תוס' ד"ה מה בכור וכו', ומ"מ ילפינן מיניה וכו'. ובתוס' חיצוניות תירצו וז"ל וי"ל דמ"מ מדמה להו לפסולי המוקדשין במעי אמן לבכור אחר שנולד דאז אינו יכול להקדישו לכל זבח אחר שירצה משום דכיון שהן חלוקין מאמן שהן תמימים ואמן בעלת מום כי יצאו לאויר העולם דמי לענין למגמר מבכור דאין יכול להתפיס לזבח אחר. ע"כ.
גמ', מהו שמתפיסן. [צ"ל] מהו שיתפיסן.
רש"י ד"ה הא לפני פדיונן וכו', נמי קדשי. [צריך להוסיף] אי ליקרב אי לרעיה מדהנך דנולדו לאחר פדיונן אסירי מכלל דהנך דלפני פדיונם נולדו קדשי. ד"ה זכר לרבות את הולד וכו', וקרא יתירא הוא דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי זכר לרבות. נ"א בכל הספרים כ"י, וקרא יתירא הוא דהא כתיב התם בויקרא גופיה [ג' ו'] קרא אחרינא זכר ונקבה תמים יקריבנו (תו למה וכו'), והס"ד. ומה"ד זכר לרבות. ד"ה לא אלימי למיתפס פדיונן וכו', דהאי דאסורין גזירה. [צ"ל] והאי דאסורין בגיזה ועבודה גזירה. ד"ה לא אלימי למיתפס וכו', וד"ה למימרא וכו', וד"ה סמוך לפדיון אמן וכו', עד שיוממו ופריק להו. בכל הספרים כ"י שבידי לא נמצא זה הלשון וכן הלשון בס"י שבידי, לא אלימי למיתפס פדיונן, בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין. סמוך לפדיונן, קודם פדיונן מעט. מתפיסן לשם אותו זבח, שהיתה אמו דחיילא קדושה דעדיין לא נדחית אמם ע"י פדייה והדר ממתין עד שיוממו ופריק להו. ד"ה גזירה שמא יגדל וכו', לא אתי לדחויינהו. [צ"ל] לא אתי לשהויינהו.
תוס' ד"ה מה בכור וכו', פסולי המוקדשין שהרי קדושין כבר אין יכול לשנות בזבח אחר. [צ"ל] פסולי המוקדשין שהן קדושין כבר אין יכול לשנות ולדן לזבח אחר.
<h2>דף טז.</h2>
גמרא, רב הונא מתני חייב. פירש"י ז"ל דהיינו סיפא דברייתא דלעיל דקדם הקדישן למומן ולהכי לא קאמר כללו של דבר לאתויי שחטן בחוץ דחייב ועוד דמש"ה לא קאמר ליה דלא בעי לאוקמא כר"ע בדוקין שבעין וכן נראה לר"י דהיינו סיפא דמתני' דקדם הקדישן את מומן כי אין לומר דהיינו רישא ההיא דהשוחטן בחוץ פטור דהא כבר פירשה התלמוד המשנה דסיפא דקדם הקדישן את מומן ועוד דבסמוך נמי מפ' ברייתא דקאמר בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה אמר רב נחמן וכו'. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ותמורה וכו', וי"ל דולדות וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות ואומר ר"י שיש לחלק בין תמורה לולד דכיון דחלה עליו תמורה לאחר פדיון חלה עליו קדושה דחויה ומתה אבל ולד שנולד לאחר פדיון הוי חולין גמורין שלא מצינו שום קדושה שחלה עליו. ועוד נראה לר"י שהתמורה חלה עליה קדושה בקל מהרה יותר מולד דהא ולדות שלאחר פדיונם גבי ולד בעלי מומין איכא למ"ד לעיל דלא קדשי אלא לרעייה ואילו תמורת בעלת מום היה נראה לר"י שקריבה לכ"ע. ע"כ.
גמ', מתקיף לה רב עמרם וכי מה בין זו לתמורת בכור ומעשר דתנן וכו'. קשה לה"ר אלחנן דאמאי לא פריך הכי לעיל גבי הא דקאמר רב הונא דולד לאחר פדיונן מתה מהאי טעמא דלא אלימא למתפס פדיונן ולפרוך מולד מעשר שהוא וולד ולדן עד סוף העולם כיוצא בו ונאכל במומן לבעלים ואומר הר"י מפריש דלאו קושיא היא דהא לעיל איירי בולד בעלי מומין לאחר פדיונן דכיון דחלוק מן האם שהוא תמים והיא בעלת מום אין לו להיות קדוש כקדושת האם אלא קדושה דחוייה אבל ולד מעשר דמי לאמן ואינו חלוק כלל מאמן ולהכי משתריא במומן לבעלים כדין מעשר והכא פריך מתמורה של פסולי המוקדשין (לתמורה) [לתמורת בכור ומעשר] (והאי קרא מסתבר דמיירי לאחר פדיון דלפני פדיון מיהא קרבה). (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה ממעלה הגרה וכו', ודרשינן הכי יש לך דבר וכו'. ואומר ר"י דהאי קרא מסתברא דמיירי לאחר פדיון דלפני פדיון מיהא קרבה והקשה הר"ר אלחנן כיון דסברא הוא דמתה מטעמא דלעיל [ט"ו ע"ב] דלא אלימא למתפס פדיונה א"כ קרא למה לי ותירץ דשפיר איצטריך קרא וטעמא דרב נחמן דאי לא הוה אלא טעמא דרב נחמן הוה אמינא דמתה כיון שאין אנו יכולים לתקן בענין אחר וקמ"ל קרא שיש עשה וצריך להכניסה לכיפה וטעמא דהכא הוי כדקאמר רב נחמן. (תוס' חיצוניות).
גמ', אלא כי איצטריך קרא לתמורת אשם. וא"ת והלא תמורת אשם אינה מתה אלא אזלא לרעיה מדרבנן ומן התורה קריבה עולה כמו שפי' ר"ת בהרבה מקומות ואומר ר"ת דטמא משמע שאינה קריבה כמשפטה אלא לרעייה אזלא או למיתה ונ"ל דקרוב לזה פי' הקונטרס דפירש כך וז"ל כי איצטריך קרא לתמורת אשם שתהא רועה דאשם לא קרב הלכך תמורה לא קריבה והאי טמא דקרא ה"ק הניחוהו עד שיהא טמא כלומר שיפול בו מום עכ"ל הקונטרס. א"נ י"ל דהכי פירושו אלא איצטריך קרא לתמורת אשם דאזלא למיתה והדר פריך והא הלכתא גמירי לה דאזלא לרעייה מיהו לא נהירא דלא משמע שהיה טועה בכך מתחלה דתיזיל תמורת אשם למיתה דלא הוה טעי אלא בהא דמפיק ליה מקרא ופריך הלכתא גמירי לה לכן נראה כפירושא קמא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה כל שבחטאת מתה וכו', אומר ר"ת דרעייה מדרבנן היא. ולפירושו נ"ל דקשה היכי הוה בעי למימר דקרא אתא לתמורת אשם א"כ היכי דריש טמא הוא כיון דגמירי דקרב עולה וי"ל שטעה המתרץ במה שאמרו בכל מקום באשם רועה ולפי טעותו השיב לו אשם נמי הלכתא גמירי לה. (הרא"ש ז"ל).
גמ', אף תמורתן מיתאכלא, [צ"ל] אף תמורתן נמי במומן מיתאכלא.
רש"י ד"ה דוקין וכו', בספרי אגודות. [צ"ל] בספרי אגדות. ד"ה לתמורת אשם שתהא רועה וכו', והא טמא דקרא. [צ"ל] והאי טמא דקרא.
תוס' ד"ה ותמורה שלאחר פדיונו וכו', וכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי. [צ"ל] וכיון שנפדית האם פקעה קדושתן לגמרי. שם, אבל תמורת קדושה (בההיא) וכיון. [צ"ל] אבל תמורה קדושת פה היא וכיון. שם, קבוע חלה ה"ה לאחר. [צ"ל] קבוע ה"ה דחלה לאחר. שם, שמתה ופי' רש"י כגון. [צ"ל] שמתה דפירש כגון. שם, כלל כצבי ואיל כולדות. [צ"ל] כלל דהוו כצבי וכאיל כולדות. ד"ה אלא כי אתא קרא וכו', וכנגדן באשם. [צ"ל] שכנגדן באשם.
<h2>דף טז:</h2>
גמרא, אמר אביי לא קשיא וכו'. והקשה הר"ם כיון דלא קבל עליו הישראל אונסא וזולא אלא העובד כוכבים א"כ ולדות שהגיעו לחלקו אמאי פטורין הא אין יד העובד כוכבים באמצע כלל דכי נמי לא משכח לבהמה לא תפיס כלל לולדות שלא קבל עליו אחריות. ותירץ דמ"מ אם יפשע בצאן של עובד כוכבים אתי עובד כובבים תפיס לולדות ולכך הוי יד עובד כוכבים באמצע. (תוס' חיצוניות).
גמ', אבל קביל עליה אונסא וזולא שפיר דמי. וא"ת פשיטא כיון דקביל עליה אונסא וזולא דליכא רבית ואמאי צריך למתנייה. ושמא י"ל דמ"מ הוה חיישינן דלמא אתי למטעי. (תוס' חיצוניות).
גמ', כיון דאילו אתי עובד כוכבים ותבע ולא יהיב ליה מעות תפיס לבהמה. צריך ליתן טעם למה תובע העובד כוכבים מתחלה מעות לפי' הקונטרס רוצה לומר תבע זוזי של חצי הריוח ולפר"ת ר"ל דתבע מעות השכר סלע בחדש שהתנה לו ועוד היה אומר ר"ש מאיורא משום שדרך בהמות למות ולא ידע הנותן אם מתו ותובע מתחלה המעות כי הוא סבור שאינם בעין ואי לא יהיב ליה המעות תופס הבהמות. (תוס' חיצוניות).
גמ', ורב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין וכו'. ומתני' דקתני ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין לא קשה לרב יהודה דמתני' לא נחתא לדרי עד סיפא דהעמיד ולדות אבל ולדות וולד ולדות דרישא לא דקדק אלא דתני ולדות פטורין לא ידענא כמה אי חדא דרא אי תרי דרי ולא אתיא לאשמועינן אלא שיש מן הולדות פטורין ומולדי ולדות חייבין ורב יהודה ס"ל דולדי צאן ברזל כהן עצמן. (הרא"ש ז"ל).
גמרא, טעמא דהעמיד הא לא העמיד חייבין וקשיא לרב יהודה. ואע"ג דאיכא ד' דורות וא"ת אמאי לא משני דולדות פטורין דקאמר הכא היינו הן וולדות הן היינו הולדות שהעמידן ולדותיהן של מועמדין והוו פטורים עד ששה דורות וטעמא דהעמיד הא לא העמיד חייבין כיון דאיכא חמש דורות דכה"ג משני רב יהודה לקמן [י"ז ע"א] ואיכא למימר דלא הו"ל למימר הן פטורין הולדות שהעמידן תחת אמותיהן דהא פשיטא שהן פטורין דהוו ממש כאמהות ומהאי טעמא ניחא ליה דולדות היינו ולדות של אותן ולדות שהעמידן תחת אמותיהן שהמעומדין פשיטא דפטורין כיון שכל כך כח העובד כוכבים עליו. ול"ג ולדי ולדות פטורין אלא ולדות פטורין דמשמע שפיר ולדי ולדות המועמדין ולא המועמדין עצמן וכן בפי' רש"י ז"ל ליתיה ובחנם הוגה בספרים. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה טעמא דהעמיד וכו' (בסוה"ד), אלא הסמיכו עליהן בדיבור בעלמא. ויש לתמוה אי ממתני' פריך לקמן מ"ש דפריך מרישא לבסוף לכך נראה דמרישא דמתני' לא שייך למפרך כלל לא לרב הונא ולא לרב יהודה דולדות פטורין לא ידענא כמה אי חד דרא אי תרי דרין וכן ולדי ולדות חייבין לא ידענא אם דור שלישי או דור רביעי ולא דקדק התנא בלשונו דנקיט דווקא ולדי ולדות ממש דאכתי לא נחית בדרי ברישא עד דקתני העמיד ולא אתא אלא לאשמועינן שיש דור בולדות דחייב בבכורה ולקמן פריך מברייתא דקתני הן אבל מתני' לא קתני הן וגרסינן באתקפתא הן ולדות פטורין בחד וי"ו ופריך לרב יהודה משום דמשמע הן הולדות עצמן ובשנויא גרסינן אימא הן וולדות בתרי ווי"ן פי' הן והולדות כלומר דור ראשון ודור שני פטורים דהן נמי אולדות של צאן ברזל קאי ובאיכא דאמרי דפריך לרב הונא גרסינן איפכא באתקפתא הן וולדות בתרי ווי"ן ובשנויא הן ולדות בחד וי"ו ולכולהו לישני הן אולד הצאן קאי וכן משמע פי' הקונטרס. (תוס' כת"י).
מתני', תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין וולדי וולדות חייבים. בקצת ס"י גרסינן תחת אמותיהן ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין, ועיין בתוספות חיצוניות לקמן באות ו [לעיל ד"ה גמרא טעמא וכו']. ואם יש בו מקצת סימנין חייב. עיין תוס' לעיל דף (ב) [ה' ע"ב ד"ה תלמוד לומר]. אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אלמא ברשותא דמקבל קיימא. נ"א בספרי כת"י, אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית ואי ס"ד כיון דלא נקיט זוזי ברשותיה דמרה קיימא אמאי הוי רבית ברשותיה דמרה קא שבחא.
רש"י ד"ה ולדותיהן של אותן וכו', יד עובד כוכבים באמן. [צ"ל] יד עובד כוכבים בולדות הלכך ולדות בכורות שיהו לאותן ולדות לא ינתנו לכהן. ד"ה וולדי ולדות חייבין וכו', לצאן ברזל ינתנו לכהן. [צריך להוסיף] דכולי האי להאי לא קיימא למתפס ולדי ולדות. ד"ה העמיד ולדות וכו', זמן עצמו, וולדותיהן השתא אלימא. [צ"ל] זמן עצמו וולדותיהן לחלוק השתא אלימא, והד"א. שם, לא ינתן לכהן. [צריך להוסיף] הואיל ושייכא יד גוי בדידהו. ולדי ולדות [של] ולדות חייבין, דבכור שיהא להן דהוא חמישי לצאן ברזל ינתן לכהן. ד"ה מתניתין בדקביל עליה וכו', אונסא וזולא. [צריך להוסיף] אם ימותו יהא עליו ההפסד הלכך פטורין מן הבכורה וגבי רבית (ד)לא קביל עליה נותן אונסא וזולא. ד"ה אי דקביל עליה אונסא וזולא וכו', המקבל אונסא דלהכי קרית ליה ברזל קשה. [צ"ל] המקבל אונסא וזולא דלהכי קרי ליה ברזל דמה ברזל קשה.
תוס' ד"ה אין מקבלין וכו', כמו בלא נכייתא. [צ"ל] כמו משכנתא בלא נכייתא. שם, דאורייתא ולא בתורת רבית. [צ"ל] דאורייתא דלאו בתורת רבית. ד"ה טעמא דהעמיד וכו', בקונטרס במתני' העמיד. [צ"ל] בקונטרס במתני' דהעמיד.
<h2>דף יז.</h2>
גמרא, ה"ג ת"ש המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים ולדותיהן פטורין ולדי ולדות חייבין תיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה אימא (הולדות) [הן וולדותיהן] פטורין. וממתני' קא פריך לרב יהודה ורב יהודה מתרצה לטעמיה ואיכא דאמרי דה"ג במתני' בהדיא כר' יהודה ופרכינן מניה לרב הונא ואיהו מתרץ לה לנפשיה. (גליון). וז"ל הרא"ש ז"ל ת"ש המקבל צאן ברזל הן וולדותיהן פטורין. ברייתא היא דבמתניתין לא קתני הן, קשיא לרב יהודה דמשמע הן הולדות עצמן ומשני הן וולדות פטורין בתרי ווי"ן דמשמע הן הולדות וולדותיהן פטורין דולדות חשיבי כהן עצמן ולאיכא דאמרי דפריך לרב הונא גרסי' הן וולדות בתרי ווי"ן ומשני הן ולדותיהן. ע"כ.
גמ', ברחל שילדה מין עז. וא"ת אמאי לא קאמר נמי רחל שילדה רחל ואביו תיש דהתם נמי איכא למיחש לזרע האב וי"ל דאה"נ דה"מ למתני רחל שילדה רחל אלא להכי תני במין עז דאז ניכר וידוע הדבר שאביו היה תיש. (תוס' חיצוניות).
גמ', ולפלגו בזרע האב דעלמא. וא"ת וכי לא היה יודע רבה דלהאי טעמא לפלגו בזרע האב בעלמא ואומר הר"ר אלחנן דודאי הוה ידע ליה אלא שהיה סבור דלהכי נקט עז בת רחל וכו' דהשתא הוה למיחש לזרע האב שהרי נשתנה ע"י אביו אפ"ה רבנן מודו דאין חוששין לזרע האב. ומהאי טעמא נמי אתי שפיר דלא תקשי אמאי נקט רבה רחל שילדה מין עז אפי' רחל שילדה רחל נמי דהאי דנקט הכי לרבותא דרבנן נקטיה דאפי' הכי שנשתנה ע"י האב אמרי רבנן דאין חוששין לזרע האב. (תוס' חיצוניות).
גמ', אר"נ בר יצחק הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים וכו'. נ"ב מהאי דרשא ממעט בת"כ [פרשה ה' פי"ג ה"ג] דבגד צבוע אינו מטמא בנגעים דמה פשתן שאינו צבוע דסתם פשתן לבן אף צמר וכו'. וא"ת אמאי לא דרשינן הכי גבי כלאים כדאמרינן דאין בצמרו משום כלאים וי"ל דהך צמר ופשתים דנגעים יתירא הוא ולכך דרשינן מניה שלא נשתנה אלא הך דכלאים לאו יתירה הילכך לא נאמר הך דרשא מה פשתן שלא נשתנה וכו' דמסתבר טפי למעט כלאים וכו'. (תוס' חיצוניות).
גמ', אלא לרב הונא דאמר לא נחית תנא קמא לדרי מאי אפילו עד עשרה דורות אמר לך. נ"א אלא לרב הונא לימא אפילו ולדי ולדות פטורין למה ליה למימר עד עשרה דרי אמר לך. אתא רב אושעיא מנהרדעא ואייתי מתניתא. [צ"ל] כי אתא רב אושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא. בראשית והא מהכא נפקא מהתם נפקא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה צריכא דאי מהתם הוה אמינא ה"מ היכא דלא נחת לדרי אבל היכא דנחת אימא לא ואי מהכא הוה אמינא ה"מ לגבי קרבן חובה אבל נדבה לא צריכא אמר רבי אחא. נ"א בקצת ס"י, בראשית אי הכי נדמה דמעיט רחמנא דכתיב שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה למה לי צריכא דאי כתב או עז פרט לנדמה ה"א ה"מ היכא דנדמה הוא דפסול אבל מיוחד מששת ימי בראשית לא בעינן קמ"ל אחד ואי כתב רחמנא אחד הו"א ה"מ אחובות אבל בנדר ונדבה לא פסל נדמה כתב או עז פרט לנדמה אמר רבי אחא. כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז, [צריך להוסיף] צמר ופשתים וגו'. לתכלת שנאמר לא תלבש שעטנז, [צריך להוסיף] צמר ופשתים.
רש"י ד"ה היינו דקאמר רשב"ג וכו', אע"ג דפטר בולד ולדי. [צ"ל] אע"ג דפטר בולד ולדי ולדות. ד"ה אהעמיד קאי, שהעמיד. [צ"ל] אהעמיד קאי, אהעמיד. ד"ה אין חוששין, בעז בת עז וכו', כי היכי וכו'. [צ"ל] אין חוששין לזרע האב, והיכא חייב קרא היינו היכא דשחט האם והבת ביום אחד. לפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא, בעז בת עז וכו'. כי היכי וכו'. ד"ה ואב"א ברחל בת עז וכו', קתני ברחל בת עז. [צ"ל] קתני רחל בת עז. ד"ה ה"מ דלא נחית לדרי. ה"מ היכא דנדמה, דהוא גופיה אינו דומה לאמו, ואית ספרים דכתיב בהו ה"מ היכא דלא נחית לדרי. ד"ה אלא מעתה, משום. [צ"ל] אלא מעתה דאי משום. שם, חשבת ליה שינוי. [צריך להוסיף] בפשתן נמי מצי למהוי שנוי ע"י הדלאה ומפרכן כל הני שמעתתא דרב אחא ודרב פפא ודרב נחמן בר יצחק דהא אשכחן נמי בפשתן דנשתנה אלא מדקאמר מה פשתן שלא נשתנה ש"מ דדלוי לא הוי שנוי, [והס"ד. ומה"ד] לעולם הוי שינוי הכי השתא זה נשתנה ריחו.
תוס' ד"ה ברחל שילדה וכו', ומיהו דפריך. [צ"ל] ומאן דפריך.
<h2>דף יז:</h2>
רש"י ד"ה וחייב במתנות וכו', וסתם משנה היא זו. ואתיא מסתמא כר"מ. (תוס' חיצוניות). ולהכי קאמר בגמרא לקמן [י"ח ע"א] מאי טעמא דר"מ אע"פ שלא הוזכר במתניתין.
תוס' ד"ה אפשר לצמצם וכו', והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל מיהו אכתי קשה למה לי ספק דדבריהם אפי' בדאורייתא לישתרי דה"נ ההיתר מצוי יותר דלא משכחת לה לאיסורא אלא במצומצם אבל אי עומד נפיש ואי פרוץ נפיש שרי וי"ל דאכתי איכא צד לאיסורא כיון דאי אפשר לצמצם שמא לא צמצם ח' אמות של המבוי ואיכא טפי מח' אמות ואפשר דפרוץ מרובה וגם העומד הוי ד' אמות. מיהו קשה לפירושו היכי דייק לעיל מנמצא מכוון בין שתי עיירות דאפשר לצמצם דילמא לעולם אי אפשר לצמצם ואפ"ה מביאין שתי עגלות משום חשש דאורייתא שמא הן שוין ועוד דמאן וכו'. ע"כ.
גמ', שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. נ"א בס"י שאני התם דרחמנא אמר דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (והבין).
רש"י ד"ה הכל בכתב מיד ה' וכו', ולא גרסינן ליה הכא. תיבות "ולא גרסינן ליה הכא" נמחקו.
תוס' ד"ה זכר ונקבה וכו', אאפילו יוצא שני ראשים. [צ"ל] אפילו איצאו שני ראשים. שם, פטר רחם כמוה. [צ"ל] פטר רחם כמוהו. ד"ה אפשר לצמצם וכו', רב אשי אמר מבוי ח'. [צ"ל] רב אשי אמר אפילו מבוי ח'. שם, בידי אדם ומאן דשרי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד משום דאימר פרוץ מרובה ואם תמצא לומר שהם שוים רחמנא אמר גדור רובא וכו'. [צ"ל] בידי אדם ופליגי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד ומאן דשרי משום דאימר עומד מרובה ואם ת"ל שהן שוין רחמנא אמר לא תפרוץ רובא ומאן דאסר אמר גדור רובא וכו'. שם, דאי עומד נפיש מותר. עיין בתוס' חולין כ"ח ע"ב. שם, דא"ל רחמנא למשה גדור רובא שחוט רובא ואיכא למתלי טפי לאיסור מלהיתר אבל אם היה לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר כדאשכחן מאן דשרי משום דאמר רחמנא למשה. [צ"ל] דאמר ליה רחמנא למשה גדור רובא ושחוט רובא ואיכא למתלי טפי לאסור מלהתיר אבל אי הוה למתלי טפי להתיר מלאסור היה מותר כדאשכחן למאן דשרי משום דא"ל רחמנא למשה. שם, תישתרי כיון דבין פרוץ (מעומד) נפיש וכו'. [צ"ל] תשתרי כיון דבין פרוץ נפיש וכו'. שם, וקראו עשירי. [צ"ל] וקראן עשירי.
<h2>דף יח.</h2>
תוס' ד"ה אדאכלת כפנייתא בבבל וכו', אלא אומר ר"י דה"פ וכו'. ונראה לפרש על דרך ההיא (דפ"ק) [דפ"ב] דבבא בתרא [כ"ב ע"א] אדגרמיתו גרמי בי אביי תו ואכלו בשרא שמינא בי רבא כלומר טוב היה לך להיות אצלנו וללמוד הלכות בכורות משמעתתא דחשוכין בארעא חשוכא ולפי שתמרים מצויים בבבל דימה למודם לתמרים הרעים. (הרא"ש ז"ל).
רש"י ד"ה עשו שאינו זוכה כזוכה. אע"פ שלא זכה כהן בהאיך וכו'. וק"ק למה עשו כן להקל שהרי ישראל חייב ליתן לכהן בכור ומתנות ולמה נפטור אותו מן המתנות ושמא י"ל דלא קשה דכיון שהוא ספק בכור אומר לו ישראל אייתי ראיה דלאו בכור הוא ושקול ואם הוא בכור הרי שלך חולין חליפין ואינו גזל בידי. (תוס' חיצוניות).
גמ', אלא להני תנאי דכולי עלמא אפשר לצמצם, [צ"ל] אלא דכו"ע להני תנאי אפשר לצמצם. ר' טרפון אומר בורר [צ"ל] ר' טרפון אומר הכהן בורר. הכהן נוטל כחושה, [צ"ל] והכהן נוטל כחוש, אות ה' נמחק. אמר ליה עד דאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא, [צ"ל] אמר ליה אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא אנן הכא מסיפא. לידיה כמאן דמטא כו' וזבניה לישראל. [צ"ל] לידיה דכהן שוינהו רבנן כמאן דמטא כו' וזבניה ניהליה לישראל. חליפין ביד כהן. [צ"ל] חליפיו ביד כהן, וכצ"ל לקמן בסמוך. ביד כהן קא משמע לן, [צ"ל] ביד כהן נמי קא משמע לן. אמרת הכי והתני. [צ"ל] אמרת הכי והא תני.
רש"י ד"ה והא משמנין תנן וכו', השור מחבירו. [צ"ל] השור האחד מחבירו. ד"ה אדאכלת כפניאתא בבבל וכו', ומעדן עצמך. [צ"ל] ומעדן את עצמך. ד"ה אי בכור הוא כוליה דידי וכו', ומהדרנא לך ניהלך. [צ"ל] ומהדרנא ליה ניהלך. ד"ה עשו שאינו זוכה כזוכה וכו', דידיה נינהו שויוה. [צ"ל] דידיה הוא שויוה, תיבת נינהו נמחק. ד"ה בספק בכור שאין חליפין ביד כהן, שלא נטל כלום תחתיו כגון דקתני מתני' זכר. [צ"ל] בספק בכור שאין חליפיו ביד כהן שלא נטל כהן כלום תחתיו כגון מתני' דקתני זכר. ד"ה שחייב במתנות וכו', בחליפין ליד. [צ"ל] בחליפיו ליד.
תוס' ד"ה אפשר לצמצם וכו', אין האחרון קדוש. ס"א אין האחד עשר קדוש. שם, זה דל קריאת. [צ"ל] זה דדל קריאת. שם, וממה נפשך. [צ"ל] ממה נפשך. ד"ה עשו את שאינו זוכה כזוכה וכו', ולא קאי אדר' יוסי בפ'. [צ"ל] ולא קאי אר' יוסי דבפ'. שם, טעמא אחרינא משום. [צ"ל] טעמא אחרינא הוא משום. שם, למאי דפריך. [צ"ל] למאי דפרישית. שם, אלא אמרינן לא מוקמינן לה שמא. [צ"ל] אלא אמרינן כיחידאה לא מוקמינן לה שמא.
<h2>דף יח:</h2>
רש"י ד"ה כל שחליפיו כו', אי אמרת בשלמא וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות והא קתני סיפא שהיה ר' יוסי אומר וכו' והשתא אי טעמא דר"מ משום שלא תשתכח למה הוצרך ר' יוסי טעם זה דכל שחליפיו לימא בקיצור אנא לא חיישנא לשמא תשתכח אלא ש"מ דטעמא דר"מ הואיל ובא לו כהן משני צדדין ולכך נקט ר' יוסי תלמודא דהואיל וחליפיו וכו' דאינו יכול לומר לו אי בכור הוא כוליה דידי דכמאן דזבינא מיניה הוא שהוא פטור מן המתנות דמשמע ליה לתלמודא דר' יוסי לא אמר מילתא דכל שחליפיו אלא לאפוקי מטעמא דר"מ ומשני מהו דתימא וכו'. ע"כ.
תוס' ד"ה אקנויי קא מקני ליה מקום בחצירו. וא"ת והכהן היאך יקנה והא בעינן קנין גמור כגון נעל גדר ופרץ [ב"ב מ"ב ע"א] וי"ל דהכא נמי כמה פעמים הרועה כהן פותח ונועל כדאמרינן [גיטין ע"ז ע"ב] תיחוד ותפתח. (תוס' חיצוניות).
גמ', ר' יוסי לדבריו, [צ"ל] ר' יוסי אע"ג דאין חליפיו נמי פטר והא דקתני חליפיו לדבריו. אין חליפין ביד כהן דאי, [צ"ל] אין חליפיו ביד כהן נמי פטירנא דאי. היכא דחליפין ביד, [צ"ל] היכא דחליפיו ביד, אות ן' נמחק. לא ואמר רב פפא, [צ"ל] לא קמ"ל אמר רב פפא, אות ו' נמחק. אלא בספק בכור הואיל ובא עליו כהן משני, [צ"ל] אלא הואיל וכהן בא עליו משני, תיבות בספק בכור ואות ו' נמחק. מתנות אפילו ספק, [צ"ל] מתנות ואפילו ספק. אמר אמי חזר בו ר' טרפון צ"ל א"ר ביריא א"ר אמי וכו'. רבי חייא משל, [צ"ל] רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן משל. בחצר בעה"ב ורועה כהן. עיין בתוס' לקמן דף ל"ה ע"ב [ד"ה מימר]. וניחא ליה, [צ"ל] דניחא ליה, אות ו' נמחק. מתני', שתי רחיליו, [צ"ל] שתי רחילות, עיין בתוס' דף ט' [ע"א, ד"ה שתי חמוריו]. גמ', ר' עקיבא דתרי מחדא אבל, [צ"ל] ר' עקיבא דכהן נוטל כחוש משום דתרי מחדא היא דאיתיליד ואיכא למימר קמא ברי ואיכא למימר בתרא ברי ואמר ליה לכהן זיל ואייתי ראיה ואפיק אבל.
רש"י ד"ה כל שחליפיו כו', עליו משני כו' ר' יוסי (הש"ס) דהואיל. [צ"ל] עליו הכהן משני כו' ר' יוסי תלמודא דהואיל. שם, אלא ודאי טעמא לאו משום. תיבות ודאי טעמא לאו נמחק. שם, תורת מתנות הוא. [צריך להוסיף] חייב, הס"ד. ד"ה שמניח רועה בין שניהם וכו', המוציא מחבירו. [צריך0להוסיף] עליו הראיה. ד"ה פסידא, היכא דאיכא ספיקא מפסיד בעל הבית. [צ"ל] פסידא כגון היכא דאיכא ספיקא דמפסיד בעל הבית. ד"ה אבל שתי רחלים וכו', דתרי0נפקו. [צ"ל] דתרי זכרים מחדא נפקו. ד"ה אימא מודי ליה רבי טרפון. [צ"ל] אימא מודי ליה לר' טרפון. ד"ה והך דילידא וכו'. [צ"ל] דהך דילידא וכו', אות ו' נמחק.
תוס' ד"ה שמניח רועה וכו', ולא הוי בספק הינוח. [צ"ל] ולא הוי כספק הינוח. שם, כמו דרבי טרפון. [צ"ל] כמו יחלוקו דר"ט. שם, דאלים גבר צריך לומר. [צ"ל] דאלים גבר כיון דאין אחד מהם מוחזק צריך לומר. שם, לתקן כמו כן גבי כהן שיחלוקו. [צ"ל] לתקן כאן גבי כהן שיחלוקו, תיבת כמו נמחק ותיבת כן ל"ש. ד"ה אקנויי וכו', ומשעבד נפשיה אי נמי וכו'. [צ"ל] ומשעבד ליה חצירו אי נמי וכו', תיבת נפשיה נמחק.
<h2>דף יט.</h2>
גמרא, מכלל הצריך לפרט. והקשה הר' יונה מטוליטולא על מה שכתוב בכמה ספרים וז"ל מכלל שהוא צריך לפרט כיצד קדש לי כל בכור יכול אפי' נקבה ת"ל זכר ונראה שיש כאן שבוש שלא מצינו כלל ופרט בכל התורה כזה דזה הפסוק דקדש לי כל בכור זכר לא מצינו בשום מקום דקרא דקדש לי כל בכור מצינו [שמות י"ג ב'] אבל תיבה דזכר לא מצינו בשום מקום באותו פסוק דקדש לי כל בכור, ואין לומר דדריש הזכר דקרא דהזכר תקדיש [דברים ט"ו י"ט] כדפרשית לעיל דא"כ ליעביד כללא מהתם דברישא דקרא כתיב כל הבכור ואמאי הוצרך להביא קרא דקדש לי כל בכור שכתוב בפרשה אחרת. אלא נ"ל דראוי להיות כתוב כיצד תקדיש כל בכור יכול אפי' נקבה ת"ל הזכר תקדיש והוא המקרא שבמשנה תורה פרשת ראה [שם] כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. ושמא טעה הכותב תחילה מפני שראה בסמוך פטר רחם ונדמה בעיניו שכבר הביא הכלל שלפניו והוא קדש לי כל בכור דכתיב בההוא קרא פטר רחם, ואינו כן כי שני כללות ושני פרטות הוא דורש, הראשון כל הבכור תקדיש הזכר וזהו פרט הצריך לכלל לפי שהזכר משמע אפי' פשוט ת"ל כל הבכור כלל ופרט, והשני הוא קדש לי כל בכור פטר רחם וזהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל כדמפרש ואזיל שהכלל ממעט ממשמע הפרט והפרט ממעט ממשמע הכלל. ואם ישאל השואל איך נמצא בענין הכלל הצריך לפרט בשלמא פרט הצריך לכלל איכא שזה הכלל מוציא ממשמע הפרט שהפרט הוא זכר ופטר רחם ומשמע נמי פשוט ובא אחר יוצא דופן הנה כי הפרט צריך לכללו שהוא מלמד עליו משא"כ בשאר כללות ופרטות שהכלל מפורש בעצמו והפרט מפורש בעצמו כמו שאמרו בת"כ [ברייתא דר' ישמעאל פרשה א' ז'] מן הבהמה כלל בקר וצאן פרט וזה הפרט אינו צריך לכלל, אלא כלל הצריך לפרט מאי היא אם תאמר מפני שהכל היה בכלל ובא הפרט למעט ממנו והנה שהפרט מלמד על הכלל שלא יהיה הכל במשמעו, א"כ כל כלל ופרט שבתורה כך הם שהפרט ממעט מן הכלל ומה הפרש בין זה לאחרים. עתה דע לך והבן שלא מפני המיעוט נקרא זה כלל הצריך לפרט אלא מפני שהוא צריך לפרש אותו שאלמלא נאמר בכור ולא נאמר פטר רחם לא הייתי יודע שברחם יש קפידא לענין בכורה ולא הייתי מקפיד אלא על מי שהוא ראשון לולדות אפי' הוא יוצא דופן או ראשון לזכרים וכשנאמר פטר רחם עכשיו אנו למדים כי פתיחת הרחם בכלל קפידת הבכורה הוא ומש"ה נקרא זה כלל הצריך לפרט כי הוא צריך לפירוש הפרט משא"כ בבהמה ובקר וצאן כל הבהמה אינה צריכה לפירוש בקר וצאן ולא בקר וצאן צריך לפירוש הבהמה ולכך אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט. וכיוצא בזה במס' חולין [פ"ח ע"ב] שהוא כלל הצריך לפרט וכסהו בעפר דהאי וכסהו משמע נמי לשון סתר כדכתיב [בראשית ל"ט כ"ו] וכסינו את דמו שהוא רוצה לומר ונסתיר את מיתתו וכן [שם י"ח י"ז] המכסה אני מאברהם, וכשאמר בעפר הוי פרט על הכיסוי הזה כי הוא לשון כיסוי ממש. והא דדרשינן [ב"ק ס"ג ע"א] בכי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר כלל ואיכא לאקשויי עלה לשמור מאי טעמא חשיב ליה בכללא והלא הוא צריך על כי יתן שהנתינה הזאת אינה נתינה ממש אלא פקדון הוא לשומרו, הא לא קשיא מדכתיב בפרשה [שמות0כ"ב ז'] וגונב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו אלמא שמעינן שהנתינה הזאת אינה לשון מתנה אלא לשון מסירה לשום פקדון כדכתיב [בראשית מ"ב ל"ז] תנה אותו על ידי וכן [שם ל"ט ד'] כל יש לו נתן בידו שהם לשון מסירה לשמור ומש"ה האי לשמור מיותר הוא ודרשינן ליה בכללא. עכ"ל הר"י מטוליטולא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה כיצד וכו', אבל במסקנא דשמעתין אמרי' וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל אבל למאי דמסקי' מחוורתא כדאביי דאמר בכור לדבר אחד לא הוי בכור לא הוה כלל הצריך לפרט דלדידיה אי אפשר לפרש בכור אלא מצד אחד ומיהו גם לאביי יש לפרש דהוה אמינא דאפי' יוצא דופן הוי בכור שהרי הוא בכור לכל אי לאו פטר רחם ונר' לאביי בכור ופטר תרוייהו וכו'. ע"כ.
תוס' ד"ה כיצד וכו', ור"י מפרש דלאביי בכור ופטר רחם תרוייהו כלל וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות ומפ' ר"י לשון קצר דכלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל מדה אחת היא שכתבו לו שני דברים שדומה הא' כלל והא' פרט כל בכור ופטר רחם וכל אחד מלמד על חברו והא' סותם דבר א' שהא' מפרש דבכור משמע אפי' יוצא דופן ופטר רחם ממעט ליה ופטר רחם משמע יצא אחר יוצא דופן ובכור ממעט ליה. ע"כ.
גמ', בכור לדבר אחד. עי' בתוס' [דף מ"ז ע"ב ד"ה בכור]. אלמא בכור לדבר, [צ"ל] אלמא דבכור לדבר. אפי' יוצא דופן, [צ"ל] אפי' יוצא דרך דופן.
רש"י ד"ה מתני', יוצא דופן וכו', דופן הבא אחריו בכור (לזכרים ולא) לרחמים ולא ללידה. [צ"ל] דופן דהוי בכור לזכרים וללידה ולא בכור לרחם והבא אחריו ולד שילדה אחריו כדרכה דרך רחם דהוי בכור לרחם ולא לזכרים וללידה, ותיבות לזכרים ולא, נמחק. ד"ה כל בכור וכו', ת"ל זכר אשר. [צ"ל] ת"ל הזכר אשר. ד"ה ת"ל פטר רחם וכו', וד"ה בכור, דמשמע בכור לכל מילי כו' להיות מוסיף על הפרט וכו', וד"ה יכול אפי' יצא וכו'. נ"א בספרים כ"י, ת"ל פטר רחם וזה לא פטר את הרחם בתחלה בכ"מ ככתוב בתוס' עד הנבלל בו ומכסהו הכתוב מדבר [והס"ד, ומה"ד] אי פטר רחם זכר ולא נאמר בכור דמשמע בכור לכל מילי כו' ככתוב בדפוס עד להיות מוסיף על הפרט [והס"ד, ומה"ד] יכול אפי' יצא וכו'. (תי' מדכתיב אפשר ל"ש ונמחק). ד"ה ת"ל פטר רחם וכו', ידעינן מאי משמעותא. [צ"ל] ידעינן האי משמעותא. ד"ה בכור וכו', מן הבהמה וכי יתן. [צ"ל] מן הבהמה וכן כי יתן. שם, להבין מהו אומר עד שיבוא הפרט. [צ"ל] להבין מה הכלל אומר עד שבא הפרט. ד"ה רישא לא נסיב לה וכו', דלא מימעוט האי. [צ"ל] דלא מימעיט האי. שם, קרינא דבכור. [צ"ל] קרינא ליה דהא בכור. שם, הוי משמע. תיבת הוי נמחק. ד"ה וסיפא נסיב לה וכו', לרחמים (ולזכרים). תיבת ולזכרים נמחק. ד"ה לעולם בכור לדבר אחד0וכו', כלומר דקרא. [צ"ל] כלומר בכור דקרא. ד"ה ה"ק אי זכר יכול אפי' יצא דרך דופן וכו', לא מצי תלמודא. [צ"ל] לא מצי נסיב תלמודא. שם, וממילא (נמי) אימעיט. תיבת נמי נמחק. ד"ה רבינא אמר וכו', כלומר דקרא. [צ"ל] כלומר בכור דקרא. שם, דקרא משמע. [צ"ל] דקרא נמי משמע.
תוס' ד"ה דהך שלא ביכרה וכו', והכי נמי בפ"ק. [צ"ל] והכי נמי אמרינן בפ"ק. שם, רב אשי חתכי לקמיה. [צ"ל] רב אשי אייתו לקמיה. שם, דמברי משום דבוכרא הוא. תיבת משום ל"ש. שם, לטעום מר דמברי משום דבוכרא הוא ועגלא תילתא לאו. ס"א ליכול מר דמברי משום דבוכרא עגלא (יתירותא) [תילתא] לאו. שם, עבדי ליה עגלא. [צ"ל] עבדו להו דמברי עגלא, תיבת לי' ל"ש. ד"ה כיצד וכו', וזה לא פטר תחלת רחם. [צ"ל] וזה לא פטר תחלה את הרחם. שם, לא הוי כלל צריך לפרט לכל דבר. [צ"ל] לא הוי האי כלל הצריך לפרט לכל דבר. שם, דאי אפשר לפרש. ס"א דלדבריו אי אפשר לפרש. שם, אלא לצד אחד. [צ"ל] אלא בצד אחד. שם, ור"י מפרש לאביי בכור. [צ"ל] ור"י מפרש דלאביי בכור. שם, חושב שם. [צ"ל] חושבו שם. שם, ובהך שמעתין לפרושי. ס"א וברייתא דשמעתי' לפרושי. ד"ה רישא וכו', לחייב מספק. [צ"ל] לחייב נמי יצאת נקבה לפניו מספק. שם, דהוי [בכלל וולדות] בין. [צ"ל] דהוי בכור לולדות בין.
<h2>דף יט:</h2>
מתני', עז בת שנתה ודאי לכהן. פי' אם ילדה ברשות ישראל תוך שנתה ודאי לא ילדה ברשות הגוי דשני פעמים אינה יולדת בשנה א' ואע"פ שהגדולות יולדות שתי פעמים מ"מ שנה ראשונה אינם יולדות רק פעם א' אבל אם ילדה מכאן ואילך יום אחד בשנה שניה מ"מ פטורה מספק דשמא ילדה ברשות הגוי בשנה ראשונה וכן צריך לומר גבי רחל בת שתים דאינה יולדת שתי פעמים בשתי שנים ראשונות והכי מוכח בגמ' אבל גבי פרה וחמור ע"כ אינך יכול לפרש כן שיולדות לפעמים מתוך שלש ואם באת לרשות הישראל תוך ג' וילדה אחרי כן בשנה רביעית או בשנה ה' שהיא ספק דהא בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ד ע"ב] קאמר בהדיא פרה בפחות משלש מי קא ילדה והתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן אלא ע"כ ה"פ פרה וחמור שנכנסו לרשות ישראל בתוך ג' ודאי לכהן אפי' לא ילדה עד שתי שנים אח"כ דבפחות משלש לא קילדה מכאן ולהלן שבאתה לאחר שלש ברשות ישראל ספק דשמא ילדה תוך שלש. וא"ת מנליה לתלמודא דה"פ אימא דר"ל בת ג' ודאי לכהן לפי שאין חוזרת ויולדת פעם אחרת תוך ג' וכגון שילדה ברשות הישראל תוך ג' שנה שלישית כמו גבי עז ורחל ואומר הר"ם ז"ל דמשמע ליה לתלמודא מדפליגי תנאי בברייתא גבי עז ורחל שטנפו בתוך זמנם ולא נקט נמי פרה וחמור א"כ היינו משום דלא אפשר אפי' לטנף בפחות מג' וכ"ש לילד. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, אין לפרש וכו'. האידנא נשתנה הטבע שהרי פרה יולדת בת שתים ואין לפרש דמעיקרא נמי הוי יולדת תוך שתים אלא אם איתא דילדה בשנה שנייה לא הייתה וכו'. (הרא"ש ז"ל).
גמ', כגון תשע חנויות. דכולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא חתיכת בשר לשם בקרקע כשרה דכל דפריש מרובא פריש והיינו רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו וסנהדרין כגון י"ב מזכין וי"א מחייבין וכלהו רובא דאיתיה קמן ואע"ג דלא דמו דהא גבי סנהדרין יודעים אנו בודאי שהרוב מזכין אבל בט' חנויות אין אנו יודעים בבשר הנמצא אם היא מן הרוב אם לא מ"מ דא ודא אחת היא דהא שמא מיעוט המחייבין אומרים אמת אלא אמרי' האמת פריש מרובא הכי נמי בבשר הנמצא. ותימה לר"י וכי לית ליה לר"מ אחרי רבים להטות דכתיב [שמות כ"ג ב'] גבי סנהדרין דמשמע דאזלי' בתר רובא ואליביה דחייש למיעוטא לא אזלינא בתר רובא בסנהדרין וי"ל דודאי בט' חנויות וסנהדרין מודה ר"מ דט' חנויות הוי כגון ט' חנויות ולא ט' חנויות גופייהו אלא כגון רובא ומיעוטא דפליגי במס' חולין [י"א ע"א]. (תוס' חיצוניות).
גמ', זכר יוצא דופן, [צ"ל] זכר דרך דופן. דאימעוט לידה מבכור, תיבות דאימעוט לידה מבכור נמחק. מתני', נפטרת כדבריך, [צ"ל] נפטרת היה כדבריך. סימן הוולד בבהמה דקה טינוף. (עי' בתוס' דף (מ' ע"א) [מ"ו ע"ב ד"ה דאדם] ותוס' נדה דף כ"ה ע"א ד"ה סימן). ובאשה. עי' תוס' ב"ק דף י"א ע"א [ד"ה כסימן]. גמ', ואילך אמאי ספק הלך אחר רוב, [צ"ל] ואילך ספק אמאי זיל בתר רוב. כי אזלי בתר, [צ"ל] כי אזלי רבנן בתר. רובא דתנן, [צ"ל] רובא דתניא. לאיש מה טעם. [צ"ל] לאיש אלא מה טעם. (רובא) קטנים, [צ"ל] רוב0קטנים. בתר קטנות, [צ"ל] בתר רוב קטנות.
רש"י ד"ה דאי למעוטי יצתה נקבה לפניו וכו', יוצא דרך דופן בין אביי [לרבינא] (לרבא) ליכא. [צ"ל] יוצא דופן בין אביי לרבינא ליכא. ד"ה אי ס"ד בכור לדבר אחר וכו', דהא דבכור לרחמים הוא דאיכא לבכור לזכרים וללידה. [צ"ל] האי דבכור לרחמים הוא דאיכא ובכור לזכרים וללידה. ד"ה אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וכו', חד מסתברא דיוצא. [צ"ל] חד ומסתברא דיוצא. שם, סתם אפילו. [צ"ל] סתם יכול אפילו. ד"ה אלא מחוורתא כדאביי, דמשמעותיה הוי. [צ"ל] דממשמעותיה דקרא הוי. שם, מימעיט כולהו. [צריך להוסיף] ויש לשון אחר אבל זה עיקר. ד"ה טינוף וכו' והוי סימן ולד. [צ"ל] והוי ספק ולד, תיבת סימן נמחק. ד"ה פוגעין בערוה וכו', באיסור (בייבום) אשת אח. [צ"ל] באיסור אשת אח, תיבת ביבום נמחק.
תוס' ד"ה פרה וחמור וכו', ש"מ תוך שתים. [צ"ל] ש"מ דתוך שתים. שם, לא ילדה כלל. [צריך להוסיף] והשתא לא הוי דומיא דעז בת שנתה ודאי לכהן דההיא יולדת תוך שנתה כדמוכח בגמ' אלא דבעי למימר דתוך שנתה אינה יולדת שתי ולדות וה"פ דמתני' עז בת שנתה וכו' כלומר שילדה בת שנתה פרה בת שלש שקנאה בת שלש. ד"ה ברובא וכו', התם אחרי. [צ"ל] התם הא אחרי. ד"ה איש כתב רחמנא ומקשינן. [צ"ל] איש כתב בפרשה ומקשינן. שם, דבמתני' בפרק מצות חליצה בירושלמי. עי' בתוס' (דף כ"ב ע"ב) [ד"ה תירום]. שם, החולצת מן הקטן חליצתה. [צ"ל] החולצת לקטן חליצתה. שם, אלא לכתחלה אינה חולצת. [צ"ל] אלא דלכתחילה אינה חולצת. שם, דא"כ ילמדנה בהדי. [צ"ל] דא"כ ליערבה בהדי. שם, בבבא דלעיל חרש. [צ"ל] בבבא דלעיל מינה חרש. שם, קתני תחלוץ משתגדל וגבי. [צ"ל] קתני תחלוץ משתגדיל וגבי. שם, אמר לה סתם רבי יצחק בריה דרבי חייא כהנא בשם ר' יוחנן דרבי מאיר. [צ"ל] אמר לה סתם רבי יצחק בריה דר' חייא ומטי בה בשם ר' יונה דר"מ. שם, שאין חולצין כו' ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית. ובירושלמי אין מזכיר כי אם טעם יבום. [צ"ל] שאין חולצין ואכתי לא קים להו טעמא דשמא דשמא תמצא איילונית ושמא תמצא איילונית דירושלמי אינו מזכיר כי אם על טעם יבום. שם, על האחים וש"מ אינה. [צ"ל] על האחים ושוב אינה. ד"ה קטן וכו', דלא הביא סימנין עד. [צ"ל] דלא הביא סימני סריס עד. שם, וכי לא עלו סימני. [צ"ל] וכי לא נולדו בו סימני.
<h2>דף כ.</h2>
תוס' ד"ה ורבי יהושע וכו', וא"ת הא קא מסקינן לקמן דרבי יהושע לא חייש למיעוטא. וי"ל דמיעוט דטינוף שכיח משום דרוב בהמות מתעברות לזמן שראויין להתעבר ולקמן בסמוך אפרש בע"ה [עיין לעיל ד"ה לא חייש לקולא]. (תוס' חיצוניות).
גמרא, לא חייש לקולא. ותימ' דאפי' לר"מ לית ליה דחיישי' לקולא דמדרבנן בעלמא הוא דחייש כדמוכח בכמה דוכתי וי"ל דלקולא דהכא ר"ל שלא ליתנו לכהן אבל מ"מ אסור בגיזה ועבודה ולמאי דפרשית לעיל ניחא דהכא רוב בהמות מתעברות בזמנם מסייע למיעוט דטינוף. (תוס' חיצוניות).
גמ', כגון שטנפה בסוף שש. [בלשון ראשון] פי' בקונט' בתחלת חדש שביעי ויותר משמע הלשון כפי' שני יום אחרון של ששה. ופי' הקונט' דה' חדשי העבור דבהמה דקה הם שלמים של שלשים שלשים כמו ט' חדשים של אשה וקשה לפירושו דאי יולדת בתוך שנתה בשנת לבנה מיירי היכי קאמ' בסמוך [ע"ב] דמ"ד מטנפת בסוף ששה חוזרת ויולדת בסוף שנתה אית ליה דזעירי ואית ליה דאינה יולדת למקוטעים אלא דס"ל מקצת היום ככולו היכי משכחת לה ששה חדשים שלמים בששה חדשים א' חסר וא' מלא ואי בשנת חמה מיירי כי לא הוי מקצת היום ככולו משכחת לה שפיר דיולדת תוך שנתה דהא שנת חמה היא שס"ה ימים ורביע יום הרי לחצי שנה ב' ימים וחצי וג' שעות עודפים על ששה פעמים שלשים יום ונראה לפרש שהם של חדשי הלבנה והשתא משכחת לה שפיר כיון שנאמ' בשלשים יום של טנוף ובחדשי העבור מקצת היום ככולו ויום שטנפה נחשוב משלשים יום של טנוף ויום שלשי' של טנוף נתעברה ונחשוב נמי אותו יום מה' חדשי העבור וביום אחרון של ה' חדשי' ילדה ומשכחת לה שפיר בחצי שנת הלבנה אבל אם אין מקצת היום ככולו לא משכחת לה כשטנפה בתוך ששה שתלד בסוף שנתה דאם נולדה בא' בתשרי סוף ששה לא הוו עד א' בניסן מעת לעת ושלשי' של טנוף וה' חדשי העבור יכלו באחד בתשרי מע"ל דאע"ג דאזלי' בתר חדשי הלבנה מ"מ מע"ל בעינן כיון דאין מקצת היום ככולו. ומההיא דלקמן [עמוד ב'] דגדייה שעשרה בתוך שנתה מדקדק ר"י דה' חדשי העבור לפי חדשי הלבנה דבענין אחר לא משכחת לה שעשרה בתוך שנתה כמו שאפרש שם אפי' אם נאמר מקצת היום ככולו דאי אפשר למנות אלא לפי שנות הלבנה מתחלת אלול של לבנה שהוא ר"ה למעשר בהמה עד תחלת אלול הבא וצריך לפרש שנה וחדשים דשמעתין הכל בשל לבנה ושיפורא גרים. ומהא דאמרי' לעיל בפ"ק [דף ח' ע"ב] דעז נתקלל מחתול א' לשלש אין לדקדק משם כלום דבכל ענין אין החשבון מכוון. (תוס' כת"י).
רש"י ד"ה לסבריה וכו', דלית ליה דזעירי. הקשה ר"י על מה שפי' רש"י ז"ל דחמשה חדשי העבור הם שלמים דבמאי עסקי' האי דקאמ' יולדת בתוך שנתה אי בשנת הלבנה מיירי א"כ כי איכא מקצת היום ככולו וכבסמוך [ע"ב] היכי משכחת להו שלמים והא הוו חד מלא וחד חסר ואי בשנת החמה א"כ כי נמי לא אמרי' מקצת היום ככולו איכא טפי מה' חדשים מלאים בחצי שנה שהיא שס"ה יום ורביע ועוד דבסמוך [עמוד ב'] גבי גדייה שעשרה משמע דכולה שמעתין בחדשי לבנה איירי כמו שאפשר שם בע"ה לכ"נ לר"י דה' חדשי העבור בחדשי לבנה איירי וכן בתוך שנתה דשמעתין ר"ל שנת לבנה וכגון שטנפה ביום אחרון של חדש ששי כדפרשית והשתא אי מקצת היום ככולו יום של טנוף היא משלשים יום דזעירי וביום שלשים לטנופה נתעברה וביום אחרון של ה' חדשים לעבורה ילדה דהיינו ביום אחרון של ששה חדשים לטנופה וא"כ חוזרת ויולדת בתוך שנתה כלומר תוך מעת לעת של שנתה לפי חדשי הלבנה אבל אי אין מקצת היום ככולו לא ילדה בתוך שנתה כיצד נולדה בא' בתשרי וטנפה בא' בניסן דאז הוי סוף חדש ששי מעת לעת חשוב שלשים יום של טנוף מלבד יום הטנוף וה' חדשי העבור מעת לעת א"כ לא תלד עד שנים בתשרי דלעולם בעינן מעת לעת בין בשלשים יום של טנוף בין בחדשי העבור אבל אי (אין) מקצת היום ככולו מתעברת היא ביום שלשים לטנופה קודם מעת לעת ואותו יום נמנה לה' חדשי עבורה ותלד בא' בתשרי. (תוס' חיצוניות).
גמ', אמרו לו לר' ישמעאל טעית, [צ"ל] אמרו לו לישמעאל טעית, ותיבת לר' נמחק. (אלא) סימן, [צ"ל] אלא אמרו סימן. ואני אין אני אומר כן, [צ"ל] ואני איני אומר כן. לסבריה שטינפה. [צ"ל] לסבריה כגון שטינפה.
רש"י ד"ה בטינוף פוטר פליגי. מה"ד לימא בטינוף פוטר פליגי. ד"ה לחומרא וכו', מכאן ואילך (הוה) הילכך. [צ"ל] מכאן ולהלן הלכך. ד"ה גמריה וכו', (אית ליה דזעירי). תיבות אית ליה דזעירא נמחק. ד"ה לגמריה, דלא ידעינן שטינפה בת ששה אדר' ישמעאל. [צ"ל] לגמריה דלא נקט שטינפה בת ששה אית ליה דזעירא ואדרבי ישמעאל. שם, וה' חדשים ימי. [צ"ל] וה' חדשים שלמים ימי. שם, הריון בגימט'. [צ"ל] הריון והריון בגימטריא.
תוס' ד"ה מחוורתא וכו', מסוטה ליטהר בדבר. [צ"ל] מסוטה לטהר בדבר. ד"ה ורבי יהושע סבר וכו', הא קא מסקינן. תיבת קא נמחק. שם, בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא. [צ"ל] בכור שינתן לכהן דאיכא חזקה דממונא דעדיפא. שם, להתעבר בו (מתעברות). להתעבר הס"ד, ותיבות בו מתעברות נמחק. ד"ה לקולא לא חייש וכו', למזבח ומיהו. [צ"ל] למזבח מטעם רוב ומיהו. ד"ה ואיבעית אימא וכו', למימר לקולא. [צ"ל] למימר דלקולא לא. שם, שלא נותנו לכהן. [צ"ל] שלא ליתנו לכהן. שם, דאיכא רוב מתעברות כשמגיעות. [צ"ל] דאיכא רוב דמתעברות כשמגיעות. שם, לאו מדאורייתא. [צ"ל] לא אסר מדאורייתא. שם, דאפשר אפשר. [צ"ל] דאפשר לבדוק אפשר. שם, שום מקום. [צ"ל] שיש מקום, תיבת שום נמחק. שם, מדאורייתא מדטהר גבי תינוק ועוד רוצה להתיר. [צ"ל] מדאורייתא מדמטהר גבי תינוק ועוד דרצה להתיר. שם, וקטן דאף על גב. [צ"ל] וקטן אף על גב. שם, מקולקלין וא"ת. [צ"ל] מקולקלין אלמא חייש למעוטא מדאורייתא היכא דאיכא חזקה בהדה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואם תאמר. שם, כרבי אושעיא עבדה שהכניסה במוץ ועוד. [צ"ל] כרבי אושעיא עבד שהכניסה במוץ שלה ועוד.
<h2>דף כ:</h2>
גמרא, ומי חייש [ר' יהושע] למיעוט והתנן וכו'. וא"ת דדילמא גבי חמות לא חייש משום דהוי מיעוטא דמיעוטא דחזקה לשוק ורובא לשוק כדקאמ' בר"פ בתרא דיבמות [דף קי"ט ע"א] וי"ל דהתם קאמר ליה גבי היתה לו חמות ולא על יצאת מלאה דכיון דיצאת מלאה אתרע לה חזקה דמהאי טעמא קאמ' ת"ק יצאת מלאה חוששת וא"ת כיון דת"ק חייש למיעוט כדמוכח מיצאת מלאה אמאי איצטריך לן לפרושי ביבמות טעמא דרישא דלא תנשא ולא תתיבם משום דסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא תיפוק לי משום דחייש למיעוט ואפילו אין חזקה מסייעתו ולא מסתבר לומ' דלא אצטריך למנקטיה כלל אלא לפרושי טעמא דמשום הכי מודה בה ר' יהושע ונר' לפרש דלא נקטה אלא למימר דאין החזקה מסייעת לרוב דלא להוי מיעוטא דמיעוטא כדקאמר בסיפא. (תוס' כת"י).
גמ', ומי חייש ר' יהושע וכו'. וא"ת דהכא אמרי' דלר' יהושע לא חייש למיעוטא ולעיל חייש למיעוטא דאית ליה דחוששין שמא טנפה וי"ל דניחא דהולד בחזקת שאינו בכור הלכך חיישי' שמא טנפה ואינו בכור אבל הכא כיון שהוא בחזקת שאינו בכור אין לומר שהיא מן המיעוט דחולבות אע"פ שאינם יולדות להחזיקו בבכור מיהו אכתי הקשה ר"מ. כיון דר' יהושע לא חייש למיעוט א"כ נפלוג ארישא דמתני' דקאמר ר' ישמעאל מכאן ואילך ספק ופרכי' לעיל נימא רוב בהמות מתעברות ויולדות וודאי ילדה ואוקימנא לה כר"מ דחייש למיעוט ומספקי' ליה השתא בבכור ומשמע דר' יהושע לא חלק על ר' ישמעאל אלא מהא דקאמ' דעז בת שנתה ודאי לכהן דלר' יהושע בת שנתה אינו לכהן אבל להך דינא דמכאן ואילך ספק משמע דלא פליג ר' יהושע ותירץ ה"ר יונה מטוליטולא דיש לחלק דדוקא הכא גבי חלב דאיכא תרי רובי חדא דרוב בהמות מתעברות ויולדות ועוד דרוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדות לכך אמר ר' יהושע החלב פוטר לגמרי אבל לעיל דאינה חולבת וליכא אלא רוב דבהמות מתעברות ויולדות גרידא הלכך חייש למיעוט ואית ליה שפיר דהוי ספק. (תוס' חיצוניות). ועיין תוס' לעיל [ע"א ד"ה ורבי יהושע].
תוס' ד"ה חלב וכו', ומיהו מצינן למימר. ומ"מ קשה לר"י דאמרי' לרשב"ג דדוקא משום דלא מרחמה אא"כ ילדה הא לאו הכי חלב אינו פוטר אלמא חייש למיעוטא ותרצנו משום דחזקה מסייעת למיעוט דאוקי בהמה בחזקתה דלא ילדה והוי הולד בכור ואדרבה הוה לן למימר אוקי ולד בחזקת שאינו בכור וי"ל דה"ה אם לא מרחמה והא דנקט טעמ' דמרחמא משום דמיירי בבהמה דידעי' דחולבת בלא לידה דהשתא דחלב לא פטרי לה אם לא מטעם דמרחמא לולד. (תוס' חיצוניות).
תוס ד"ה חלב וכו', דההיא לא מיפטרא מטעם חלב. וז"ל הרא"ש ז"ל ונ"מ לבהמה שראינוה חולבת וידענו שלא ילדה אם אח"כ ראינוה מניקה [ולא ידענו] אם ילדה אותו ולד אם לאו דאמרי' לא מרחמא אא"כ ילדה והשתא נמי מצינן למימר דרשב"ג נמי אית ליה חלב פוטר דלא חייש למיעוט. ע"כ.
גמ', ת"ר גדייה שילדה שלש בנות וכו'. ומצאתי ספר ישן מפרש הסוגיא על דרך פי' רש"י ז"ל וז"ל גדייה פי' רש"י ז"ל דוקא נקט גדייה ולא עז דמשמע זקנה ואינה ממהרת כ"כ להתעבר ולילד כמו גדייה ילדה לאשמועינן דאפי' מהרה להתעבר ככל היכולת אי אפשר לכולן להולד בשנה אחת שתהא הזקנה נכנסת לדיר עמהן דאי נולדה הזקנה יום א' קודם אלול מצו בנות ובנות [הבנות] להולד בין אלול זה לאלול הבא והזקנה אינה נכנסת לדיר עמהן שהרי נולדה יום א' קודם אלול והכי הוא דמשכחת לה שנולדה בכ"ט באב ומתעברת בכ"ט באלול דהאי תנא אית ליה דזעירי כדמוכח לקמן דאינה מקבלת זכר עד לאחר שלשים שנולדו הלכך הגדייה הזקנה כי נולדה בכ"ט באב ומתעברת בכ"ט באלול וימי עבורה תשרי מרחשון כסלו טבת שבט ויולדת שלש בנותיה ביום אחרון של שבט ושלש בנותיה מתעברות ליום אחרון של אדר ויולדות שלש שלש בנות ביום אחרון של אב ביום ל' של אב נמצאו בנותיה של גדייה זקנה ובנות בנותיה נולדות מאלול לאלול ומתעשרות יחד אבל הגדייה הזקנה שנולדה יום א' קודם אלול דהיינו בכ"ט באב אינה מתעשרת עמהן לפי שא' באלול ר"ה למעשר בהמה ואין חדש וישן מצטרפין ואם הזקנה נולדה בא' באלול לא יולדו בנות הבנות עד יום א' אחר אלול הבא וכן פי' רש"י לקמן בשמעתין והכי משכחת לה כגון שנולדה הגדייה הזקנה בא' באלול ושוהה ל' יום להתעבר א"כ הוי עבורה בא' בתשרי ולידתה באדר וכיון דאין מקבלת זכר פחות מל' יום לאחר שנולדו הלכך כיון שבנותיה נולדו בא' באדר א"כ הבנות מתעברות בא' בניסן ויולדות בא' באלול של שנה שנייה. נמצא שהזקנה ישנה ואינה מצטרפת עם הבנות להתעשר ולמה לי למתני שלש כלל ליליד כולהו תרתי תרתי ותהדר איהי הגדייה הזקנה להתעבר לאחר חדש שילדה הג' בנות ותתעבר עם ג' בנותיה ותלד עמהן לימא מדלא נקט הכי אלא הוצרך למנקט בא' מן הבנות ילדה תלת ש"מ דקסבר דאין הגדייה יכולה לילד שני ולדות בשנה ראשונה שלה והיינו כר' ישמעאל דאמ' לעיל [עמוד א'] מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה ומדילדה ודאי לא טנפה טינוף גמור וכ"ש שאינה יולדת ולדות גמורין ועדיפא מדר' ישמעאל דלר' ישמעאל אית ליה לכל הפחות דמטנפת אינה חוזרת ויולדת תוך שנתה אבל ביום ראשון של שנה שנייה מיהא היא חוזרת ויולדת והכא אית ליה לת"ק דאינה חוזרת ויולדת אפי' ביום שאחר שנתה דהיינו ביום ראשון של שנה שנייה וא"ת מנלן הא דאית ליה לת"ק דמטנפת אינה חוזרת ויולדת אפי' ביום ראשון של שנה שנייה וי"ל דע"כ הכי הוא לת"ק דהא קאמ' תלמודא דאית ליה לת"ק דמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה וע"כ האי תוך שנתה דקאמ' דאינה יולדת לאו דוקא הוא דאי אפשר שתולד הגדייה ובנותיה בין אלול לאלול אא"כ יש יום א' יותר ששני חדשים דזעירי לגדייה ולבנות ועשרה חדשים דשני עבורים מן הגדייה ושלש בנותיה עולין לשנה תמימה והלידה ביום ראשון של שנה שנייה אלא על כרחך הך תוך שנתה דקאמ' ת"ק דאינה יולדת ר"ל דאינה יולדת ביום ראשון של שנה שנייה ושוהה יותר ואינה יולדת בפחות משני ימים בשנה שניה א"כ היינו עדיפא מר' ישמעאל דלר' ישמעאל מטנפת חוזרת ויולדת ביום ראשון של שנה שנייה מדקאמ' במתני' מכאן ואילך ספק. והקשה רש"י ז"ל כיון דאין הגדייה נכנסת עמהן לדיר להתעשר לוקמה כגון שנולדה הגדייה בניסן וכו' וי"ל דמדנקט ת"ק גדייה ולא נקט עז משום דגדייה ממהרת לילד יותר מן העז שהיא זקנה משמע דאתי לאפוקי מדר"ש דאמ' ראיתי גדייה שעשרה וכו' אתא ת"ק לאשמועי' דאע"ג דמקרבינן לידתן בכל היכולת מ"מ אי אפשר לכולן לגדייה ובנותיה ובנות בנותיה להוולד בשנה אחת שתהא הגדייה הזקנה מתעשרת עמהם דאם נולדה הזקנה יום א' קודם אלול מצו בנות ובנות בנות להוולד בין אלול זה לאלול הבא והזקנה אינה נכנסת עמהן שהרי נולדה יום א' קודם אלול ואם הזקנה נולדה בא' באלול לא נולדו בנות בנותיה עד יום א' באלול הבא (וק"ל קצת לפי מה שפלפלתי לעיל דאית ליה לת"ק עדיפא מר' ישמעאל היל"ל דלא יולדו הבנות עד שני ימים באלול הבא). [מספר ישן].
גמ', יולדת והכא. [צ"ל] יולדת למקוטעין והכא. קמיפלגי לסבריה אמרינן מקצת היום ככולו לגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו. [צ"ל] קמפלגי לגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו לסבריה אמרינן מקצת היום ככולו. יולדות ור' יהושע סבר הא איכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאין יולדות, [צ"ל] יולדות והא מדקא חלבה מילד ילדה ורבי יהושע סבר חיישינן למיעוטא, ועל תיבות דחולבות אע"פ שאינן יולדות נרשם עליהם קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. איפוך והתניא. [צ"ל] איפוך אימא רבי יהושע סבר הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות והא מדקא חלבה מילד ילדה ור"ע סבר חיישינן למיעוטא והתניא. ראיתי שעישרה בתוך שנתה למה לי, [צ"ל] ראיתי גדיה שעישרה בתוך שנתה ולמה לי.
רש"י ד"ה מקצת היום, שגמר חדש. [צ"ל] של גמר חדש. ד"ה גדייה וכו'. מד"ה גדיה עד ד"ה והתניא בדף כ"א ע"א אינו מפי' רש"י והוא מקצת מפי' הרגמ"ה ומקצת מפי' רש"י ואין אדם יכול לעמוד עליו. ד"ה אני ראיתי וכו', מיניה לת"ק. [צ"ל] מיניה בין ר"ש לת"ק.
תוס' ד"ה חלב פוטר וכו', ואפילו לר"מ. [צ"ל] דאפילו לרבי מאיר, אות ו' נמחק. שם, לחזקת אשת איש. [צריך להוסיף] משום דמיעוט דנמלטים לא שכיח. שם, את אשתו וגם. [צ"ל] את אשתו משום דסמכינן מיעוט דחיים לחזקת אשת איש וגם. שם, ומאי קשה בההיא. [צ"ל] ומאי קושיא בההיא. שם, וי"ל כיון דמשכח ברייתא. [צ"ל] וי"ל דכיון דאשכח ברייתא. שם, בבכורה שהוא חולין במעי אמו אז. [צ"ל] בבכורה שהיה חולין במעי אמו והך חזקה עדיפא טפי דאיכא בהדה חזקת ממון דלא מפקא ליה מיד הבעלים אז. שם, כר"מ בגבינות בית. [צ"ל] כר"מ דאמרינן לר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינות בית. שם, ובפ"ק דחולין דר' יוחנן. [צ"ל] ובפ"ק דחולין אמרינן דרבי יוחנן. שם, דלא חיישינן למיעוטא. [צ"ל] דלא חיישי למיעוטא. שם, אלא להרשע לבדו. [צ"ל] אלא הרשע לבדו. שם, דלעולם כדאמר דמילתיה. [צ"ל] דלעולם כדקאי דמילתיה. שם, דר"ש בן גמליאל סבר. [צ"ל] דר"ש בן גמליאל לא סבר. שם, ילדה ונפקא מינה. [צ"ל] ילדה מכלל דחלב אינו פוטר אלא בעיקר מילתיה הוא דפסיק כוותיה דלא מרחמא אא"כ ילדה ונפקא מינה. שם, אפשר דהוי רבן שמעון. [צ"ל] אפשר דאף רבן שמעון. שם, דפסקינן הלכה. [צ"ל] דפסקינן לקמן הלכה. שם, דר"ש בן גמליאל דאמר. [צ"ל] דרשב"ג אדרשב"ג דאמר. שם, ומפרש אם לאו כלומר. [צ"ל] ומפרש בפ' ר' אליעזר דמילה, ותיבות אם לאו כלומר נמחק. שם, להקל בעדות ועוד כו' המיקל באבל ובלא שהה ח' ימים בבהמה העמידו כרבן שמעון. [צ"ל] להקל בערוה ועוד כו' המיקל באבל וגם בלא שהה ח' ימים בבהמה החמירו כר"ש.
<h2>דף כא.</h2>
רש"י ד"ה גדייה שלש בנות. [נוסח רש"י כת"י] גדייה. דוקא נקט גדייה לאשמועי' דאפי' מיהרה להתעבר בכל יכולת אי אפשר לה להתעשר יחד עם בנות בנותיה דאין היא ובנותיה יולדות תוך שנתה עד יום אחד בשנה שנייה כדלקמן. והאי דנקט שלש בכל בנותיה כיון דאיכא חדא דלא סגי בלא שלש נקט שלש בכולהו כדלקמן. שלש בנות. בכרס אחד. וכל בנותיה ילדו שלש שלש. להכי נקט שלש לשון נקבה דאי הוו זכרים לא הוו מתעשרי דאיכא ג' בכורות ותו לא פיישי עשר. כולן. הבנות. נכנסות לדיר להתעשר. בנותיה ובנותיהן יחד דכולן יכולין להיות נולדין מאלול לאלול השלש בנות ותשע בנותיהן דאי לא הוו נולדים בשנה אחת לא הוו מיעשרי אהדדי דאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ואין מצטרפין אותן שנולדו קודם אלול עם אותן שנולדו לאחר אלול כדמפרש בפרק מעשר בהמה [לקמן נ"ז ע"ב] והנך יכולין להיות בני שנה אחת כגון שנולדו הבנות באחד באלול ונתעברו לסוף ששה חדשים וילדו קודם אלול. שעשרה תוך שנתה. והיא נכנסת עמהן דתוך שנתה ילדו היא ובנותיה. ולמה לי למיתני שלש כלל. בלידת הבנות. לימא קסבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה. וכ"ש זו שילדה ולדות גמורים. בתוך שנתה. לאו דוקא דהא לאו בתוך שנתה ממש היא שאלמלא כן אף היא תצטרף אלא בתוך שנתה יום שאחר שנתה וכר' ישמעאל ועדיפא מדר' ישמעאל. ואי קשיא כיון דאינה נכנסת עמהם לוקמה כגון שנולדה היא בניסן וילדה באלול דאפשר לה לחזור ולילד עם בנותיה קודם אלול הבא וליתני בכל בנותיה תרתי לאו פרכא היא מדנקט ת"ק גדייה ולא נקט עז לאפוקי מדר"ש אתא ולאשמועי' אע"ג דמקרבינן להו לגבי הדדי אי אפשר לכולן להולד בשנה אחת שתהא הזקנה נכנסת עמהן לדיר הלכך כל כמה דמצי לקרובינהו מקרבינן. מאי בינייהו. כלומר פלוגתייהו במאי. דזעירי. כיון דלא מקבלא זכר כל שלשים שאחר הטנוף או אחר לידה כ"ש דבתה אינה מקבלת זכר עד מלאת לה שלשים יום ואי עבורה שלשים יום שלמים הרי ששה וכן לבנותיה הרי י"ב חדש שלמים ויולדת למחר. לית ליה דזעירי. וכן הבת מתעברת תוך חדשה. מקצת היום. של גמר חדש הטנוף. ה"ג ואיבעית אימא דכ"ע מקצת היום ככולו והכא במחוסר זמן וכו'. ת"ק. דלא תנא תוך סבר אע"ג דאפשר להן להוליד תוך שנתן דביום אחרון של שנה נולדו כמחוסרי זמן הן עד ז' ימים. ור"ש סבר. מחוסר זמן מתעשר. (כן נמצא כל הספרי יד שבידי וכן הנוסחא של התוס' בפי' רש"י ז"ל).
גמ', איכא בינייהו דזעירי דאמר זעירי אין טנוף פחות משלשים יום אינה מקבלת זכר פחות משלשים יום אחר הטינוף וה"ה לאחר הלידה וכשם שאין היא מקבלת זכר עד ל' יום אחר הלידה כך בתה אינה מקבלת עד ל' יום משנולדה הלכך לא משכחת לה דליתיילדו כולהו הגדייה ובנותיה ובנות בנותיה מאלול לאלול שהרי הגדייה לא תתעבר עד שתתמלא ל' יום וימי עבורה ה' חדשי' שלמים הרי ששה וכן בנותיה הרי י"ב חדש שלמים ויולדת למחר ביום ראשון של שנה שניה. ור"ש לית ליה דזעירי הלכך משכחת לה דנולדה גדייה בא' באלול ובכ"ט נתעברה דלית ליה דזעירי וילדה ביום אחרון של שבט ובנותיה נתעברו בכ"ט באדר ומלאו ימיהם בכ"ט באב וביום ל' של אב ילדו כל א' שתים הרי הן שש והבנות ואמם הרי עשרה. מקצת היום של סוף חודש חמשה לעיבורו ככולו הלכך אי אית לן נמי דזעירי והזקנה לא נתעברה עד א' בתשרי יולדת בסוף שבט (ובנותיהן) [ובנותיה] מתעברות בכ"ט באדר ומלאו ל' במקצת היום ככולו ויולדות ביום ל' של אב. לת"ק אין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר הלכך אע"ג דכולן אפשר להולד מאלול לאלול ע"י מקצת היום ככולו אי אפשר להן להתעשר תוך שנתן דכי נולדו נמי בנות בנותיה ביום ל' של אב אין נכנסות להתעשר עד ז' ימים באלול ובז' באלול הוא דיכולין להתעשר דהרי בשנה אחת נולדו מיהו בהא פליג ת"ק אר"ש ואמר שא"א שיתעשרו בתוך שנתן אע"פ שנולדו כולן בתוך שנה אחת ואעפ"י שמתעשרין יחד בז' באלול של שנה שנייה ור"ש א"ל אני ראיתי שבאותה שנה עצמה (שנכנס) [שנולדו נכנסו] לדיר להתעשר ולא המתינו עד שבעה באלול של שנה שנייה דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. ע"כ מצאתי בספר ישן.
רש"י ד"ה איכא בינייהו דזעירי, וכגון שטינפו הבנות וכו'. בקונטרס פי' כגון שטנפו הבנות לסוף ששה ללידתן בתחלת חדש שביעי ולת"ק דלא נקט לישנא דתוך אית ליה דזעירי דתו לא מקבלה זכר עד ראש חדש שמיני וימי עיבורן ה' חדשים מלאים אשתכח דלא ילדו עד יום אחד בשנה שניה ומשכחת לה דאפ"ה נכנסות יחד לדיר האמהות והבנות חוץ מן הזקינה כגון שהיתה שנה מעוברת דיום אחד בשנה שניה שלהן עדיין ר"ח אב הוא ור"ש דנקט תוך שנתה ממש לית ליה דזעירי עכ"ל וצריך פי' לפירושו ונראה דמשו"ה נקט לסוף ו' ללידתן דבציר מהכי אינן יכולות לטנף והזקינה אינה יכולה להתעשר עמהן אפילו בשנה מעוברת שהרי צריכה שתהא בת שלשים קודם שתתעבר אבל לר"ש דלית ליה דזעירי אי נמי אית ליה דזעירי ומקצת היום ככולו ומשכחת שפיר שהבנות ובנות הבנות יתעשרו תוך השנה ממש ואפילו תהיה פשוטה אבל אין רצה לומר שעשרה עמהן הגדייה אלא ה"פ שעשרה שיצא ממנה עישור תוך שנתה אפילו בשנה פשוטה ולהכי לא משכחת לה לפי שיטת הקונטרס ופי' התוס' עיקר.
גמ', דזעירי תנא קמא, [צ"ל] דזעירי דאמר זעירי אין טינוף פחות משלשי' יום תנא קמא. מיפלגי לתנא קמא אינה יולדת למקוטעין לרבי שמעון יולדת ואיבעית אימא וכו' לתנא קמא לא אמרינן מקצת היום ככולו לרבי שמעון אמרי', [צ"ל] מיפלגי תנא קמא סבר אינה יולדת למקוטעין ור' שמעון סבר [יולדת למקוטעין ואיבעית אימא וכו' תנא קמא סבר לא אמרינן מקצת היום ככולו ורבי שמעון סבר] אמרינן. להתעשר קמיפלגי והתניא, [צ"ל] להתעשר קמיפלגי ת"ק סבר אינו נכנס לדיר להתעשר ור"ש סבר נכנס לדיר להתעשר והתניא.
רש"י ד"ה לימא קסבר מטנפת כו' בתוך שנתה וכו', בריש הלכתא. [צ"ל] בריש שמעתא, הס"ד. ד"ה איכא בינייהו הא דזעירי וכו', כי יהבת ל'. [צ"ל] כי יהבת להו ל'. ד"ה והתניא, בניחותא. תיבות והתניא בניחותא נמחק. ד"ה כולן נכנסים לדיר להתעשר יחד. [צ"ל] כולן נכנסות לדיר להתעשר בנותיה ובנותיהן יחד. שם, ראש השנה למעשר ואין כו' שנולדו לאחר אלול. [צ"ל] ראש השנה למעשר בהמה ואין כו' שנולדו קודם אלול עם אותן שנולדו לאחר אלול. שם, להיות בנות שלה בשנה אחת. [צ"ל] להיות בני שנה אחת. שם, אלול ולמה לי למיתנא שלש בנות דילדו כולהו הג' בנות כו'. [צ"ל] אלול שעשרה תוך שנתה והיא נכנסת עמהן דתוך שנתה ילדו היא ובנותיה, הס"ד. ומה"ד ולמה לי למתני ג' כלל בלידת הבנות, הס"ד. מתיבת ולמה עד סוף העמוד מוקף בחצי לבנה כי אינו מפי' רש"י.
תוס' ד"ה חלב פוטר וכו', בריא יכול לשוחטו. [צ"ל] בריא יבוא לשוחטו. שם, דחשבינן כלא. [צ"ל] דחשיב כלא. שם, נקב הוה ורשב"ג קאמר דלא חייש אלא דלא רצה. [צ"ל] נקב הוה אלא דלא רצה, והשאר נמחק. שם, חשיב לא אפשר כו' אלא אמרי רבנן דכשהיו. [צ"ל] חשיב ליה לא אפשר כו' אלא אומר ר"ת דכשהיו. ד"ה לימא קסבר וכו', והדין עמו דהא לרבי ישמעאל. [צ"ל] והדין עמו דלר' ישמעאל, תיבת דהא ל"ש. שם, ספק והקשה. [צ"ל] ספק ואפילו ביום ראשון של שנה שניה והקשה. שם, שנולדה בכ"ה באדר. [צ"ל] שנולדה בכ"ח באדר, [נ"א שנולדה היא באדר]. ד"ה תנא קמא וכו', כמו שפירשנו לעיל. [צ"ל] כמו שפי' נמי לעיל. שם, כלל ולמאי דמוקי. [צ"ל] כלל למאי דמוקי. שם, לא קבלה זכר כו' שנולדה דכיון. [צ"ל] לא מקבלה זכר כו' משנולדה דכיון. שם, אפשר להתעבר וה' חדשים של עיבור שלמי יום שני של אדר. [צ"ל] אפשר לה להתעבר וה' חדשי העיבור שלמי ביום שני של אדר. שם, חדשי עיבורן לפי. [צ"ל] חדש[י] עיבורה לפי. שם, חמרתי בעיא מילא דאנא בעי (מרבענא) שלא. [צ"ל] חמרתי מעברא והיא בעיא מילד [ואנא] בעי(א) (מעברתא) [מרבעתא] שלא. שם, ותני כן שפיחת אינה. [צ"ל] ותני כן הפוחת[ת] אינה. שם, וכל מילתיה. תיבת וכל נמחק. שם, של בית רבי. [צ"ל] של בית מלכות היתה עוברת והרביעי של בית רבי.
<h2>דף כא:</h2>
רש"י ד"ה לילף מקדשים וכו', כדאמרי' בת"כ ומיום השמיני והלאה וכו'. והה"נ הוה מצי לאתויי ההיא דרשא דפ"ק דזבחים [י"ב ע"א] ודפ' אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"א] דלילה לקדושה שמיני להרצאה אלא לא חש להאריך. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אכילה וכו', וקצת קשה הא מכלל גואל הוא וכו'. והקשה ר"י דהא גואל ואוכל חדא מילתא היא דמה טעם נאכלים במומם לבעלים משום דאין נפדין במומן כמו שאר קדשים שהן נפדין במומן וצ"ל דאכילה היינו שאינם נמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא וכו'. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה העברה וכו', ואע"ג דאיכא למילף נמי תחת תחת מקדשים וכו'. וי"ל דניחא ליה למילף העברה העברה דכולהו הוו לשון קדושה שמקדיש הבכור והמעשר שמעבירו מחולין ועוד י"ל דלית לן למילף מקדשים משום דגבי קדשים נמי בדיעבד אם הקדישן הוו קדושים ולא מצי למילף דקרא דלכתחלה מקדשים. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה העברה וכו', הכא לענין קידוש שייך למילף טפי מהעברה דמשמע וכו'. ונ"ב לשון הרא"ש. טפי מהעברה דכל אשר יעבור והעברת איירי בהתפסת קדושה. ע"כ.
גמרא, ההוא לקבל אתמר. ולרב פפא אישתמיטתיה הך סוגיא דלעיל דלסוגיא דלעיל לא איירי זעירי ביצירת הולד. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אשתבוחי וכו', (בסופו) שכבר נפטרה מן הבכורה. אבל גוי לא דאינו יודע מזה הדבר כלום. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה בהמה גסה וכו', למחצה נקבות הכא שאני. נ"ב אבל התם הכל יודעים דאין שליא בלא ולד ולא בעי פרסום. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה בהמה גסה וכו', אלא משום קושיא דר' חייא וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל והא דבעי בגמ' אמילתיה דר' חייא א"כ למה תקבר ומשני משום פרסום הא בלאו הכי בעי פרסום כדפרשית וי"ל כדפי' רש"י ז"ל דס"ד כיון דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא לאו ולד הוא א"כ למה תקבר וידע דהוה משני ליה כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה ואקושיא שנייה קסמיך דבעי לאקשויי ליה ואמאי פטורה מן הבכורה עכ"ל בתוספותיו.
רש"י ד"ה הרי זו תקבר וכו', וקדוש בבכורה ביציאתו. ואי קשיא הא תנן סתמא [חולין ע"ז ע"א] המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ומשנת ראב"י קב ונקי. תריץ [הכא] היינו טעמא כדי לפרסמה וכו' אבל התם אין [צריך] לפרסם דכ"ע ידעי דפטורה הואיל ושליא הפילה דשליא הוי כולד לפטור דאין שליא בלא ולד. וטעמא דמותרת בהנאה ולא בעי קבורה מפרש התם [שם ע"ב]. [וכ"ה ברש"י כת"י].
גמ', להתעשר והרי הן כבכור, [צ"ל] להתעשר והרי הוא כבכור. עי' בתוס' זבחים דף קי"ד ע"ב [ד"ה היתר במה]. שכן זכר קדוש במתנות פשוט אלא רבי שמעון, [צ"ל] שכן פשוט זכר קדוש במתנות אלא ר"ש. אמר רבא כדאמרי רעותא דצלתא אצר חיותא, [צ"ל] אמר רב כדאמרי רעוותא דצלתא עצר חיותא. מתני', תקבר. עיין בתוס' לקמן דף ל"ב ע"ב.
רש"י ד"ה פשוט זכר קדוש במתנות וכו', כהונה ומעשר ושלמים. [צ"ל] כהונה דמעשר ושלמים. שם, דמעשר הוי שלמים. [צ"ל] דמעשר בהמה הוי שלמים. ד"ה אצר חיותא. [צ"ל] עצר חיותא. ד"ה בעבועי דמא, פולטת. [צ"ל] בעבועי דדמא פולטת. ד"ה ארבעים יום, דהמפלת יום ארבעים כו' טומאה וטהור בציר מהכי. [צ"ל] דהמפלת לאור ארבעים כו' טומאה וטהרה בציר הכי. ד"ה בבהמה בכמה, שהתה. [צ"ל] בבהמה בכמה, כמה שהתה. ד"ה לאו היינו דזעירי, דסד"א דהכי. [צ"ל] דס"ד דהכי, אות א' נמחק. שם, דשלשים יום שהוה הולד. [צ"ל] דשלשים יום שוהה הולד. שם, בלידה שאינה. [צ"ל] בלידה אחרינא שאינה. ד"ה לקבל איתמר, משהפילה את עובר ראשון אינה כו'. [צ"ל] לקבל אתמר, משהתחילה לטנף אינה כו', והשאר נמחק. ד"ה אישתבוחי משתבח ליה וכו', ביכרה ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן. ספק, והאי. [צ"ל] ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עובד כוכבים א"נ אמר ליה הכי אין בדבריו כלום, הס"ד. ומה"ד בכור ספק, ויאכלנו במומו דשמא בכרה והאי. תיבות ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן ל"ש. ד"ה התם במוכר תלא רחמנא, שצריך. [צ"ל] התם במוכר תלא מילתא, שצריך. שם, לכך שיטעון מוכר להכריז. [צ"ל] לכך שטעון המוכר להכריז. ד"ה אינה מטמאה במגע. [צ"ל] אינה מטמאה, החררה במגע. שם, ולד נימוק אמאי. [צ"ל] ולד היה שנימוק ופרכינן אמאי.
תוס' ד"ה תנא קמא וכו', ויש ממנו שילדו. [צ"ל] ויש מהן שילדו. שם, ואח"כ אומרים כאן. [צ"ל] ואח"כ אומר שם כאן. שם, תמלאנה דאינה. [צ"ל] תמלאנה משמע דאינה. שם, ובשמעתין פלוגתא. [צ"ל] ובשמעתין היא פלוגתא. ד"ה שכן גואל מום כו', קדשים משום. [צ"ל] קדשים כדתניא בתמורה פ' אלו קדשים משום. ד"ה אכילה וכו', הא מכלל גואל. [צ"ל] הא בכלל גואל. שם, באיטליז ונמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא. [צ"ל] באיטליז ואין נמכרין באיטליז ואין נשקלין בליטרא. ד"ה העברה העברה גמירי. [צ"ל] העברה העברה גמיר. שם, בפ"ק בהמה שיש. [צ"ל] בפ"ק גבי נדמה שיש. ד"ה התם במוכר וכו', ועובר בלאו דולפני עור. [צ"ל] ועובר על לפני עור. ד"ה בהמה גסה וכו', משום (דנסמוך) [דרבי חייא]. [צ"ל] משום קושיא (דנסמוך) [דרבי חייא]. שם, בלאו הכי צריך היה טעם. [צ"ל] בלאו הכי נמי צריך היה לטעם. שם, אלא אדאמר ר' חייא. [צ"ל] אלא דאדאמר [נ"א, דמדאמר] רבי חייא. שם, דאפי' יודע שילדה. [צ"ל] דאפילו ידוע שילדה.
<h2>דף כב.</h2>
תוס' ד"ה ר' אליעזר וכו', דלשניהם בטל בתחלת לידה. בלא שום מעשה דאע"ג דלא הזיזוהו מ"מ סבר בטל ברוב אבל רבנן לא ס"ל בטול ברוב אלא ע"י מעשה שהוציאוהו לבית החיצון ומשום הכי לא מייתי להו. (תוס' חיצוניות). עוד נ"ב דלשניהם בטל מיד בתחלת לידה כדתני ר' חייא דאינה מטמאה אפי' לאלתר בשעת לידה ואע"ג דהך מילתא לא שמעי' אלא מברייתא דר' חייא מ"מ נקט ראב"י שהוא אמר עיקר הדברים ותני ר' חייא דקאמ' היינו שהיה שונה כן בדברי ר' אליעזר בן יעקב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכי איתא בהדיא בתוספתא. (לשון הרא"ש ז"ל).
רש"י ד"ה רבי שמעון אומר הולד נימוק וכו', בפרק המפלת. [צריך להוסיף] ואע"ג דלרבנן נמי אית להו בטל ברוב כדקתני התם אי אתם מודים שאם הוציאו את המת לבית החיצון שבית החיצון טהור מיהו ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד דאע"ג דלא הזיזוהו ממקומו אמרו בטל ועד שלא יצא כמו כן כדתני ר' חייא בראב"י אינה מטמא לא במגע ולא במשא.
תוס' ד"ה עד שיעגילו וכו', כשלא העגיל ראש כפיקה נמי איירי. ועי"ל דהכא מיירי דוקא ביושבת על המשבר ואז אמרי' דיש לנפלים פתיחת הקבר והתם מיירי בשאין יושבת על המשבר. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה של בהמה וכו', מגע משום נבלה של נפל אם הושיט וכו'. פ"ה לענין טומאת נבלות אם יצא לחו' או אם הושיט הרועה את ידו ונגע בו וא"נ לר"י בזה דבהדיא תנן בפ' בהמה המקשה [חולין ע' ע"ב] דהרועה טהור ואיירי אף אם העגיל ראשו כפיקה דהא מק"ו קאמר התם דטהור ומה אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרה מידי נבלה ואפי' בהעגיל שייך ק"ו אלא נר' כפי' קמא לענין אם יצא לחוץ שאז טמא מגעו כמגע נבלה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה בצד העליון וכו'. נ"ב ורש"י פי' בענין אחר. (תוס' חיצוניות).
גמרא, הלחמית. פי' כמו ישי בית הלחמי ורש"י ז"ל נקד הלֵחמית (תוס' חיצוניות).
גמ', בטלו להו ברובא. וא"ת והא אי הוו הני מייא דאיסורא הוו אסורין מדאורייתא ולא הוו בטלין ברוב כיון דיהבי טעמ' ומתישין כח הציר וטעם כעיקר דאורייתא כמו שאם היו מעורבין מים של איסור ביין היו אוסרין היין אפי' הוי היין רוב ואע"פ שאין כ"כ טעם בתוך היין אלא מתישין כח היין וי"ל דמ"מ לענין טומאה כיון דעריבי ברוב ציר שהוא דבר שאינו מקבל טומאה לפי שהן זיעה בעלמא ואינן לא אוכל ולא משקה הפסידו בכך את שמן מלהיות עליהן עוד שם מים ואע"פ שנותנים טעם בציר כיון שאין עליהם שם מים אלא טעם מים בטילי ברוב ציר וטהרו דכי אתרבאי טעם כעקר לענין איסורא איתרבאי ולא לענין טומאה. וי"מ דמשום הכי בטלין המים ברוב ציר דכיון שנתערבו תו לא חזו לשתיה, וא"ת א"כ אפי' במיעוט ציר לבטלו המים אף ע"פ שהן רוב כיון שאינם ראויים לשתייה וי"ל דכיון דהוו רובא מים אין לבטל שם משקה מעליהם אע"ג דלא הוו השתא ראויין לשתייה כיון שראוי להוסיף מים ולבטל הציר עד שיהו ראויין לשתיה וגם עכשיו ראוי לטבול ולהכי לא חשיב כמעורבין במשקה סרוח ואפי' אם נפשך לומר שאין סברא זו חשובה מן התורה חשיבא מיהא למימר הכי מדרבנן. והקשה ר"י על הא דקאמר ואי מייא רובא נינהו וכו' ואי הוו מחצה על מחצה מאי הוי ואמאי לא איירי ביה וי"ל דמחצה על מחצה נמי סלקא להו השקה דכל כמה דלא בטלי יש עליהן עדיין שם מים וא"ת א"כ אמאי לא קאמ' תלמודא בהדיא אי מחצה על מחצה סלקא להו השקה וי"ל דה"נ הוה מצי למימר הכי אלא צמצום לא שכיח דלא אפשר לצמצם ואפי' לר' יוסי הגלילי מ"מ לא שכיח פלגא ופלגא וא"ת והא אמרי' בסוף שמעתין נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן אלמא דשכיח הוא לצמצם וי"ל דלאו דוקא מחצה בצמצום קאמ' דהא מחצה על מחצה לא שכיח אלא מחצה או קרוב למחצה כל כך שכשנפלו מים מועטין משלימין למחצה וגם עודפין להיות יותר על מחצה. (תוס' חיצוניות).
גמ', אומר ולד נימוק עד, [צ"ל] אומר נימוק הולד עד. שם, כפרידה שכורעת, [צ"ל] כפרדה זו שכורעת. ואחת של פיקה, תיבת של נמחק. וטהור ממה נפשך אי מיא רובא נינהו, [צ"ל]0וטהור מאי טעמא ממה נפשך אי רובא מיא נינהו. נינהו ציר, [צ"ל] נינהו ולא קא נגע השקה במיא ציר.
רש"י ד"ה השליא בבית וכו', ניכר בה. [צ"ל] ניכר בו, הס"ד. ד"ה הבית טמא וכו', ואעפ"כ מטמא. [צ"ל] ואעפ"כ הבית טמא דשמא לא נימק עד שיצא וקודם שבטל טמא את הבית, הס"ד. ד"ה רבי שמעון אומר הולד נימוק, ומוקמינן. [צ"ל] רבי שמעון אומר נימק הולד עד שלא יצא, ומוקמינן. ד"ה פתיחת הקבר וכו', דטומאה בוקעה והוא הדין פתיחת הקבר. [צ"ל] דטומאה בוקעת ויוצאה וההיא פתיחת הקבר, תיבות והוא הדין נמחק. ד"ה פיקה של צמר. מה"ד כפיקה של צמר. ד"ה פיקה מתוך פיקה וכו' היינו פיקה. [צ"ל] היינו פיקה פיקה. ד"ה של אשה וכו', הקבר. של בהמה. [צ"ל]0הקבר כשל שתי, הס"ד. ומה"ד של בהמה, פתיחת הקבר של בהמה. ד"ה של בהמה וכו', מגע משום נבילה. [צ"ל] מגע של נבלה. ד"ה כפיקה גדולה וכו', מרצופין סקאין גדולים של גמי. [צ"ל] מרצופין שקין של גמי. ד"ה מצא מין את מינו וכו', וחוזר לטומאה. [צ"ל] וחוזר ומטמא, הס"ד.
תוס' ד"ה רבי אליעזר וכו', דרבנן מודו. [צ"ל] דרבנן נמי מודו. שם, לידה ואע"ג. [צ"ל] לידה בלא שום מעשה דאע"ג דלא הויא (הן) [בהן] מ"מ סבר בטל ברוב אבל רבנן לא סבירי ליה ביטל ברוב אלא ע"י מעשה שהוציאו לבית החיצון ומש"ה לא מייתו להו ואע"ג. שם, שונה בו במילתיה. [צ"ל] שונה כן במילתיה. ד"ה עד שיעגילו וכו', ידו טהור כשלא העגיל כפיקה. [צ"ל] ידו כו' טהור כשלא העגיל ראש כפיקה. שם, הוי כפיקה. [צ"ל] הוי כשהעגיל כפיקה. ד"ה בצד העליון וכו', שעושין לאוחזה כו' שקורין פיל מיי"ל. [צ"ל] שעושין כדי לאוחזה כו' שקורין פימייל, אות ל' נמחק. ד"ה הנך וכו', איסורין שהוא בנותן טעם דלא אתמר טעם כעיקר. [צ"ל] איסורין שהן בנותן טעם דלא אתרבי טעם כעיקר. ד"ה אבל לקדירה וכו', לא דמי. עיין בתו' דף כ"ב ע"ב [סוד"ה יתיב]. שם, שנתערב ואי אפשר. [צ"ל] שנתערב בו ואי אפשר. ד"ה וניעור וכו', (שהמים חוזרים. [צ"ל] שהמים רבו חוזרים). שם, שהמים ניעורו לכמו שהן. [צ"ל] שהמים רבו לכמו שהיו.
<h2>דף כב:</h2>
גמרא, רבי אליעזר אומר תירום. כך היא המשנה במס' תרומות פרק חמישי [מ"ב] ר' אליעזר אומר תירום ותשרף פי' תעלה ותשרף שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ותרומה טמאה אזלא לשרפה. וחכמים אומרים תעלה. ולא תשרף אלא תאכל נקודים וכו'. מ"ט דרבנן אי היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה תשרף, אם חולין הם מה בכך אם יטמאו ותירץ והכהן שאוכלה לא לשם תרומה ותרומה אינה נאכלת אלא טהורה לפיכך תאכל נקודים דא"ת ישרפוה אינו יכול לשורפה דמספקא להו אי היא היא אם לאו לכך אינו יכול לשורפה דקי"ל תרומה (שכנגדה) [שנולד לה] ספק טומאה במקום אחר כגון זו שהיא היתה טמאה ודאי ועכשיו אינה נכרת היכן היא אינה נשרפת. ולר' אליעזר דאמ' סאה שעלתה היא שנפלה לאו לכל מילי אלא [ל]שורפה אבל בחולין תנינן מה תהא עליהן לר' אליעזר תאכל נקודים או קליות וכו' ואמ' עולא מה טעם גזרה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא כיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו ונעור אלמא לכל מילא לא פשיטא ליה אלא לשורפה. (מרש"י כת"י).
תוס' ד"ה יתיב רב דימי וכו', ומיהו אין משם ראיה וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל עד שנפלה אחרת אסור ואע"פ שצריך להעלותה היינו משום גזל השבט אבל לענין בטול כבר נתבטלה סאה ראשונה ונעשה הכל היתר ואעפ"כ חזרה ונעורה ומצטרפת עם השניה לאסור ועוד אשכחן בפרק הנודר וכו'.
תוס' ד"ה יתיב רב דימי וכו', אבל בשאר איסורין אפי' התירא וכו' כשהוא רבה עד שיהא בו ששים. וצ"ע אם יש [חילוק] בשאר איסורין בהיתרא לגו איסורא בין נפסק לשאינו נפסק. ומה שמעמיד בע"ז יין במים ומים ביין בנ"ט בהיתרא לגו איסורא לא בשביל שבאיסורא לגו היתרא יהא בטל שהרי טעם כעקר מן התורה בכל איסורין במין בשאינו מינו כדמוכח בפ' התערובת [זבחים ע"ח ע"א] ובאלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] ובפ' ג' מינים [נזיר ל"ז ע"א] ועוד דלמאי דפרשית ראשון ראשון בטל עד ששים אפי' מין במינו דהיינו יין ביין לא התרנו איסורא לגו היתרא אלא עד ס' ומאי קפריך מנותן טעם דאסור הא יין ביין נמי אסרנוהו אלא להכי מוקי כולה מתני' בהיתרא לגו איסורא שאם נעמיד הסיפא שתדבר בכל ענין יש לנו להעמיד גם הרישא בין בהיתרא לגו איסורא בין באיסורא לגו היתרא ולהכי מהדר המקשה לאוקומה חדא מבבי דסיפא באיסורא לגו היתרא לאוכוחי מינה רישא דכי היכי דסיפא מיירי אף באיסורא לגו היתרא ה"ה רישא נמי. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה יתיב רב דימי וכו', ובההיא דציר הא דלא קאמר אמרינן וכו'. צ"ע דהא כבר הקשו התוספות לעיל גבי ציר זאת הקושיא ותרצו בה תרוץ מרווח. (דברי תלמיד).
תוס' ד"ה יתיב רב דימי וכו', י"ל דההוא אמורא לית ליה. רואין כמו חזקיה דלית ליה רואין בההיא שמעתא דיין נסך בהשוכר או שמא גבי טומאה לא אמרי' רואין לטהר לכ"ע. ומה שמזכיר רוב גבי ציר קשה מה ענין ביטול ברוב אצל מין בשאינו מינו והא קיימא לן דמין בשאינו מינו בנ"ט (ברוב) דאורייתא בפ' התערובת [זבחים ע"ח ע"ב] וי"ל דנהי דאיסורא לא בטיל כיון דיהיב טעמ' ומצה נמי כי יהיב טעם דגן באורז אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח [שם ע"א] אבל לענין ליטמא ולטמא לא חשיב משקה מחמת הטעם שנותן אא"כ משקה בעין שהרי עיסה שנילושה ביין אינה חשובה כיין ליעשות תחלה ע"י פוסלי תרומה אלא בטל היין לגמרי אע"פ שנותן טעם. ומיהו בההיא דתבלה בקצח דהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"ב] קשה על ההיא דזבחים וגם מההיא דפסחים [קט"ו ע"א] דלא לכרוך איניש מצה ומרור וכו' רק שבאותה של פסחים י"ל דחייש שמא יבטל המרירות של מרור את המצה כ"כ שאפי' טעם לא תתן וגם בההיא דתיבלה בקצח י"ל דכי אפיש לה תבלין טפי ממצה אין למצה להתבטל בתבלין בביטול טעמא דמין במינו חשיבא למאן דאזיל בתר בטל דכי אפשר לו להיות כמבטל חשיב מין במינו דלההיא סברא לא אזלינן בתר שמא וטעמא שאי אפשר לזה להיות כזה הכי נמי חשיב להיות מין במינו כיון דאפשר להיות כמוהו אע"פ שאין השם שוה ואין הטעם שוה ולכך יש למצה להיות בטלה בתבלין כשהן רוב וגם מבטלים טעמא למאן דאזיל בתר מבטל ולמאן דאזיל בתר בטל הויא מין במינו ואין לה ליבטל אע"פ שהוא מיעוט וגם אין בה עוד טעם. לשון רבי. (תוס' כת"י).
ד"ה תירום ותרקב, ר' אליעזר אומר תרום ותרקב. כך כתובה הגירסא בכל הספרים אבל במשניות [תרומות פ"ה מ"ב] כתוב תרום ותשרף וכן בירושלמי במשנה [שם הלכה0א'] ומשמע נמי בגמ' ירושלמי דקאמר עלה ר' סימון ר' אליעזר כדעתיה כמאן דו אמר תמן כל הפסולין עלה בידו כן הוא אומר הכא כל הפסולין עלו בידו פי' ר' אליעזר לטעמיה כמו שהוא אומר בזבחים בפ' התערובת [ע"ז ע"ב] גבי אברי בעלי מומים שנתערבו באברי תמימים אם קרב ראשו של א' מהם יקרבו כל הראשים וקסבר ר' סימון דהיינו טעמא התם מחמת שיש לי לומר שהפסול הוא שעלה בידו להקריב והנותרים כשרים ולא כמו שמפרש בזבחים דלא אמ' ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל א' א' לא א"נ אפילו מוקי לה ר' סימון בשנים שנים שפיר קאמר ר' אליעזר לטעמיה דשמעי' ליה דמהני בשנים שנים לדידיה להכשיר טפי מלרבנן מה שיש לי לתלות שהפסול הוא שקרב, ועוד יש לפרש דבסאה תרומה שנפלה למאה חולין והגביה ונפלה למקום אחר שמעי' ליה לר' אליעזר במתני' דהאי פירקא במס' תרומות דמדמעת כתרומת ודאי ובעי לאוכוחי מינה בשבת פרק נוטל [קמ"ב ע"א] דאית ליה לר' אליעזר תרומה בעינא מחתה ואע"ג דדחי לה התם ר' סימון לא איכפת ליה בההוא דחוייא א"נ מצי סבר לההוא דחוייא במילתא דהתם אבל במילתא דהכא לא סבר ליה כי בטעם מועט שייך הכא לומר תשרף הואיל שמתחילת נפילתה היתה תרומה טמאה וראויה לישרף והאי דנקט בירושלמי לישנא דפסול עלה בידו ולא לשון איסור משום דשמעי' ליה נמי הכי לר' אליעזר בההיא דבעלי מומים שהם פסולי קרבן נקט לישנא דפיסולא ור' זירא חולק שם בירושלמי על ר' סימון ואין נראה לו אותו טעם וקאמ' התם ר' זירא בעי את אמר לא אמר ר' אליעזר אלא מפני גזירה ולא מודי בסאה שעלתה מתוך טבל שצריך לקרות שם למעשרותיה אין תימ' סאה שנפלה היא סאה שעלתה לא יהא צריך לקרות שם למעשרותיה אמר ר' מנא יאות אמ' ר' זירא דתנינן דבתראה סאה תרומה שנפלה למאה חולין ולית (ליה ל)ר' אליעזר פליג פי' ר' זירא חולק על ר' סימון ומפרש דטעמו של ר' אליעזר לאו משום שיש לנו לתלות שהפסול עלה בידו כי מאותם שהבאתי לר' סימון אין להביא ראיה כמו שפי' שיש לדחות ההיא דזבחים משום דלא אמ' ר' אליעזר אלא שנים שנים וההיא דסאה תרומה כדדחי לה בשבת שלא אמר כן ר' אליעזר אלא לחומרא אבל לקולא לא אלא משום גזירה תשרף שאם לא יחמירו עליה לשרפה כטמאה יבא לאוכלה כי יאמרו כיון שהיא עולה במאה ומיטהרת שלא לשורפה מסתברא דפקעא טומאתה בביטולה ויבא לאוכלה ויותר טוב להקל בשרפתה משיבא להקל באכילתה ומביא ר' זירא ראיה לדבריו שלא להקל סובר ר' אליעזר דסאה שנפלה היא סאה שעלתה שהרי מודה הוא בסאה תרומה שנפלה במאה סאה של טבל שצריך לקרות שם מעשרותיהם שמגביהין אותם משם שאין סברא שיחלוק בזה מדלא תנן ליה ור' מנא נמי מביא ראיה מדלא פליג ר' אליעזר בבבא שלאחריה דסאה תרומה טהורה שנפלה למאה של חולין טמאין דמודה בההיא שתעלה ותאכל נקודים או קליות ואי הוה ס"ל בכל דוכתא להקל מטעם דסאה שנפלה היא שעלתה א"כ ה"ל לחלוק עליה ולומר דתירום ותאכל לכהנים אלא ודאי להכי לא פליג עלה כי מודה הוא שכיון שיגביהנה ויהא שֵם תרומה עליה וכבר בטלה בחולין הטמאים לא תחזור עוד לטהרתה ולא תאכל לפי ששם תרומה עליה, ותרום ותשרף לא מצי ר' אליעזר למימר בה כבקמייתא כי לא היה יכול לומר תשרף מטעם דסאה שנפלה היא סאה שעלתה כבקמייתא כי סאה שנפלה היתה טהורה וראוייה ליאכל ולא לישרף והדר קאמ' [אמרין] חבריא קומי ר' יוסי יאות אמ' ר' סימון דהוא לא אמ' כן שורפין את התרומה מפני גזרה פי' בתמיה וכי סברא הוא שישרפו התרומה מטעם גזירה אמ' לון וכי ששה ספיקות לא מפני גזרה אין שורפין אותן פי' ששה ספקות ששורפין עליהן את התרומה הויין מטעם גזרה משמע בהדיא מתוך הסוגיא דירושלמי דגרסי' תרום ותשרף, ולפי הספרים שלנו דגרסי' תרום ותירקב יש לתמוה דמההיא טעמ' דאסירא באכילה כדקאמ' היא סאה שעלתה מההיא טעמא גופיה תשרף כתרומה טמאה וי"ל כיון דמן הדין היא טהורה מטעם בטול יש עליה גם שם תרומה טהורה ואע"ג דמן התורה בטלה בחולין מ"מ מספקי' ליה בתרומה וגם טהורה היא הלכך לא תשרף שמא יבא לשרוף תרומה טהורה והוי כתרומה תלויה דאסור לשרפה וכן משמע בירושלמי דלכך צריכים אותם טעמים דר' סימון ור' זירא דאי לאו הכי בדין היה שלא לשרפה דקאמר התם בתר הכי חברייא בעון קומי ר' יוסי מה נפשך אם תרומה טמאה היא תשרף ואם חולין מה בכך שיטמאו פי' מה טעם צריך למה שאומר ר' אליעזר תשרף שזה דבר פשוט שכיון שתירום בתורת תרומה שאין לומר תאכל שא"כ נראה כאוכל תרומה טמאה כמו שהיתה בשעת נפילה שמחמת איסור שהיה בה בשעת נפילה הוא שמצריך ר' אליעזר להגביה ואם בא להצריך טעם על מה שאינו אומר תרקב מאיזה טעם תהא צריכה רקבון דאי כתרומה חושבת לה ולכך לא תאכל מאותו טעם עצמו תשרף כדין תרומה טמאה ואם חולין הוא מה בכך שיטמאו פי' וכי מחמת כן יהא צריך להרקיבן והלא אפי' בטומאה מותרים הן אמר לון לא לשם תרומה הוא אוכלם כלום תרומה נאכלת אלא טהורה שמא טמאה לא אין אתם מודים לי שאם נולד לה ספק טומאה במקומה שאינו יכול לשרפה מה לי שנולד לה טומאה במקום אחר פי' טעם גדול יש שלא לאוכלה ושלא לשרפה אם לא היה טעם דגזרה דמאיזה טעם צריך להגביה ולהרימה לא מחמת שם תרומה שעליה הואיל והיתה כן בשעת נפילה הרי לך טעם גדול למה אינה נאכלת ודקשיא לכו נמי אם טמאה היא תשרף אי אתם מודים לי שאם נולד לה ספק טומאה במקומה קודם שנתערבה בחולין שאינו יכול לשרפה א"כ גם עכשיו שנראית אחר שנתערבה והורמה כתרומה ספק טמאה ספק טהורה וכמי שנולד בה ספק בתערובתה היא דומה לא יהא יכול כמו כן לשרפה ומה לי נולד ספק טומאה במקומה הראשון מה לי נולד במקום אחר זה שנפלה בו ולזה קורא כאן ספק טומאה שמחמת שהיתה תרומה טמאה קודם שנפלה בחולין ומחמת כן הורמה מהן לכך יש עליה שם תרומה טמאה ומחמת שהורמה מן החולין האלו שהן טהורין ואפשר שאלו הן טהורין שעלו בידו וכיון דשם תרומה עליה מחמת כן דומה שהיא טהורה לכך קורא לה ספק טומאה וא"ת ומאי קשיא להו לחבריא אי הוה אמרי' הכא תירקב טפי מבבא קמייתא דתנן בריש פרקא סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין או למעש' שני או להקדש בין טמאין בין טהורין ירקבו התם נמי לימרו מה נפשך וכו' י"ל דהתם ניחא שלא ישרפו שכיון שאין שם הרמה ניכר שבטלה ברוב מן התורה שכל שעה עומדת בתערובתה והואיל וכן ניכר שמן התורה הכל ניתר ולפי שניכר שמותרת מן התורה ומדמעת את החולין ואוסרתן בכך ודומה שהיא כתרומה המותרת אם היה שורפה היה נראה כשורף תרומה המותרת באכילה מן התורה ואין לפרש דירקבו דקתני רישא ליתא חומרא אלא קולא שלא הצריכו לשרוף כיון שעדין מעורבת התרומה בחולין אבל אם הוא רוצה לשרוף מותר כי סברא היא דדוקא קתני ירקבו כי ההיא דפ' זה בורר דסאה של תרומה שנתערבה בפחות ממאה של שביעית ועוד אי שרי בשרפה ויהא מותר להסיקן תחת תבשילו כדין תרומה טמאה אורחא דמילתא שישרפוה ליהנות מן האור שלה דאטו בשופטני עסקינן [וכו' ככתוב לפנינו בתוס'].
תוס' ד"ה תירום ותירקב וכו', (שלנו) דמחלוקת בני בבל ובני א"י. שהתלמוד שלנו סובר דאע"ג דאסורה באכילה כדין תרומה טמאה מ"מ לא שרפינן לה דמאחר שמן הדין היא טהורה מטעם בטול יש עליה גם דין תרומה טהורה ואע"ג דמן התורה בטלה בחולין מ"מ מספקי' להו בתרומה וגם טהורה היא הלכך לא תשרף שלא יבא לשרוף תרומה טהורה והויא כתרומה תלויה דאסור לשרפה כדאמרי' אין שורפין תרומות תלויות. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה תעלה וכו', ומיהו אע"ג דעיקר תקנה וכו'. נראה לר"י דעיקר תקנה מפני גזל השבט מ"מ צריך ליתנו לכהן ולא יפטר בדמים והא דקתני תעלה ר"ל מתבטלת היא ויאכל השאר לאחר שהרימה מפני גזל השבט אבל בדר' אליעזר לא שייך להזכיר לשון בטול דלדידיה סאה שנפלה היא סאה שעלתה. (תוס' חיצוניות).
גמ', נקודים וקליות. פי' דוקא בלא הכשר אבל בהכשר מיטמו וא"ת אמאי מיטמו הא אפי' תלוש פחות ממאה וא' ביצה (לא המים) [במים לא] מיטמו ובנקודים וקליות מסתמא לא משכחת כ"כ ביחד וצ"ל אפי' יהו מוכשרין אי אפשר לטמא עד שיהו מאה וא' ביצה מחובר ביחד וכן במי פירות יכול ללוש הכל יחד אבל בלישת מים אין ללוש הכל ביחד אלא בחילוק עיסות שלא יהא כביצה במקום א' ולפי' רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דמחמת שומן הפירות שהיו בשנים הראשונים דאמרי' [ב"ב צ"א ע"ב] דנגדי מינה חוטי דמשחא אם יעשה הכל נקודים וקליות ביחד יתחברו יחד במאה וא' ביצה מחמת השומן שלהם. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה או תילוש במי פירות וכו'. אין מכשירין. [צריך להוסיף] תעלה לשון ביטול הוא ולא לשון הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בפ"ב ממסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר עולים בא' ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב ליה דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ"ה תנן בהו לשון עליה דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו בא' ומאתים.
תוס' ד"ה ובלבד וכו', שהוכשר שהרי מטמא הכל ודומה וכו'. או תחלוק לעיסות ובלבד שלא יהא כביצה במקום א' מן הטמא בכל עיסה ועיסה שלא ילוש במאה בצים וא' ביחד דא"כ היה נראה כמטמא תרומה ואוכלה בטומאה שאע"פ שהכל חולין ומותר הכל לזרים ע"י שנתבטלה התרומה מ"מ החמירו חכמים שלא ילוש כביצה מן התרומה טמאה עם העיסה הטהורה לפי שעכשיו בטלה התרומה טמאה במאה חולין והכל טהורה ואם ילוש אותו כביצה של עיסה תרומה עם החולין הכל טמא והחמירו חכמים לפי שלא רצו ממש להפקיע אותו טומאה של תרומה זו לגמרי. (תוס' חיצוניות).
גמ', תירום ותרקב שאני. נ"א תירום ותשרף שאני.
רש"י ד"ה תעלה וכו' עם חוליה ומשום גזירה יתן דמים לכהנים או ירים ממנה סאה ותאכל לכהנים. [צ"ל] עם חוליה. מתיבת ומשום עד סוף הדבור נרשם עליהם קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו.
תוס' ד"ה יתיב רב דימי וכו', משמיה דריש לקיש והתם. [צ"ל] משמיה דריש לקיש אליבא דר' ירמיה והתם. שם, אבל יתר ממנו לא. [צ"ל] אבל יתר מרובו לא. שם, ובפרק נוטל סאה של. [צ"ל] ובפרק נוטל נמי אמרי' סאה של. שם, תרי זמני דאם. [צ"ל] תרי זמני משום דאם. שם, דאפי' בלא הפסק אמרינן. [צ"ל] דאפילו בהפסק אמרינן. שם, דנדה דבדרבנן הקילו וההיא דתערובת דם שאני. [צ"ל] דנדה בדרבנן הקילו וההיא דדם לתוך מים שאני. שם, קאי וזה לשון ראשון בטל. [צ"ל] קאי והלשון ראשון ראשון בטל. [נ"א, קאי וזה לשון ראשון בטל דיין נסך נראה עד רובו לשל היתר אבל. [צ"ל] קאי וזה לשון רבי ראשון ראשון בטל דיין נסך נראה עד רובו לכל היותר אבל. שמכ"י]. שם, רבה איסור אסור. [צ"ל] רבה האיסור אסור. שם, בחתיכת בשר שבולעת. [צ"ל] בחתיכת היתר שבולעת. שם, נבילה אלא לענין שלא תועיל לו פליטה משום דאיפשר לסחטן אבל כו' של היתר לכך בטל. [צ"ל] נבילה אלא לענין שלא תועיל פליטתה משום דאיפשר לסוחטו אסור אבל כו' של היתר ולכך בטל. שם, דכ"ש ולרבותא כו' בטל דדוקא עד. [צ"ל] דכ"ש טבל ולרבותא כו' בטל עד, ותיבת דדוקא נמחק. שם, ומי פירות במקום שמעלין. [צ"ל] ומי פירות במקוה שמעלין. שם, דפרישית מאן. [צ"ל] דפרישית דאפילו מאן. שם, ששים ולא נפקא. [צ"ל] ששים לא נפקא. שם, פשוט הוא ונראה. [צ"ל] פשוט היה חושבו ונראה, תיבת הוא נמחק. שם, קלין ור"ת פסק לשם קיימא לן כרבין. [צ"ל] קלין ורש"י פסק לשם דקיי"ל כרבין. שם, ואפילו לר"ש. [צ"ל] ואפי' לרש"י. שם, מחבית דבר רבא. [צ"ל] מחבית דיבר רבין. שם, ולמאן דמתני. [צ"ל] ואפילו מאן דמתני. שם, מילתיה דרב ושמואל. תיבת מילתיה נמחק. שם, דבעי מים תחלה ס"ל. [צ"ל] דבעי תחלה מים ס"ל. שם, מיהו דאין צריך לפרש כך אלא כדמשתעי פשוטה דשמעתין. [צ"ל] מיהו אין נראה לפרש כך אלא כדמשמע פשטא דשמעתין. שם, לא גרסינן בפסחים מזגו ואח"כ ערבו דלהוי. [צ"ל] לא גרסי' בפשיטותא מזגו ואח"כ ערבו דלהוי. שם, ממין זה יכולין להעמיד. [צ"ל] ממין זה כולן צריך להעמיד. שם, דלא קאמר אמרינן. תיבת קאמר נמחק. ד"ה תירום ותירקב וכו', ואין לנו להשמיע. [צ"ל] ואין דומה שבא להשמיע. ד"ה תירום ותירקב וכו', ושל בני א"י. [צ"ל] ושל בני א"י הוא. שם, דאיכא תני הכי ואיכא תני הכי. [צ"ל] [ד]איכא דתני הכי ואיכא דתני הכי. שם, שחלצה ובספרים שלנו. [צ"ל] שחלצה דבספרים שלנו. שם, בירושלמי האי ערלה. [צ"ל] בירושלמי דהאי דערלה. שם, דכי מרים מתסרא. [צ"ל] דכי מרים (לא) [לה] מתסרא. ד"ה תעלה וכו', כדקתני לר"א תירום ולרבנן תעלה. [צ"ל] כדקתני ברבי אליעזר תירום וברבנן תעלה. שם, בפרק בתרא של. [צ"ל] בפרק שני של. שם, הפסד כדמפרש. [צ"ל] הפסד כהן כדמפרש. שם, במדומע דלר"א. [צ"ל] במדומע אחר שהורם דלר"א. ד"ה ובלבד וכו', התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד צריך שלא יהיו (שני) שא"כ כו'. [צ"ל] התרומה טמאה שהתרומה היא חלק אחד ממאה (ומאה) ואחד צריך שלא יהא בעיסה מאה ואחד בצים שא"כ כו', תיבות יהיו שני נמחק. שם, ועוד כדמפרש עלה ומה. [צ"ל] ועוד ממין זה כדמפרש עולא ומה. שם, דהתם במתבטל מיעוט. [צ"ל] דהתם בשנתבטל מיעוט.
<h2>דף כג.</h2>
גמרא, ואמר עולא מה טעם. פ"ה דקאי לר' אליעזר ותימ' אמאי אמר עולא מילתיה אדר' אליעזר דברייתא ולא אמרה אדברי חכמים שהיא במשנה לכ"נ לר"י דודאי הכי נמי היה עולא קאי אמתני' אמילתייהו דרבנן כי לא היה סברא לאסור הכל יחד אע"פ שלא הורמה התרומה משם אם לא מפני טעמו של עולא אלא משום דיש לתמוה יותר על טעמו של ר' אליעזר ממילתייהו דרבנן שר' אליעזר אוסר ללוש הכל יחד אע"פ שהורמה התרומה משם. והקשה ר"ת אמאי איצטריך לאתויי טעמ' דעולא כדי להוכיח דאיתה לטומאה שחוזרת ונעורת כשמצא מין את מינו והא ממילתייהו מצי למפשט הכי דסברי דכביצה טמא שבטל וחוזר ומטמא כל העיסה כשילוש הכל יחד ותירץ ר"י דמזה לא היה יכול להוכיח דטומאה כמאן דאיתה דמיא דשאני התם דדין הוא כיון שהמבטל עצמו יש לו כח לטמא כולו שלא יועיל מה שטהר כבר ע"י בטול ואע"ג דטומאה חשיבא כמאן דליתה דמיא בעוד המבטל קיים וראוי עדיין לבטל הטומאה לטהרה. (תוס' חיצוניות).
גמ', סבר אבטלינהו ברובא. וא"ת והלא קודם שמתערבין יחד מטמאין הטהורין בנגיעתן לטמאין דאינם בטלין מטומאתן עד שיהו מתערבין ברוב חולין טהורין וי"ל דמבטלה פחות פחות מכביצה מיהו קשה לר"י דמאי קאמר סבר אבטלינהו ברובא הא אין מבטלין איסור לכתחלה דאת"ל דחשיב שוגג כיון שסבור שמותר לבטל מ"מ איכא למ"ד בפ' הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] כי נפלו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו וי"ל דהכא כיון דחזו בימי טומאתו אפי' לכתחלה קאמר. (תוס' חיצוניות).
גמ', אפר כשר שנתערב. פי' אפר פרה וי"ס דגרסי בשר בבֵית והיינו היא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ואי אמרת וכו'. פ"ה כיון דאי משכחת טומאה אחריתי וכו' ול"נ לר"י דהא אביי לעצמו פשוט היה דטומאה עוררת טומאה מדקאמר ליה רב דימי ואת לא תסברא וכו' ואיהו מהדר ליה אם טומאה עוררת טומאה וכו' מכלל דאביי הכי ס"ל דטומאה עוררת טומאה וע"ק דא"כ תיקשי ליה מתני' דלעיל דתנן סאה של תרומה וכו' דמשמע דטומאה עוררת טומאה ומשמע דלא הוה קשי ליה אלא משום סוגיא דהכא לכנ"ל דודאי לכ"ע אית להו דטומאה עוררת טומאה ולא קא מותיב אלא להא דקאמר ר' ירמיה דאפי' טהרה מעוררת טומאה אלמא טומאה שבטלה הויא כמאן דאיתה דאפי' טהרה מעוררת אותה א"כ תטמא במשא בשלמא אי אמרת דאין טהרה מעוררת טומאה ניחא כיון שטומאה שבטלה כל אימת דלא משכחת אחריתי הויא כמאן דליתה הלכך אפי' במשא נמי לא מטמא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ואי אמרת וכו', אלא אפילו לא חשיבא טומאה כמאן דאיתא. נראה לפרש דודאי מה שטומאה עוררת טומאה לא חשיבא כמאן דאיתא שהרי בטל הוא כל זמן שלא מצא את מינו אבל כי אמר דטהרה עוררת טומאה אז חשיבא כמאן דאיתא.
רש"י ד"ה דאי אפשר לשחוטה וכו', ומאן דגריס שא"א לנבילה שתיעשה שחוטה שבשתא היא. פ"ה דל"ג שא"א לנבלה שתעשה שחוטה וכו' וא"ת ורישא נמי מין במינו הוא דהא כי מסרחא הוי הכל כשחוטה והוי מין במינו דלא בטיל ואיך נבלה בטלה בשחוטה וי"ל דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ואין איסור המבטל נעקר לעולם ולא הוי מין במינו ומש"ה בטל.
תוס' ד"ה נבלה בטלה בשחוטה, ומסיק לענין מגע אבל לענין משא מטמא. ותימה לר"י דבמאי עסקינן אי מיירי כשיש מן הנבילה כזית ביחד א"כ תטמא במגע כיון דמעורבת לגמרי נימא אי אפשר שלא נגע בה ואי מיירי כגון שהנבלה מפוזרת בתוך השחוטה ואין כאן כזית מן הנבלה ביחד והילכך אין מטמא במגע דבכל מקום שיגע אין כאן נוגע בכזית (ו)א"כ במשא נמי אמאי מטמא הא אמרינן בפרק העור והרוטב [חולין קכ"ד ע"ב] שאפי' תחב ב' חצאי זתים של נבלה בקיסם והולך ומביא וכו' טהור דלא הוי חיבור אלא [אם] מעורה קצת ותירץ דהכא מיירי כגון שנימוח הכל יחד הנבילה והשחוטה (ומחותך) [ומהותך] ודבוק הכל ביחד והוי חיבור יותר מתחיבת קיסם לענין לטמא במשא ומ"מ במגע לא מטמא לרבי ישמעאל כדתנן התם היו עליו ב' חצאי זתים מטמא במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל ומוקי לה במרודד מיהו כל זה נראה לה"ר אלחנן דוחק ועוד דקשה לר' עקיבא דאמר התם כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא ופליג על ר"י ואמר דאינו מטמא לא במגע ולא במשא וא"כ מסתמא אף כאן היה אומר כן וא"כ כיון דמוקמינן ליה הכא במרודד א"כ פליג ר"ע בהא וזה אינו נראה דנוקי הך כל הסוגיא דלא כר"ע ותירץ לו ר"י דמיירי התם בקולית סתומה דלא שייך בה מגע שהרי אינו יכול ליגע בה ולהכי כיון דלא שייך בה מגע לא שייך בה משא אבל הכא שייך בה מגע אלא שלא נתבררה היכן הטומאה אבל אם ידוע היכן הטומאה היה שייך בה מגע ולהכי שייך ביה משא וא"ת אמאי לא אמרינן שתטמא במגע משום דהוי ספק טומאה ברשות היחיד וספק טומאה ברשות היחיד טמא וי"ל דבדבר שהוא בטל ברוב לא אמרי' ספק טומאה ברשות היחיד טמא. וא"ת כיון דאמרינן דאע"ג דהטומאה בטלה, לענין משא אמרינן כמאן דאיתיה דמי לפי דנהי נמי דבטלה מ"מ אמת הדבר שהוא לשם א"כ אם נפלה טיפת חלב בקדירה של בשר ונתבטלה בס' ומותר לאוכלו היאך יוכל אדם אחד לאכול כל מה שבקדרה לבדו והלא אמת הוא דאע"ג דנתבטל החלב מ"מ אוכל הוא החלב שבתוך הקדרה דבשלמא ב' בני אדם יכולין לאכול הכל דמכל אחד ואחד אמרי' שזה לא יאכל החלב או אם ירצה להסיר מעט דאז אמרינן דהחלב במה שמסיר אבל כולו לבדו היאך יוכל לאכול וי"ל דכיון שהתחיל לאכול בהיתר יסיים אכילתו דגם כשיגיע לאכילה אחרונה שבקדרה נוכל לומר שמא כבר אכל החלב בראשונה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה נבלה בטלה בשחוטה וכו', ומיהו היכא דלא נגע כולו בבת אחת וכו' כיון דבטלה ברוב וכו'. ודוחק הוא זה ועוד דגם במשא היה טהור בכה"ג אם הגביהן בזה אחר זה הלכך נראה לפרש דמיירי כשנימוח וכו'. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה נבלה בטלה בשחוטה וכו', ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופה ליתה. לשון הרא"ש ז"ל ומיהו מסתבר דטומאת משא ליתה אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב ולענין משא גזור ולענין איסור לא גזור דלא דמי מטעם דפרשית ע"כ.
תוס' ד"ה טומאה קלה וכו', משום ביטול ברוב נגעו בה. [צריך להוסיף] וקשה דכיון דאינו קרויה נבילה כדמפרש דנבילה הראויה לגר קרויה נבילה א"כ לא תטמא לא במגע ולא במשא.
גמ', או תתחלק לעיסות, [צ"ל] או יתחלקו לעיסות. שלא יהא כביצה, [צ"ל] שלא יהא במקום אחד כביצה. ואי רובא אפר מקלה הוא. תיבת הוא נמחק. נבילה בטילה בשחוטה. עי' תשובת הרשב"א [ח"א] סי' רפ"ד. [ביצה ל"ח]. שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה נהי. [צ"ל] שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואי אמרת איתה נהי. והא דתנן רבי אליעזר, [צ"ל] והא תנן רבי אליעזר. ולא במשא אמאי דנהי במגע לא מטמא תטמא במשא אישתיק דלמא, [צ"ל] ולא במשא ואי אמרת איתה נהי דבמגע לא מטמא תטמא במשא אישתיק א"ל דלמא, והרגמ"ה לא גריס א"ל. (ודאי) שאני, תיבת ודאי נמחק. סרוחה הניחא, [צ"ל] סרוחה א"ל הניחא.
תוס' ד"ה ואי אמרת וכו', על עצמו דפי' דטומאה. [צ"ל] על עצמו שהוא עצמו פי' דטומאה. שם, טומאה דאי נמי לא הויא. [צ"ל] טומאה דא"כ לא הויא. נ"א, טומאה ואדרב דימי קפריך דאמר טהרה עוררת טומאה דא"כ הויא. ד"ה נבילה בטלה בשחוטה וכו', במשא לא מטמא. [צ"ל] במשא נמי לא מטמא. שם, שיהא נוגע. [צ"ל] אם נוגע, תיבת שיהא נמחק. שם, דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד. [צ"ל] דכיון דבעיא הכא במרודד, תיבות דחשיב חיבור נמחק. שם, וא"ת וכיון דלא. [צ"ל] וא"ת והכא כיון דלא. שם, דאיכא שם שיעור. תיבת שם נמחק. שם, לכ"ע א"א שלא כו' ש"מ איסורין מבטלין. [צ"ל] לכ"ע דאי אפשר שלא כו' ש"מ שאיסורין מבטלין. שם, אם נימוחה הנבילה והשחוטה אע"ג דבמשא טמא יהיה פטור אפי' היה אוכל בכדי. [צ"ל] אם נימוחו הנבילה והשחוטה יחד אע"ג דבמשא יהיה מטמא פטור האוכל אפילו היה אוכל הכל בכדי, אות ה' נמחק. שם, ובסוף ביצה גבי. [צ"ל] ובסוף ביצה נמי גבי. ד"ה הניחא לבר פדא כו', שלא יצא ומטעם ביטול. [צ"ל] שלא יצא דמטעם ביטול. שם, לדחויי כר"ל כו' המפלת דמפרש טעמא. [צ"ל] לדחויי דסבר כריש לקיש כו' המפלת ומפרש טעמא. שם, ולא תולין כמו שפי' בנדה א"נ מטעמא דמת שלם יש כו' שפיר לפיכך לרבי יוחנן. [צ"ל] ולא (תולין) תורת נצל כמו שפירש בנדה. ומטעמא דכל המת שלם יש כו' שפיר לכך לר' יוחנן. שם, מטהר ליה מטעם. [צ"ל] מטהר ליה בלא שום חסרון מטעם. שם, כשנטל כל שהו. [צ"ל] כשבטל כל שהו. ד"ה טומאה חמורה וכו', לבר פדא בלא טעמא. [צ"ל] לבר פדא [ניחא] בלאו טעמא. ד"ה טומאה קלה וכו', חמורה משא. [צ"ל] חמורה קורא משא. שם, שהוא אב והשתא כו' אית נמי. [צ"ל] שהוא רוב והשתא כו' אית ליה נמי.
<h2>דף כג:</h2>
תוס' ד"ה טומאה קלה וכו' (בעמוד הקודם). וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני ומצינו וכו'. דכל דבר שהוא אוכל אדם לא פקע שם אוכל ממנו כל זמן שהוא ראוי לכלב. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה אחת זו וכו', אין לפרש דטעמא דר' יוחנן וכו'. אומר ר"י דהאי שיעורא דטומאה קלה עד לכלב הוי משום דשייכא אכילה גבי כלב כדכתיב [שמות כ"ב ל'] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב וכו' ומיהו ק' להר"ר אלחנן דלשון אכילה לא כתי' גבי כלב לכנ"ל דפשיטא ליה דאכילת בשר שייכא גבי כלב כדכתיב [מלכים ב', ט' ל"ז] ואת איזבל וכו'. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה שנפל וכו', וא"ת ולמאן דמוקי ליה שנפלו בו מים של עם הארץ. והקשה הר' אלחנן כיון דמיירי בכל שהוא מי עם הארץ פשיטא דטמא בלא טעמ' דחזרה ונעורה לפי שיש לנו להסתפק דילמא רובא מייא נינהו ומקבלין טומאה מהאי פורתא שהרי מתחלה שהוצרך השקה מטעם זה היה שאנו היינו מסופקים דילמא רובא מיא נינהו דאי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה ואין סברא לומר שבא להשמיענו דין דציר של ע"ה דצריך השקה דלישנא לא משמע הכי וי"ל דס"ד דדוקא בתחלה שנעשה הציר במים טמאים ולא יצאת מחזקת טומאה יש לחוש שמא רוב מים הן אבל לאחר השקה שהן בחזקת טהרה ממה נפשך ה"א דמשום חששא דשמא מים רוב לא נוציאנו מחזקת טהרה קמ"ל דאפ"ה חיישי' וטומאה חוזרת ונעורה מיהו הקשה ר"י למ"ד טהרה עוררת טומאה ומפ' כל שהוא מים טהורים אמאי טמא כשמערבין מחצה בצירן והלא הועילה השקה למים כיון שלא היה הציר רבה עליהן וא"כ כשחזר ונפל לאחר מכאן כל שהן מים טהורים אין כאן טומאה כלל שתהא נעורת דסברא הוא שמועלת השקה בפלגא מייא כדפרשית ועוד דמשמע דדוקא מחצה אבל טפי לא וא"כ פליג אר"ל דאמר לעיל שבציר של ע"ה צריך השקה משום דחייש לרוב מים לכ"נ לר"י דה"ק רב נחמן זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן כלומר שתדירות ורגילות הוא כשמערבין מים בציר שרגילין לערב בו מחצה כשנותנים מים במדה ולהכי יש לנו לטמאת ע"י נפילת מים כל שהוא דשמא העדיפו או השלימו למחצה אבל אם לא היו רגילים לערב מים במדה אלא בלא שיעור פעמים הרבה פעמים יותר לא היה לנו לטמאתו אחר השקה בנפילת מים כל שהוא מחמת חשש שמא המים משלימין עד מחצה או מעדיפין שהרי לא היה מצוי להשלים למחצה או להעדיף ע"י נפילת מים כל שהוא אלא מתוך שרגילין לערב מים בציר כמדת הציר בלא צמצום רגיל להיות שע"י נפילת מים כל שהוא מעדיפין או משלימין למחצה ומיהו היה אומר ר"י דאם נפרש דבמחצה על מחצה מהניא השקה כיון דליכא רובא ציר לבטל המים תקשי ליה אמאי קאמר רב נחמן משום חשש דעירוב מחצה מיטמא בנפילת מים כל שהוא והא אי עריב להו מחצה על מחצה טהרי להו בהשקה ותו לא מטמאי ע"י רבוי מים ע"י תוספת מים טהורים אלא ש"מ דמחצה לא הוי דוקא אלא לכך הזכיר מחצה לומר שהמים הנופלים שם רגילים להעדיף על מחצה כאילו היה שם כבר מחצה וה"ק נחשדו לערב מחצה בצירן וכל כך קרוב למחצה שהמים הנופלים בו יעדיפו על מחצה וא"ת א"כ כי פריך אי הכי למה לי מחצה אפי' בציר ובפחות ממחצה נמי לימא ליה דהכי קא אמינא פחות ממחצה שהרי נחשדו לערב מים פחות ממחצה בציר כשנותנין במדה ולהכי לא סלקא להו השקה וי"ל דא"כ היה לו לומר נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן כי היכי דהוה משמע שקרוב וסמוך למחצה מעורבין והמים כל שהוא שנופלין בהן משלימין למחצה או עודפין ומיהו נר' לר"י דבמחצה על מחצה נמי לא סלקא להו השקה דמבטלא הציר למי הציר ולא נגעו מי הציר למקוה אבל כשהרוב מים ובטל הציר במים אז סלקא להו השקה והשתא אתי שפיר טפי לישנא דאמר רב נחמן שנחשדו לערב מחצה דהיינו מחצה ממש דאז לא סלקא להו השקה שהשיקוהו לציר לטהרו ולפי שלא הועילה השקה לטהר המים נעורת טומאתן ע"י נפילת מים כל שהוא ועד עכשיו היו המים בטלים כיון דבפלגא ופלגא לא גזור ועכשיו שנתרבו מצא מין את מינו ונעור. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה שנפל וכו', פשיטא דטמא כמו מתחלתן. לשון הרא"ש ז"ל פשיטא דטמא דשמא רובו מים דמהאי טעמ' מצרכינן ליה השקה מתחלתו דאי רובא ציר לא בעי השקה דציר לאו בר קבולי טומאה ואי לאשמועי' היא גופה דציר וכו'.
תוס' ד"ה שנפל וכו', בפירוש הוה ליה למיתני הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור. וממילא שמעי' דאם נפל לתוכו מים טמאים לאחר השקה דטמא מאותו טעם דבעי השקה. (הרא"ש ז"ל).
גמרא, נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן. לא נקט נחשדו בשביל איסור שעושין במה שמערבין מחצה מים אלא כלומר רגילות הוא ותדירות דפעמים שיש בו מחצה ולא מפני שידקדקו לצמצם אלא רגילין למדוד המים והציר במדה אחת לפיכך רגילות הוא דכי הוי נמי מיעוט מים קרוב למחצה מיהא הוי דכי נפלי ביה מים כל שהוא משלימין למחצה או מעדיפין א"נ נקט לשון נחשדו משום דלא מהמנינן להו במידי וקצת משמע כן במס' מכשירין [פ"ו מ"ג] שבא ראב"י לחלוק על ת"ק דקתני התם ברישא מילי טובא וקתני נמי וכל הציר בחזקת טומאה ועל כולן ע"ה נאמנים לומר טהורין הן חוץ משל דגה וכו' ראב"י אומר ציר טהור וכו', (תוס' כת"י). נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן. לא נקט נחשדו בשביל איסור שעשו במה שעירבו בו מחצה מים אלא כלומר רגילות הוא לערב כל ציר במחצה לא מפני שידקדקו לצמצם אלא רגילין למדוד הציר והמים במדה א' ואפי' אם לא צמצם והמים מיעוט מ"מ כי נפל לתוכן מים כל שהוא השלימו למחצה והעדיפו א"נ נקט נחשדו דאי אמר עם הארץ שלא עירב בו מחצה מים לא מהמנינן ליה וכן משמע מלשון המשנה דראב"י לענין נאמנות קאמר דקתני ברישא וכל הציר בחזקת טומאה ועל כולן עמי הארץ נאמנים לומר טהורין הן חוץ משל דגה. (הרא"ש ז"ל).
לערב מחצה בצירן. וא"ת למאן דמפ' כל שהוא מים טהורים אמאי טמא אי הוו מעיקרו פלגא ופלגא הרי נטהרו בהשקה וי"ל דפלגא ופלגא לא סלקא להו השקה אא"כ רובא מייא ומ"מ אי לא נפלו בו הנך מים היה טהור ממה נפשך כדלעיל דאי מייא רובא נינהו כיון דעבדי להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה הוא והנך מיעוטא דמייא בטילו להו ברובא וליכא למיחש דילמא פלגא ופלגא הוו דלא בטלי ולא סלקא להו נמי השקה דמילתא דלא שכיחא היא ואפי' למ"ד אפשר לצמצם מ"מ אין רגילות שיהו מצומצמים דכיון דלא שכיח לא גזור רבנן והא דמשמע דמטעם חששא דמחצה גזרי' לא בעי למימר מחצה בצמצום אלא כלומר נחשדו לערב או מחצה או קרוב למחצה כל כך דכשנופל לתוכו מים כל שהוא יש רוב דאין לך כל שהוא מים שלא יהא בו להשלים מחצה ולהעדיף עליו והא דפריך מאי אריא מחצה וכו' לאו משום דליבעי למימר מחצה בצמצום אלא הכי פריך אמאי נקט מחצה דמשמע דנקטיה כדי לומר שע"י נפילת כל שהו' יש רוב מים ומיהו לפי זה מצינו למימר דפלגא ופלגא מיטהרי בהשקה כיון דפרשית דמחצה דנקט לאו דוקא מחצה בצמצום. (תוס' כת"י).
גמ', אילימא ארישא מיפלג פליגי. ולא המ"ל דקאי אצמר המדובללת דקתני בסיפא דמתני' דהא עקביא נמי [פליג אהא] כדמוכח לקמן בפירקין [כ"ה ע"א]. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אלא אדר' אליעזר בן יעקב כו', דכ"ש דקשה טפי. לשון הרא"ש ז"ל דכ"ש [דקשה] טפי דמאי פריך אמאי איצטריך למפסק הלכה כראב"י דטובא שמעי' מינה דקאמ' רב הלכה בכוליה פירקין לבר מפלוגתא ואמרי' דהיינו ראב"י וא"כ שמעי' שפיר דליכא פלוגתא בדראב"י אלמא אית ליה לר"ש בטול ברוב וי"ל דדילמא רב סבר וכו'.
תוס' ד"ה אלא אדר' אליעזר בן יעקב כו', באותו דבר עצמו. [צריך להוסיף] ועי"ל דההיא דנדה שייכא למילתא דראב"י דלא איירי כלל בטומאת מגע ומשא במתני' אלא בברייתא דר' חייא.
גמ', דלא איתחזי כלל, [צ"ל] דלא איתחזי לגר כלל. מעיקרא אגב, [צ"ל] מעיקרא לגר אגב. נמי והני משהו הוה ליה פלגא ופלגא לא בטיל אימא עד מחצה איבעית אימא טומאת, [צ"ל] נמי וההוא פורתא הוי ליה [פלגא] ופלגא בפלגא לא בטיל אימא עד למחצה איבעית אימא לעולם מחצה טומאת. מתני', אין חוששין שמא בנה של אחרת. עיין בתוס' [לעיל כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר] ובמסכת [עבודה זרה מ' ע"ב תוד"ה כל הצלמים]. אצל זו או שמא בנה, [צ"ל] אצל זו ושמא בנה. גמ', אמר רב נחמן משמיה דרב, תיבות נחמן משמיה דרב נמחק. ארישא מפליגי, [צ"ל] ארישא מיפלג פליגי. מפלג פליג, [צ"ל] מיפלג פליגי. קמ"ל דברייתא לא, [צ"ל] קמ"ל דפלוגתיה דברייתא לא.
רש"י ד"ה עד לגר וכו', דזו אינה ראויה. תבית דזו נמחק. ד"ה הסריחה מעיקרא וכו', מינה עד שתיפסל מכלב. [צ"ל] מינה טומאה עד שתיפסל לכלב. ד"ה מתני', אין חוששין שמא בנה של אחרת היה וכו', אחריו בכור ספק דנימא. [צ"ל] אחריו ספק בכור דנימא. ד"ה מבכירות וכו', שלא ילדו אלא עכשיו. [צ"ל] שלא ילדו עד עכשיו. ד"ה אין חוששין שמא בנה של זו וכו', שאינן מבכירות בוודאי. תיבת בוודאי נמחק. ד"ה גמ', קב ונקי וכו', שהלכה כמותו. דר' יוסי. [צ"ל] שהלכה כמותו, הס"ד. ומה"ד פליגי בברייתא, ומפרש לקמן. דר' יוסי.
תוס' ד"ה טומאה קלה וכו', וקלה (בדבר) על זה בכריתות. [צ"ל] וקלה נזכר על זה בפרק דם שחיטה בכריתות. ד"ה אחת זו וכו', דרבי יוחנן ובשר. [צ"ל] דרבי יוחנן מדכתיב ובשר. שם, אכילה לכלב קיימא. [צ"ל] אכילה לאו אכלב קיימא. ד"ה ואידך למעוטי וכו', מעיקרא דרבי יוחנן. [צ"ל] מעיקרא, פי' ר' יוחנן. שם, למעוטי דבההיא דקאמר. [צ"ל] למעוטי ובההיא דקאמר. שם, וממשו ואמר רב כהנא מדברי. [צ"ל] וממשו כו' ואמר רבא מדברי. שם, קרא מעיקרא עפרא הוא. [צ"ל] קרא לסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא הוא. ד"ה תנן התם וכו', רבי אליעזר אומר. [צ"ל] רבי אליעזר בן יעקב אומר. שם, בלא השקה דסתמי'. [צ"ל] בלא השקה מטעם דסתמיה. שם, ציר טמא שנטהר בהשקה). [צ"ל] ציר סתם משמע שנטהר בהשקה. ד"ה שנפל לתוכו וכו', מוקי ליה שנפלו [צ"ל] מוקי לה שנפלו. שם, בקונט' והך דפי'. [צ"ל] בקונטרס והא דפי'. שם, הא אמרו לעיל דמיעוטא מים בטלי להו ברובא. [צ"ל] הא אמרן לעיל דמיעוטא מים בטיל להו ברובא. שם, גופיה נפלי ביה. [צ"ל] גופיה אי נפלי ביה. שם, שהמים הם מעט אבל הכא השקה. [צ"ל] שהמים הם מיעוט אבל אחר השקה. שם, הוה אמינא דשנפלו לו טמאים. [צ"ל] הוה אמינא דכשנפלו בו דגים טמאים. שם, לא נוציאנו מחזקה והשתא. [צ"ל] לא נוציאנו מחזקת טהרה והשתא. שם, הוא ודייק מינה. [צ"ל] הוא דייק מינה. שם, מחצה מים ביניהן כלומר. [צ"ל] מחצה מים בצירן כלומר. שם, רוב לא היה טמא. [צ"ל] רוב מים לא היה טמא. שם, אם כן (אם) לא הוה מטמא מים. [צ"ל] אם כן גם עכשיו לא הוה מטמא בשביל מים. ד"ה אלא וכו', דשיליא דלעיל ואין לומר. [צ"ל] דשיליא בבית ואין לומר. שם, טפי דאי טעמא דבלבול צורה אלמא לרבי שמעון. [צ"ל] טפי דמדמצריך טעמ' דבלבול צורה אלמא דאפי' לר' שמעון. שם, ר"ש סבר כמאן דאמר. [צ"ל] ר"ש סבר כבר פדא דאמר. ד"ה משנת רבי אליעזר בן יעקב וכו', יש דלא מסתבר. [צ"ל] יש מקומות דלא מסתבר.
<h2>דף כד.</h2>
גמ', אשמעינן חזיר (דמרחמת) ואפילו דלאו מינה נמי דאיכא למימר, [צ"ל] אשמעינן חזיר דאי מרחמה אפילו דלאו מינה נמי איכא למימר.
רש"י ד"ה אא"כ יולדת, אם היה לה וולד מתחלה להאי ודאי א"נ. [צ"ל] אא"כ יולדת, כלומר אא"כ היה לה וולד מתחלה. והא ודאי אי נמי. ד"ה ומשני לפטורא וכו', נקבות תלויות במבכירות דלא. [צ"ל] נקבות התלויות במבכירות דידהו נינהו דלא. שם, הא יולדת אחרינא ואינה מרחמת. [צ"ל] הא ילדה אחרינא דאינה מרחמת. ד"ה כר' שמעון, לא מרחמא. [צ"ל] דלא מרחמא. ד"ה (דאי) לישמעינן טלה וללקו0עליה. [צ"ל] לישמעינן טלה ולמילקי עליה.
תוס' ד"ה ופלוגתא דברייתא וכו', ממה נפשך דברייתא. [צ"ל] ממה נפשך בברייתא. ד"ה ראה וכו', קצת קשה דנקט. [צ"ל] קצת היה נראה דנקט.
<h2>דף כד:</h2>
תוס' ד"ה השוחט וכו', בגמ' אמרי' תני לקופיץ וכו'. לשון הרא"ש ז"ל (מ)משמע דדרך לשחוט בקופיץ ותי' בפסחים וכו'.
תוס' ד"ה והיינו טעמא וכו', אבל אי טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז יכול להיות דתולש במתכוין. משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז פי' ולכך תולש לכתחלה במתכוין אבל בי"ט אסור משום דהוי עוקר דבר מגדולו ואפי' אין מתכוין יכול להיות שיהיה אסור דדבר שאין מתכוין בי"ט אסור או דילמא בעלמא קסבר תולש היינו גוזז והכא שרי משום דהוי דבר שאין מתכוין ותולש דקתני ר"ל מושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש וכגון דלא פסיק רישיה הוא וכיון דשרית בבכור משום דבר שאין מתכוין גם בי"ט מותר משום דבר שאין מתכוין והקשה הרב משנץ דלקמן [כ"ה ע"א] קאמר דלעולם דבר שאין מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמ' דשרי משום דה"ל עוקר דבר מגדולו כלאחר יד והיכי שרינן לכתחלה במתכוין בי"ט משום כלאחר יד דהא לכתחלה קאמר דומיא דבכור דמותר במתכוין כדפי' רש"י ז"ל ותירץ דשמא בי"ט התירו חכמים שלא יתקלקל שחיטתו משום שמחת י"ט אבל קשה לו דה"מ למבעי שתי בעיות מבכור לחודיה ומי"ט לחודיה אי תולש דמתני' ר"ל במתכוין משום דלאו גוזז הוא או כשאין מתכוין ודלא פסיק רישיה משום דגוזז הוא וכן בי"ט מהו לתלוש כשאין מתכוין מי אמרי' דבר שאין מתכוין אסור או מותר ואמאי עביד להו חדא בעיא והא לא תלי [הא] בהא לכך נראה לרב משנץ דה"פ תולש לאו היינו גוזז ומ"מ איסורא דרבנן איכא בבכור במתכוין או בפסיק רישיה גזרה אטו גוזז ולעולם אם נתלש קאמ' ונפק' מינה לענין י"ט דלא שרית ליה באין מתכוין כיון דאיכא איסורא דאורייתא שעוקר דבר מגדולו ולא תפשוט ממתני' דקסבר דבר שאין מתכוין מותר [באיסור דאורייתא] או דילמא תולש היינו גוזז וכיון דשרית ליה בבכור משו' אין מתכוין אע"ג דאיכא איסורא דאורייתא ה"נ שרינן ליה בי"ט ולפי זה ניחא הכל וראיה מפ"ק דכתובות [ה' ע"ב] דאיבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת וכו' (ככתוב בתוס') משמע דשרי ר' יהודה אין מתכוין במקלקל אע"פ שאסור מדרבנן במתכוין וא"ת והא בפ' שני די"ט [ביצה כ"ג ע"א] אסר ר' יהודה קירוד וכו' וי"ל וכו' (ככתוב בתוס') וא"ת היכי בעי לקמן גבי וכן תולש את השיער וכו' אי לכתחלה או דיעבד והא וכן קתני דמשמע דומיא דרישא וברישא ר"ל דוקא דיעבד כדפרי' וי"ל דהכי נמי קבעי לכתחלה באינו מתכוין ואם נתלש נתלש דכי היכי דשרית משום שחיטה שרינן נמי לראות מקום מום או דיעבד דאם תלש לא יזיזנו ממקומו ויש רוצין ליישב מה שהקשה הרב משנץ דקבעי אי דבר שאין מתכוין אסור או מותר ול"נ דהא שקיל וטרי במס' שבת [מ"א ע"ב וש"ד] על זה ואין לומר דקבעי לר' יוסי בן משולם דא"כ ה"ל למימר מאי קסבר ר' יוסי וכו' לכ"נ דקבעי אם הוא פסיק רישיה או לא דאי תולש לאו היינו גוזז פסיק רישיה הוא ובבכור שרי לכתחלה ואי היינו גוזז לאו פסיק רישיה הוא ותולש אם נתלש קאמר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה והיינו טעמא וכו', ומיהו הא גופה קמיבעיא להו שאין מתכוין מהו בי"ט אם מותר או אסור וקשיא דבלאו י"ט. ואפשר דהא מיבעיא ליה דדילמא בקדשים התירו אין מתכוין אבל לא משום שמחת י"ט ומיהו קשה ובלאו י"ט וכו'. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה והיינו טעמא וכו', לראות מקום המום או דיעבד כלומר דא"נ עשה לא יזיזנו ממקומו. לשון הרא"ש ז"ל לראות מקום המום ומעיקרא מיבעי ליה או בדיעבד דאפי' להטות השיער לכאן ולכאן כדי לראות המום לא שרי אלא אם עשה כן שהשיער לא יזיזנו ממקומו.
גמ', לאכילה ואליבא דרשב"ג, [צ"ל] לאכילה ואפילו אליבא דרשב"ג.
רש"י ד"ה אם תימצי לומר כו', אלא א"כ תימצי. [צ"ל] אלא אם תימצי.
תוס' ד"ה והיינו טעמא וכו', ומיהו הא גופה. [צ"ל] ומיהו שמא היא גופה. שם, והא (דלא) דקאמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם לעיל משמע. [צ"ל] והא דלא קאמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם ולאו מטעמיה משום דר' יוסי נמי יכול לסבור תולש לאו היינו גוזז וא"ת א"כ איכא פלוגתא במילתיה דר' יוסי ולעיל משמע. שם, ויש לומר דדלמא מטעם דפסיק. [צ"ל] ויש לומר מ"מ מטעמא דפסיק. תיבת דדלמא נמחק. שם, דהא בשותף נחלקו. [צ"ל] דהא בשוטף רחליו נחלקו. שם, אבל בפרה איירי בגיזה גמורה דאע"ג דמדאורייתא אין איסור קדשי ב"ה בגיזה ועבודה לדבריו דכל דתקון. [צ"ל] אבל התם דאיירי בגיזה גמורה אע"ג דמדאורייתא אין איסור גיזה בקדשי ב"ה כל דתקון. שם, קא הוי הלכה כר' יהודה דמקלקל הוא אצל פתח אלמא שרי ר' יהודה דבר שאין מתכוין במקלקל דאע"ג דאיכא. [צ"ל] קא הוי הלכה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואת"ל הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח וכו' אלמא שרי ר' יהודה דבר שאין מתכוין במקלקל אע"ג דאיכא. שם, שאין מתכוין הוי כמקלקל בהוצאת דם. [צ"ל] שאין מתכוין אסור אע"ג דהוי מקלקל בהוצאת דם. שם, איכא לפרש שמא מתקן. [צ"ל] איכא לפרש שהוא מתקן. שם, הקזה וה"ה גבי וכן תולש וכו' המום לכתחלה. [צ"ל] הקזה והא דבעי לקמן גבי וכן תולש וכו' המום אי לכתחלה. שם, אלא באותן שהתרנו. [צ"ל] אלא באותו ענין שהתרנו. שם, שחיטתו ביום טוב. [צריך להוסיף] משום שמחת יו"ט, הס"ד.
<h2>דף כה.</h2>
גמרא, חייב משום מחתך. וא"ת והלא אינו חייב משום מחתך אלא כשהוא מחתך במדה והכא מאי חתוך במדה איכא בנוצה וי"ל דמיירי כגון מנוצה של עוף שקורין פואה בלע"ז ומשימין אותו במגבעות. ומתוך כך ניחא קושיא אחרת שיש להקשות דאמאי חייב משום מחתך והא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בזה שפירשנו ניחא דהוי שפיר מלאכה הצריכה לגופה כדפרשית. (תוס' חיצוניות).
גמ', שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. בכל דוכתא אמרינן הכי בספ"ק דזבחים [י"ד ע"ב] ובפ"ק דמנחות [ו' ע"ב] ובפרק ואלו קדשים [תמורה כ' ע"א] ובפרק טרף בקלפי [יומא מ"ב ע"א] משמע דכ"ע מודו וליכא מאן דפליג ותימא דבפרק שני דע"ז [כ"ג ע"ב] משמע דפליגי ר"ש ורבנן בה דדייק התם גבי פלוגתא דר"א ור"י עד כאן לא פליגי אלא בחששא אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא ומשני שאני פרה דחטאת קריה רחמנא אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא הקדישה ביוצא דופן פסולה ור"ש מכשיר פי' מר"ש [קפריך] אי איתא להאי דרשא דחטאת מסתמא אקרא לא הוי פליג ומסיק אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה צד ערוה וע"ז פוסלין בה ולכך פסולה ברביעה בלא טעמ' דחטאת וביוצא דופן כשירה ורבנן דפסלי ע"כ משום דס"ל דקדשי מזבח היא כיון דלא קאי טעמא דחטאת ואין נראה דכולי תלמודא כר"ש ועוד דקאמרינן בפ"ק דשבועות [י"א ע"ב] פרה קאמרת שאני פרה דקדשי בדק הבית היא אי הכי מתה תפדה הא בעיא העמדה והערכה הא מני ר"ש היא [ו]מעיקרא הוי אסיק ככ"ע וקשה לסוגית ע"ז דמשמע לפי המסקנה דלא קאי טעמא דחטאת קרייה רחמנא ובפ"ק דחולין (י"א ע"א) [יליף מינה] שטריפות פוסל בה ונראה לרבי לפרש דכי פריך בע"ז אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן לכולי טעמי פריך בין דנפ(ו)רש טעמא [דפסול] משום דקדשי מזבח היא (או קדשי בדק הבית היא) או דחטאת קרייה רחמנא מסתמא ר"ש אינו חולק על רבותיו ר"א ור"י ומסיק שאני פרה הואיל ומום פוסל בה כו' ול"ג אלא (מדכתו') [ומדכתב] רש"י בע"ז ה"ג אלא שאני פרה כו' ש"מ שלא היה כתוב בספרים אלא דטעמא דחטאת לעולם קאי לרבנן [דפסלי] ביוצא דופן אבל לר"ש דלית ליה טעמא דחטאת צריך טעם דמשחתם לר"א ור"י ויש לתמוה כיון דלית ליה לר"ש טעמא דחטאת מנלן דטרפות פוסל בה ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא ואפשר דנפקא ליה כדדרשינן בפ"ק דע"ז [ו' ע"א] ובפרק פרת חטאת [זבחים קט"ז ע"א] דנח לא הוי טריפה מדכתיב ביה תמים ולרבנן לא קשה דאצטריך ההיא תמימה כדדרשינן בספרי תמימה באדמות דאף ב' שערות פוסלין בה ולר"ש דלמא תרתי ש"מ ואע"ג דגבי נח [פריך] דלמא תמים בדרכיו ומשני משמע דלא דרשינן תרתי דוקא התם הוא [ד]אמרינן כן משום דאתי קרא לספר בחסידותו יותר מכל בני דורו אבל [בפרה] אע"ג דכתיב אדומה תמימה דמשמע על אדמות כתיב בתריה אשר אין בה מום לפיכך י"ל לר"ש לפרש לפי עניינו דתרוייהו ועי"ל דבפסול התלוי בגופו כגון טרפות מודו כ"ע כדתנן [פרה0פ"ד0מ"א] שחטה לשמה ושלא לשמה פסולה היינו מהיא וכן נמי דרשינן בספרי [פ' חקת] מחטאת היא דמועלין בה וכמה דרשות דרשינן מהיא. וצריך לפרש טעם בכל הנך דוכתא שהבאתי דמשני דקדשי בדק הבית היא ולא מחשיב קדשי מזבח משום חטאת קרייה רחמנא וההיא דזבחי' ומנחות ויומא דמסלק ליה בקושיא דעדיפא וכן בההיא דשבועות מסיק ליה [דלב בי"ד] מתנה אבל בההיא דתמורה קשה טפי דקאמר דאין עושה תמורה משום דקדשי בדק הבית היא וי"ל דגבי תמורה דנפקותא ליתא בגוף הפרה כלל ולא שייך דרשא דחטאת קרייה רחמנא והאיך דשמעתין קשה ולפי המסקנה נמי אין בה איסור גיזה ועבודה אפילו [מדרבנן] לאחר שנפדית משום דקדשי בדק הבית היא ולא הויא כפסולי המוקדשים שנפדו וזהו בגוף הפרה וי"ל דלענין נפקותא דלאחר פדיון [שאין] תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת ועוד מה שנפדית פרה בכל מקום היינו כדמפורש בשבועות דלב ב"ד מתנה עליה [דאי] לא הוצרכה [תהא] לדמיה. וא"ת דמשמע בע"ז דר"ש נפקא ליה נרבע מדרשא דמשחתם ובפרק כל האיסורין [תמורה כ"ח ע"ב] משמע דר"ש אית ליה דרשא דמן הבהמה להוציא את הנרבע דקתני סיפא דההיא ברייתא אמר ר"ש אם נאמר נוגח למה נאמר רובע ומה צריך להני דרשות תיפוק לי ממשחתם וי"ל... קאמר... מקרא דמשחתם ומשום נוגח נקיט ליה ההיא ברייתא ועוד תירץ הר"ר שמואל בר חיים דכ"ע אית להו דרשא דמשחתם [ואפ"ה] איצטריך קרא דמן הבהמה ומן הבקר להוציא הרובע והנעבד דכיון דאשכחן לענין קדשים ששנים בהם מום מסתברא דמשחתם אתי לאשמועינן דהא בהא תליא דכל מקום שזה פוסל זה פוסל ורבנן בלאו משחתם נפקי להו בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא איצטריך משחתם משום מעשר דכמו דחל על בעל מום חל נמי על רובע ונעבד דכל שאין המום פוסל בה אין ערוה וע"ז פוסלין בה כדאמרינן [לקמן] בפרק בתרא [נ"ז ע"א] וא"ת ובריש כל האיסורין בתר ברייתא מן הבקר אמר והאי תנא מייתי לה מהכא פי' מברייתא דמשחתם כדקאמר [בברייתא] דמייתי ודוחֵק לומר דתנא דמשחתם מוקי לה קרא דמן הבהמה פרט לזקן וחולה ומזוהם ומאי קשיא ליה הא אמרינן דלא פליג [וממשחתם] לחודיה לא הוי ידעינן אי לאו קרא דמן הבהמה וי"ל דההוא תנא דדריש רובע ונרבע על קרא דמשחתם לחודיה נפקא ליה אבל שאר [תנאים ס"ל] כדפי' כי היכא דתהא דרשא דמשחתם אליבא דכ"ע וכן מוכח בפ"ק דחולין [כ"ג ע"א] דבעי למפשט דתחילת הצהוב שבזה ובזה פסול בעוף מדכתיב מן התורים ולא כל תורים ואי ספיקא אצטריך קרא למעט ספיקא ודחי דקרא אתי (לרבויי) [למעוטי] רובע ונרבע דס"ד דמשחתם [מום בם] וכל שאין מום פוסל כגון עופות אין דבר ערוה וע"ז פוסלין בה והשתא מ"מ נידוק (דנימא) [דבריה] הוי למאן דלית ליה ההוא דרשא דמשחתם אלא ודאי דאתיא ככ"ע ומיהו מצינו למימר למאן דלית ליה משחתם איצטריך מן התורים למעוטי נרבע דס"ד דכיון דעופות ליתנהו ברובע ליתנהו בנרבע דכה"ג אמרינן בפרק המזבח מקדש [זבחים פ"ה ע"ב] ומפרק בתרא דמכילתין [נ"ז0ע"א] יש לדקדק דאתיא ככ"ע גבי הכל נכנסין לדיר להתעשר דפליגי [ר"ש] ורבנן בטומטום ואנדרוגנוס ור"ע ור"א פליגי ביוצא דופן ומחוסר זמן אבל ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד לא אשכחן שום [פלוגתא] משמע דכ"ע מודו דמתעשרין כדדריש התם ממשחתם כיון שאין המום פוסל כדדרשינן מלא יבקר אין דבר ערוה וע"ז פוסלין וא"ת בפרק מזבח מקדש [זבחים פ"ה ע"ב] אמרינן ר"ע מכשיר בבעלי מומין ולא קאמר נרבע הואיל והוא כשר בעופות משמע דפסול בעופות ואמאי כיון דאין המום פוסל בעופות ליתכשר נמי נרבע ממשחתם כמו מעשר בהמה ואפשר רבא היא דבעופות פסיל נרבע מקרא דמן התורים כדקאמרינן בסוף פ"ק דחולין [כ"ג ע"א]. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה שיער בכור בעל מום שנשר וכו'. כולה הך שמעתא מוכחא וכו'. משמע הכא דגיזה מותרת אלא שאסור לגוז לכתחלה ותימ' דמ"ש מחלב דאסור לאחר שנחלב כדמוכח בפ"ק [ז' ע"ב] דדייק חלב מדגלי קרא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב הא דחולין שרי וי"ל דהכא מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא דתזבח כתיב משמע ולא תגוז ואכלת בשר כתי' משמע אבל החלב אסור ולא תאכל והא (דדרשי') [דאמרינן] בפ"ב דחולין [ל"ו ע"א] הואיל ואסירי בגיזה ועבודה וכו' ר"ל הואיל והחלב אסור לאחר שנחלב ה"נ דרשי' בשר ולא חלב ולא דם כיון דדם בר אכילה הוא דאסיר והקשה ר"י דאמרי' נתכוון לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה אבל בבכור שהקדושה באה מאליה גיזה רחמ' שרייה. (תוס' חיצוניות).
גמ', רב חייא בר אשי משמיה, [צ"ל] רב שימי בר חייא משמיה, ותיבת אשי נמחק. גיזה היא והתניא, [צ"ל] גיזה היא ולא והתניא. דלא שכיחא וליחלה ולפקה, [צ"ל] דלא שכיחא ונפרקיה ולפקה. דאמר שמואל. עי' בתוס' לקמן [ל' ע"א ד"ה באתריה]. מי אמר איבעית אימא, [צ"ל] מי אמר איבעית אימא כי איתרבי שור לגיזת זנבו הוא דאיתרבי אי בעית אימא. אמר רב אשי אמר ריש לקיש, [צ"ל] אמר רב אסי אמר ריש לקיש. וכן תולש את השער לראות מום. [צ"ל] וכן0התולש את השער לראות מקום מום. לכתחלה או דיעבד אמר, ס"א לכתחלה ואתולש קאי או דיעבד ואלא יזיזנו קאי אמר. שלא יזיזו את מקומו השתא, [צ"ל] שלא יזיזנו השתא. עליו לא יזיזנו, [צ"ל] עליו אמרת לא יזיזנו.
רש"י ד"ה מותר, משום דטעמא שאין. [צ"ל] מותר, דטעמא משום שאין. ד"ה מסוכריא דנזייתא וכו', נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב. [צ"ל] נעורת של פשתן ומטלניות כדי שיסתום פי הנקב. ד"ה והמורטו וכו', מן הקנה השער. [צ"ל] מן הקנה את השיער. ד"ה גוזז ומחתך וממחק וכו', מלאכות. [צריך להוסיף] חסר אחת. ד"ה דהיינו אורחיה וכו' עוף לתלוש ולא. [צ"ל] עוף לתולשה ולא. ד"ה דקדשי בדק הבית היא, (ויש לה). [צ"ל] דקדשי בדק הבית היא, קדושת בדק הבית יש לה. ד"ה דלא שכיחא וכו', לא גזרו0רבנן. [צ"ל] לא גזרו ביה רבנן. ד"ה לכתחלה קאמר וכו', הכי נמי לראות. [צ"ל] הכי נמי תולש לראות.
תוס' ד"ה מסוכריא דנזייתא וכו', ובסוף (כל כתבי). [צ"ל] ובסוף שמונה שרצים. ד"ה דהוה ליה עוקר דבר מגידולו וכו', לתלוש נוצה מצואר. [צ"ל] לתלוש הנוצה מצואר. שם, דשרי הכא משום. [צ"ל] דשרי הכי רב משום, אות א' נמחק. שם, וללשון נמי שפירש דאפי' במתכוין בנוצה. [צ"ל] וללשון נמי שפירשתי דאפי' במתכוין שרי היינו בצמר אבל בנוצה. שם, בתולש את העוף ואע"ג. [צ"ל] בתולש את הכנף דהיינו אורחיה ואע"ג. ד"ה ואמר ר"ל חייב משום גוזז. [צ"ל] ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז. שם, עובר שבמעיה לענין. [צ"ל] עובר שבמעיה חייב לענין. שם, וכן קיטוף. ס"א וכל קיטוף. שם, אהא דאמרינן דתולש. [צ"ל] אהא דאמר דתולש. שם, כלאחר יד ואין. [צ"ל] כלאחר יד הוא ואין. שם, את העוף כו'. [צ"ל] את הכנף כו'. ד"ה מדרב סבר לה וכו', לרב (משום) דאית ליה. [צ"ל] לרב משום מקום דאית ליה. ד"ה עיקרן משחיר וכו', לרבותא אע"ג. [צ"ל] לרבותא דאע"ג. שם, ובקונט' גריס איפכא. [צ"ל] ובקונטרס הגיה איפכא. ד"ה גוזז במספרים וכו', השערות בלא מתכוין אף אלו עצמו. [צ"ל] השערות עמהן בלא מתכוין או [אף] אלו עצמן. שם, משחיר והיה מדקדק. [צ"ל] משחיר ומזה מדקדק. שם, לתקן דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא. [צ"ל] לתקן ואין זה דומה לשאר לשון אין מתכוין דעלמא. שם, דכיון דבכוונה. נ"א דכאן בכוונה. שם, דהוי גוזז משום כו' הוה ליה למישרי. [צ"ל] דהוי גוזז גמור לא חשיב גוזז משום כו' הוה לן למשרי. ד"ה שער בכור בעל מום שנשר וכו', תזבח ולא תגוז. [צריך להוסיף] אבל [אם] עבר וגזז שריא הגיזה. שם, פסולי המוקדשים הוא. [צ"ל] פסולי המוקדשין בהנאה הוא. שם, לאסור דמן משום. [צ"ל] לאסור דמן בהנאה משום. שם, אסור חדא דמתכוין דדם כנשר גיזה ועוד אפילו. [צ"ל] אסור ליתא חדא דבהא לא מתרצה פירכין דמתכוין דדם כנשר דגיזה דאינו שוחט בשביל הדם אלא להתיר הבשר לכתחלה ועוד דאפילו.
<h2>דף כה:</h2>
תוס' ד"ה שער בכור וכו' (מהעמוד הקודם), ה"א לדרוש קראי לחומרא בשר ולא חלב ודם. ולאסור דם אפי' בהנאה. (הרא"ש ז"ל).
מתני', שער בעל מום, [צ"ל] שער בכור בעל מום. גמ', מכלל, [צ"ל] גמ', לא בזה התיר עקביא מכלל. אלא לא בזה, [צ"ל] אלא ה"ק לא בזה. אומר יבקר והוינן בה מאי יבקר אלימא דבעל מום הוא ולישקליה מכלל, [צ"ל] אומר יבוקר והוינן בה מאי יבוקר אילימא יבוקר אותו בעל מום אם איתיה ולישקליה והנך לישתרי מכלל. דאמר נשחטו אסרי. [צ"ל] דאמר בשחטו אסרי. דאמר נשחטו שרו. [צ"ל] דאמר בשחטו שרו. לאו אי מום קבוע אי מום עובר הוא אף על גב, [צ"ל] לאו יבוקר במומו לחכם אי מום קבוע [הוא] שרי אע"ג, תיבות אי מום עובר נרשם על כל תיבה קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. דבר שהיה בחזקת, [צ"ל] דבר שהוא בחזקת. עד שיתוודע הטומאה וחכמים אומרים חופר עד שמגיע, [צ"ל] עד שיתודע לך הטומאה היכן היא וחכמים אומרים בודק עד שמגיע. לבתולה ר' אסי, [צ"ל] לבתולה ורב[י] אסי. קבר נכנס בתוכה טמא נמצא בתוכה קבר נכנס לתוכה, [צ"ל] קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכה. בה כי היכי כו' קבר אינש, [צ"ל] בה אמרינן כי היכי כו' קבר בה איניש.
רש"י ד"ה ואח"כ מת, לא נשחט. [צ"ל] ואח"כ מת, שלא נשחט. ד"ה את שנראה עם הגיזה וכו', ואינו נראה כשפירש הימנה. [צ"ל] ואינו נראה כפורש הימנה. נ"א ואינו נראה כמי שנשר הימנה. ד"ה ושאינו נראה עם הגיזה וכו', מן הגיזה כמי. [צ"ל] מן הגיזה אסור כמי. ד"ה אלא וכו', עקביא משום וחכמים אוסרין. בשהתירו. [צ"ל] עקביא ומשום חכמים נקטיה, הס"ד. ומה"ד שחטו דברי הכל שרי דמיגו דמהניא שחיטה לאותו צמר המחובר בה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון, הס"ד. ומה"ד מחלוקת דעקביא וחכמים בשהתירו. ד"ה אוסרין בכל שהוא, אם. [צ"ל] אוסרין בכל שהן, קס"ד אם, ד"ה לעולם הוא בחזקת טומאה וכו', כחכמים. חופר בודק עד. [צ"ל] כחכמים דאמרינן בודק עד, והד"א. ד"ה או לבתולה וכו', שלא עבדה. [צ"ל] שלא היתה עבודה, הס"ד. ד"ה בשבדק ומצא וכו', בבקור סגי מרישא. על תיבת מרישא נרשם קו למעלה להורות כי ראוי למחקו. שם, הך ליכא. [צ"ל] הך תו ליכא.
תוס' ד"ה שער בכור וכו', בסוף פירקין דשרי (ר"ע). [צ"ל] בסוף פירקין ושרי עקביא. שם, מדרבנן ואפי'. [צ"ל] מדרבנן דוקא ועוד דאפילו. שם, תמימה והא דפריך תולש. [צ"ל] תמימה מהו והא דפריך עלה תולש. שם, ועוד קשה בההוא דחולין למה לי קרא דם. [צ"ל] ועוד קשה בההיא דחולין ל"ל קרא למשרי דם. שם, נמי לא אסרינן מדכתיב בשר (אלא) מחיים. [צ"ל] נמי דאסרינן מדכתיב בשר היינו מחיים, ותיבת אלא ל"ש. שם, ולא לאחר שחיטה כמו למאן דדריש. [צ"ל] אבל לאחר שחיטה שרי למאן דדריש. שם, קרא תשפכנו כמים. [צ"ל] קרא דתשפכנו כמים. שם, למיסר כמו (חלב והוו בשר) וה"ה. [צ"ל] למיסרי דם כמו חלב משום דדרשינן בשר ולא חלב (בשר ולא דם) והוא הדין. שם, לגיזה דשמא דגיזה. [צ"ל] לגיזה דשרי דגיזה. שם, ולאסור אפי' בהנאה אע"פ. [צ"ל] ולאסור הדם אפילו בהנאה אתא ולאכילה לא איצטריך אף על פי. שם, באכילה הוא. [צ"ל] באכילה ומ"מ דם נמי בר אכילה היא. שם, גיזה אפי' לענין כו' קודם שנפלו (דתנן) הגוזז והעובד סופג ארבעים וכיון. [צ"ל] גיזה דחמיר אפילו לענין כו' קודם שנפסלו כדתנן הגוזז והעובד סופג את הארבעים וכיון. שם, שהחמירה בו תורה כל כך. [צ"ל] שהחמירה (בו) תורה בפסולי המוקדשים כל כך.
<h2>דף כו.</h2>
גמרא, תם קרי ליה. דר"ל שלא נתברר היתר מומו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דתנא קמא סבר וכו', דהא דתירץ הכי לעיל. דהא דדחיקנא לתרוצי הכי לעיל לאפוקי ברייתא ממשמעותא היינו כי היכי וכו'. (לשון הרא"ש ז"ל). באותו דיבור, ונראה לפרש וכו'. ונראה לפרש דסברת התלמוד עכשיו כיון דבעי לאוקומי פלוגתייהו בהתירו מומחה מסתבר למימר דר' יוסי סבר אע"ג דלא התירו מומחה מדקאמר ר' יוסי שמא יש תקוה ואי בשהתירו מומחה איירי ואינו מחוסר אלא שחיטה מאי שמא איכא בידו לשוחטו ובודאי יש תקוה אבל אם לא התירו מומחה אינו כ"כ דבר ברור דמי יימר דמיזדקיק ליה חכם. (הרא"ש ז"ל).
גמ', אלא נתלש מהו. משמע מתוך פי' הקונט' דקבעי דוקא בתמימה שנתלש צמר מחיים אי שרי לאחר שחיטה או לא משום דגזרי' דלמא אתי לשהויי ואע"ג דבכור שנעשה בעל מום שרינן טפי מבתם היינו משום דלא אתי לכפרה ואיכא למימר דילמא אתי לשהויי [ולפ"ז הא דאמרינן לקמן (ע"ב)] טעמא דתולש הא נתלש שפיר דמי דשרי ומשמע ליה דאתיא כרבנן דהא דאסרי היינו בבעל מום דגזרי דילמא אתי לשהויי אבל תם דחזי להקרבה לא משהי ליה ואע"ג דלא אתי לכפרה מ"מ לא משהי איניש קרבניה כך צריך לומר לפי שיטת הקונט' וזהו דוחק דהשתא הסברא הפוכה ממאי דס"ד עד השתא ועוד הא דנקט תולש משום עקביא נקטיה דבנתלש שרי אבל לרבנן ה"ה דבנתלש אסור כמו בבעל מום דמנין לנו לומר דהך רישא דברייתא כרבנן דוקא והא משמע לכאורה דאתיא ככ"ע לכך נראה להר"מ דבעיא דהכא לעקביא היא דאסר בבכור תם משום דחזי להקרבה ואיכא למימר דילמא אתי לשהויי ומפקע ליה מידי קדושת מזבח ועוד שהרי אין בו עדיין שום היתר וקבעי אי אסר כמו כן בעולה או דילמא כיון דאתיא לכפרה לא משהי לה אבל מבעלת מום יכול להיות דשרייה עקביא כמו בכור דהשתא מייתי שפיר הא נתלש שרי ואמאן תרמייה הא דשרי נתלש ע"כ לעקביא דאי רבנן כ"ש עקביא דשרי טפי. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה התולש צמר וכו', א"נ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכו'. ועוד י"ל דצמר הוי כבעל מום מעיקרו דמיד דמעל נפק לחולין וכן צ"ל גבי שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא והיינו משום דמעל ונפק לחולין והוי כבעל מום מעיקרו דאין צריך העמדה והערכה כקדשי מזבח וי"מ שם דמיירי בהקדיש בהמה לדמי עולה ושמא הכא נמי מיירי בהקדיש צמר בהמת עולה לעולה דמעל ונפק לחולין וצ"ע דנימא פשטה קדושה בכולה כדאמרינן בראשית הגז [חולין קל"ה ע"א] לכ"נ כדפרשית. (תוס' חיצוניות). באותו דיבור, מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים וכו'. וה"ה הצמר שנתלש ומיבעיא ליה בצמר הנתלש אי אסיר מדרבנן דילמא (אסיר) [אתי] לשהויי. (לשון הרא"ש ז"ל). באותו דיבור, אי משתרי נמי בהכי. אבל שופר של עולה מיירי שפירש הקרן לאחר שנשחטה ונזרק דמה דמן התורה אין זריקה מתירתה כיון דקודם זריקה לא פירשה ולעולם מועל בו ומ"מ כי מעיל נפיק לחולין דדוקא בהמת שלמים וכלי שרת אמרי' דיש מועל אחר מועל אבל בקרן לא דבפירש לפני זריקה איכא מאן דשרי בפ' המזבח מקדש [זבחים פ"ו ע"א] עצמות שפירשו לפני זריקה אפי' לקתא וחצינא אבל ר' אלעז' פליג התם וקאמר מועלין בהן ופי' הקונט' שם דר"ל מועלין לעולם אף לאחר זריקה מיהו יש ספרים דגרסי' שם מועלין עד זריקה ופליגי אם מועלין קודם זריקה או לאו. (תוס' חיצוניות).
גמ', לא התירו לא, [צ"ל] לא התירו מומחה לא. דתנן שער, [צ"ל] דתנן הוא היה מתיר שער. עקביא בן מהללאל מתיר. תיבות עקביא בן מהללאל מתיר נמחק. לאו בשחטה ואי. [צ"ל] לאו בשחטו ואי. לא משהו להו, [צ"ל] לא משהי להו, אות ו' נמחק.
רש"י ד"ה תם קרי ליה וכו', מום קבוע. [צ"ל] מום קבוע הוא, הס"ד. ד"ה אמר רבי יוסי וכו', על עקביא ומודה הוא. [צ"ל] על עקביא מודה הוא. ד"ה התולש צמר מעולה וכו', מחיים לרבנן [צ"ל] מחיים והוממה ונפדת לרבנן. ד"ה מי איכא מאן דשרי. מה"ד תולש מי איכא מאן דשרי.
תוס' ד"ה בכור בעל מום וכו', אבל בנשר. [צ"ל] אבל לגבי נשר. ד"ה דתנא קמא סבר וכו', מיירי בלא התרת מומחה וקשיא. [צ"ל] מיירי בהתירו מומחה וקשיא. שם, דאיתוקם לריש לקיש. [צ"ל] דתיתוקם דריש לקיש. שם, מילתיה כתנא קמא. [צ"ל] מילתיה דתנא קמא. שם, קאמר שמא יש תקוה דקמיירי בשחיטה. [צ"ל] (קאמר ד)שמא יש תקוה דקאמר מיירי בשחיטה. ד"ה התולש צמר וכו', כבעל מום מעיקרא וכן. [צ"ל] כבעל מום מעיקרא דאין צריך העמדה והערכה כקדושת מזבח וכן. שם, לפדותו דמה היה. [צ"ל] לפדותו בשויו ומה היה. שם, בעולה ונשחטה למזבח. [צ"ל] בעולה תמימה שנשחטה למזבח. שם, התם כרבי אלעזר. [צ"ל] התם ופליגי דר' אלעזר. ד"ה תולש מי איכא וכו', הוא דמיהא לרבנן. [צ"ל] הוא מיהא לרבנן.
<h2>דף כו:</h2>
גמרא, והאנן נשר תנן. אלמא תולש אסור לכ"ע ואומר ר"י ה"מ למימר ולמיפרך ולטעמיך דהא קתני בפלוגתא בברייתא בכור בעל מום שתלש ממנו וכו' אלמא (בתלוש) [בתולש] שרי עקביא. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה ליטפל בבכור. בזמן הזה. ובזמן הזה איירי שאין יכולין להקריבו כשהוא תם ואפי' כשהוא בזמן הבית וכשהן רחוקין מא"י שאינם יכולין להקריבו עד הרגל. (תוס' חיצוניות).
גמ', דאמר קרא בכור בניך. תימא דהא לא אסדרא דקרא קא מפרש דהא בהמה גסה כתובה בקרא ברישא וי"ל משום דבמתני' נקט בהמה דקה קודם מפרש לה קודם. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מלאתך ודמעך וכו', דלאחר שלשים. [צריך להוסיף] וי"ל דביכורי יחיד לא מייתי עד לאחר עצרת.
תוס' ד"ה וכי תימא וכו', לאו דוקא וכו' אלא קרוב הוא לעון מיתה. וז"ל תוס' חיצוניות וי"ל דלאו דוקא נקט מיתה אלא עונש גדול הוא דקאמר.
תוס' ד"ה דילמא וכו', ומעכבה הכהן ובכמה מקומות. ור"י תירץ דהני לא שכיחי כולי האי כי הך דהכא דמילתא דשכיחא היא לסייע בבית הגרנות א"נ י"ל דהכא איכא למיחש לאפרושי מן הפטור על החיוב לפי שיש שמסייעין בבית הגרנות ויש שאינם מסייעין ומאותה תבואה עצמה ליכא להפריש מיניה וביה ולא יזהר שהוא מן (החיוב על הפטור) [הפטור על החיוב] ונוח הדבר לבא לידי תקלה. (תוס' חיצוניות).
גמ', הגיזה וריש לקיש מאי טעמא וכו'. ס"א הגיזה בשלמא רב נתן בר אושעיא לא אמר כרשב"ל אמר לך האי נמי נראה עם הגיזה הוא אלא ר"ל מאי טעמא כו'. ורש"י לא גריס כן. מתני', בבכור בדקה שלשים, [צ"ל] בבכור בהמה דקה שלשים. ואם בעל מום הוא ואמר, [צ"ל] ואם היה בעל מום ואמר. תמים אמר לו, [צ"ל] תמים ואמר לו. (לאחר י"ב חדש) אינו רשאי לקיימו אלא ל' יום, [צ"ל] לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום. מסתברא דמקדם למקדם דמאחר לדמאחר אדרבה כו', [צ"ל] מסתברא דמוקדם למוקדם מאוחר לדמאוחר אדרבה כו'. על תיבת אלא [כוונתו לדפו"י שגרסו כן לפני תיבת אדרבה] נרשם קו למעלה להורות כי ראוי לפ"ד למחקו. אמר קרא תעשה. עיין תוס' לקמן [נ"ו0ע"א ד"ה אמר קרא]. ואימא שיתין לא כו' לחכמים, [צ"ל] ואימא שיתין יומין לא כו' לחכמים. ובתר חמשין יומין תו לא צריך לאימיה אימא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב לתרוייהו א"כ לכתוב רחמנא וכן תעשה לבהמתך. תניא נמי הכי בכור, [צ"ל] תניא כוותיה דרבא בכור, ותיבות נמי הכי נמחק. כן תעשה לצאנך, [צ"ל] כן לצאנך, תיבת תעשה נמחק. בשורך לא מסרך, [צ"ל] בשורך ולא מסרך. מרובה תנא, [צ"ל] מרובה מאי מפני שטיפולה מרובה תנא. ששיניה דקות, [צריך להוסיף] מאי טעמא דר' יוסי אמר לך וכן תעשה אתרוייהו כתיב ולא מסרך הכתוב אלא לחכמים בהמה גסה בחמשין תו לא צריך לאימיה בהמה דקה עד תלתא ירחי צריך לאימיה. תרומה משלם, [צ"ל] תרומה משלהם, נ"ל.
רש"י ד"ה והאנן נשר תנן וכו', ולא בתלושין. [צ"ל] ולא בתולש, הס"ד. ד"ה בין בעל מום, בזמן הזה. [צ"ל] בין בעל מום, אפילו בזמן הזה. ד"ה גמ', מלאתך ודמעך וגו', וסמיך ליה וכן תעשה. [צ"ל] וסמיך ליה כן תעשה. שם, לי וכן לצאנך. [צ"ל] לי כן תעשה לצאנך. שם, מצותו לאחר. [צ"ל] מצותו ליתן לאחר. שם, חמשים שהרי. [צ"ל] חמשים יום שהרי. שם, כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל. [צ"ל] כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל. ד"ה דמקדם לדמקדם. מה"ד דמוקדם לדמוקדם. ד"ה ודמאחר, בכור בניך דמאחר בפסוק. מה"ד ודמאוחר, בכור בניך דמאוחר בפסוק. ד"ה ואימא שיתין, דעשיה. [צ"ל] ואימא שיתין יומין, דעשיה. שם, דהך בכור. [צ"ל] דהך דבכור. ד"ה שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכו', ששוכרו ומצילו מן. [צ"ל] ששוכרו שהוא מצילו מן. ד"ה מן הפטור על החיוב וכו', ואחד הופרש ממנה. [צ"ל] ואחד שהופרש ממנה. שם, ליה דהדרא ולפרוש. [צ"ל] ליה דליהדר ולפרוש. שם, בעל הבית טבל גמור. [צ"ל] בעל הבית דטבל גמור. שם, אלא קנסא הוא. [צ"ל] אלא דקנסא הוא.
תוס' ד"ה מלאתך ודמעך וכו', בפסח שגמר זמן בישול. [צ"ל] בפסח שאז זמן בישול. ד"ה וכי תימא וכו', לאו דוקא דלא. [צ"ל] לאו דוקא מיתה דלא. שם, הוא מיתה. [צ"ל] הוא לעון מיתה. ד"ה דלמא וכו', ולא גזרינן התם כיון. [צ"ל] ולא גזרינן ויש ליתן טעם דבעלמא כיון, ותיבת התם נמחק. שם, סבור הוא שנתן. [צ"ל] סבור הוא דתרומה שנתן. שם, סיועו ומעכבה כהן. [צ"ל] סיועו מעכבה הכהן.
<h2>דף כז.</h2>
גמ', הני כיון דקדושת דמים נינהו. כלומר במתנות כהונה אין בהם טובת הנאה לבעלים פן יבא לזלזל בהן וא"ת הא אמרי' בערכין בפ' המקדיש שדהו [כ"ח ע"ב] בכור בין תם בין בעל מום מקדישין ומחרימין אותן ואומר כמה אדם רוצה ליתן כדי לתתו לבן בתו כהן וי"ל דמדאורייתא טובת הנאה שרייא ולכך שייך ביה הקדש אלא מדרבנן הוא דאסירא טובת הנאה כדמפ' התם טעמ'. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה תרומת חוצה לארץ וכו', להתירה לכהן טמא קאמר. וז"ל תוס' חיצוניות בטילה ברוב לאכלה כהן בטומאת הגוף כמו רבה או אם נטמא' [התרומה] וא"כ בטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאה חדא היא. ע"כ. ובס"י מצאתי רבא מבטל לה בימי טומאתו תרי קולי הוה נהיג בה חדא דבימי טומאתו וחדא דזר הוה כדמוכח בפ' הזרוע [חולין קל"ג0ע"א] דא"ל רבא לשמעיה שהיה כהן זכה לי מתנתא דבעי' למיכל לישנא בחרדלא אלמא לא היה לו חלק במתנות אלא מזכה לו הכהן והא דקאמ' [ר"ה י"ח ע"א ועי"ש ברש"י ד"ה אביי ורבא] מדבית עלי קאתי אימיה היתה מדבית עלי. ע"כ.
תוס' ד"ה תרומת חוצה לארץ וכו', להתירה לכהן טמא. וה"ה תרומה טמאה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. (גליון).
גמ', הוה רמי תרתי נטלי דחולין וחדא דתרומה. והיו אז כולן חולין ומכאן ואילך (הוא) [הוה] רמי חדא דתרומה לבטלה ושקיל לה ולפי זה לא היה צריך להשים בתחלה שתים של חולין דבאחת היה די אלא שמא ישכח כשירצה ליטול ויטול אחת קודם שישליך לתוכו וגם לכך לא היה נוטל א' מאותם שלשה שבכלי מיד שבטל הראשונה וישארו שתים של חולין שמא ישכח ויטול א' מאותן שתים קודם שישליך אותה שירצה לבטל ולא תתבטל אותה שישליך שם כפ"ה. וי"מ דמיד שהיה מבטל א' בשתיהן היה נוטל א' ושביק תרתי ומכאן ואילך רמי חדא לגו תרתי לבטלה (והוא) [והוה] שקיל חדא והוו להו תרי כדמעיקרא לבטל האחד. (תוס' חיצוניות).
גמ', אוכל והולך ואח"כ מפריש. משמע דלא בעי מוקף וכו' ככתוב בתוס' ודין היקף נר' לר"י דאע"ג דאמר ר' אליעזר [חלה פ"ב מ"ד] הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ופסקי' בפ"ק דנדה [ח' ע"א] כוותיה היינו דוקא לענין להתחייב בחלה מועיל צירוף סל אבל לענין היקף אין מועיל צרוף סל אלא בנגיעה זו בזו דאי לא בעי נגיעה זו בזו לענין היקף א"כ ר' אליעזר גופיה דקאמר במס' סוטה פ' כשם [ל' ע"א] דנוטלין מן הטהור על הטמא ע"י פחות מכביצה כדמפרש התם למה יצטרך כן לעשות יניח הכל בכלי אחד רק שלא יגעו זה בזה ויועיל צרוף הסל לשוויה מוקף אלא ש"מ שאין מועיל צרוף כלי לשוויינהו מוקף ואינו נר' לר"י לדחות דהתם מיירי שהעריבה מלאה כולה עיסה ואי אפשר לתת הטמא והטהור בתוך כלי א' בלא נגיעה מיהו אומר הר"ר אלחנן דשמא אפי' לענין להתחייב בחלה לא מהני צרוף סל בלא נגיעה דשמא לא אתיא רבי אליעזר לאפוקי אלא שלא יצטרך נשיכה זו בזו וכדקתני התם במס' חלה [פ"ב מ"ד] העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' והא דתנן במס' חלה [פ"ד מ"א] שתי נשים שעשו שני קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב ושלא במינו פטור ומשמע השתא דבנגיעה סגי לצרף להתחייב בחלה אותה נגיעה י"ל דהיינו נשיכה למאן דאית ליה. (תוס' חיצוניות). כולה שמעתתא מוכח דתרומה נוהגת בח"ל וכן משמע בפרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"א] דאמר רב יוסף מעשה וכו' לסוכה שמן של תרומה ותימא דבפ"ק דחולין [ו' ע"ב] משמע דלא נהגו גבי ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן כו' וכן במסכת ע"ז בסוף פרק רבי ישמעאל [נ"ח ע"ב] ר"ל איקלע כו' לאו היינו בצרה דבצרה חו"ל [ואין לחלק בין מעשר דגן תירוש ויצהר דבארץ דאוריי' בחו"ל גזרו] (ד)רבנן אבל שאר פירות (דילפינן) [דאפי'] בארץ דרבנן לא מחייבי בח"ל דהא בסוף פ"ק דביצה [י"ב ע"ב] גבי [אושפז]כניה דרבא בר חנן הוה ליה איסורייתא דחרדלא מוכחא הסוגיא דחייב במעשר ובפרק כיצד מברכין [ברכות ל"ו ע"א] ר"א אומר הצלף מתעשרת כו' עד כל המיקל בארץ כו' אלמא מעשר פירות נוהג בח"ל ואר"ת דההיא דחולין וע"ז איירי בדמאי דאינו נוהג בח"ל כדתנן במסכת דמאי [פ"א מ"ג] מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל טבל ודאי חייב בכל מקום אבל קשה מירושלמי דפ"ג דדמאי [ה"ג] (ק)[ד]אמר רשב"ג שלח לי(ה) (ל)ר"י אתרוג ואמר לי(ה) זה בא בידי מן קסרין ולמדתי ממנה ג' דברים שהוא טמא שהוא ודאי כו' ופריך ויעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם שמשלחים לחבריהם דברים חסירים ופריך ולא מתני' ר"י מתיר בודאי כו' משנה היא באותו פרק ר"י מתיר בודאי ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד ר"י אחר ומה שלא עישר לפי שהודיעו שעל כן היה אומר (והיה שרי) [זה בא לידי] מקסרין ומשני אע"ג דפליג על רבנן לא עביד עובדיה כותיה ופריך ולא מפירות שמותרין בקסרין הוא פי' דקאמר בירושלמי בפרק שני דדמאי [ה"א] דרבי התיר בית שאן ורבי התיר קסרין ובית גוברין כו' ומשני רשב"ג קודם הוה משמע התם דלאחר (שמותר) [שהותר] היה פטור [אפילו ודאי] דההוא אתרוג ודאי היה ואר"י [דהא] דפריך התם ולא מפירות שמותרת בקסרין היא היינו לענין דאינו צריך להודיעו כששולח לחבירו דדוקא בארץ הוא דבעינן הודעה ועל זה שהוצרך רבי יוסי להודיעו קא פריך והא דחשיב התם בפ"ב מינים האסורים בקסרין ומינים האסורים בבית שאן היינו לשולחו לחבירו בלא הודעה כמו בא"י וצ"ע. ועוד נראה לפרש דתרומות שאר פירות נוהגת בח"ל ולענין [זה] קאמר הלכה כמותו דאביונות פירא לענין תרומה וקפריסין לאו פירא אבל מעשר אינו נוהג בח"ל (ולענין קאמר) בשאר פירות וההיא דע"ז במעשר איירי כדאמרינן דאכלי פירי דלא מעשרן ואע"ג דפלוגתא דר"א ור"ע לענין מעשר איירי משום דבארץ איירי אבל האי דקאמר כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לענין תרומה קאמר וההיא דעלה של ירק אפי' בתרומה לא מיחייב ירק בח"ל והא דקאמר בברכות ונימא הלכה כמותו בח"ל ומשני ה"א ה"מ גבי מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן (ו)ל"ג ירק [אלא] צלף דבצלף איירי ול"ג נמי מעשר אלא ה"מ גבי צלף ואפי' גרסינן גבי מעשר צלף לאו [דוקא] נקט מעשר (דוקא) בח"ל דאינו נוהג כלל אלא משום דפלוגתייהו קתני מעשר נקט מעשר וכל זה מוכח בירושלמי במסכת חלה בפרק שתי נשים [ה"ג] דאמר ר"י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומת מעשרות עד שבאו הרובים ובטלו כו' [ר' אילא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפי' לתרומה גדולה לא חשו תני איסי בשם ר' עקיבא מעשרות לירקות מדבריהם] פי' דלא אסמכינהו אקרא כמו שהחמירו בשאר פירות כדקתני בירושלמי בריש מסכת מעשרות ושם עיקר דברי איסי ואההיא דירושלמי שבאו הרובים וכו' סמכינן מה שאין אנו נוהגים עכשיו בתרומות ומעשרות ואית דמפרשי לפי שאין השדות חשובות כשלהם לפי שנותני' מהן מס וקשה דבימיהם היו נותנים טסקה ומיהו [י"ל ד]לא היו מפרישים אלא מקצתם דלא יהבי דאיכא דלא יהבי כדאמרינן בפרק מקבל [ב"מ ק"י ע"א] ארעא דלית ליה טסקא וכרגא מאי ועוד יש לפרש דשמא ברחוקים מן הארץ כמות[נ]ו לא חשו חכמים (תוס' כת"י).
תוס' אוכל והולך וכו', מיהו הייתי יכול לפרש. ומצינו לפרושי שישייר דבר מועט יתר על התרומה משום מוקף אבל רש"י ז"ל פי' אוכל והולך הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה וכן מסתבר מדהקלו בה לאכלה בטבלא כ"ש דלא בעי מוקף. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה הלכך וכו', ואי משום טורח וכו'. לשון הרא"ש ז"ל ואי משום טורח טבילה והלא היו טובלין בח"ל בשביל אכילת תרומה כדקאמ' דרבה מבטל לה ברוב ואכל בימי טומאתו משמע אבל כשעברה טומאתו היה טובל ואוכלה בטהרה וכן בריש בנות כותים וכו'.
תוס' ד"ה הלכך וכו', ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן. דכהן גדול לא יטבול בשביל אכילתה (הרא"ש ז"ל בפ"ד דמס' חלה).
תוס' ד"ה הלכך וכו', אבל תרומה שלהם וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל והא דאינו אומר בתרומה שנותנה לכהן קטן דמסתמא גם בתרומת ח"ל אינו צריך להפריש אלא דבר מועט משום דתרומת חטה יין ושמן אינו ראוי שתנתן לקטן לפי שהיה מאבדה ועוד שיש תרומה שיש לה שיעור כגון תרומת מעשר.
גמ', ואוכלה כהן קטן. פ"ה אבל לא גדול שהוא בר עונשין והחלה טמאה (כ)[ב]נדה שיצאת עליה טומאה מגופה ומ"מ קוצה היא חלתה דנגיעה לא אסרו חכמים רק שלא יאכלנה בטומאה היוצאה מגוף האדם ואינו נר' לר"י דלישנא משמע דאין אסורה בשביל שום טומאת נגיעה אלא שאסורה למי שיצאת עליו מגופו לכ"נ כפי' שני שפ"ה דלהכי יהיב ליה לכהן קטן לפי שלא ראה קרי מימיו וה"ה לכהן גדול שטבל לקריו וכהן גדול דבסמוך ר"ל שלא טבל לקריו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה בריש מסא ושדי לה בתנורא. י"מ דנקט מיסא משום שדרכם היה לאפותה ולקרות לה שם אחר אפייה שהרי יש עיסות שאין חיוב חלה שייך בהן עד לאחר אפייה וכדאמרי' [ב"ק צ"ד ע"א] טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה וכמו שהיו עושים באותה שנתנה לכהן היו עושי' כן גם כאן כמו שהיא רגילה ולהכי נקט בריש מיסא מיהו קשה להר"ר אלחנן מדתנן פ' אלו עוברין [פסחים מ"ו ע"א] כיצד מפרישין חלה טמאה בי"ט ר' אליעזר אומ' לא יקרא לה שם עד שתאפה משמע שהיו רגילין לקרות שם מקודם אפייה לכ"נ כמו שפירשתי. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה פסק וכו', אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל. ואנו שרחוקין יותר ויותר מא"י לא הוצרכנו להפריש רק חלה א' לאור דמהאי טעמ' אנו פטורים מתרומות ומעשרות לפי שאנו רחוקים יותר מדאי ויש להם שיעור אבל חלה שאין לה שיעור צריך להפריש לאור והמחמיר להפריש חלה שניה לכהן תע"ב. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה פסק וכו', וגם התירו לבטל ברוב. הלכך אין צריך להפריש השניה אלא היכא דליכא כהן קטן שיאכלנה והב' אוכל אפי' כהן גדול ואפי' זב דלא מפרש הכא בשניה מי יאכלנה כדתנן התם בחלה שניה ואסורה לזבים ולזבות וכו' ובעל הלכות גדולות כתב דהאידנא בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה. (הרא"ש ז"ל).
גמ', טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה וכו'. עיין בתוס' לקמן [נ"ג ע"ב ד"ה הקדש עילוי]. דבר0מיתחל קדושתייהו, [צ"ל] סבר תיתחל קדושתייהו. דתרומה ושקיל חד מיכן ואילך רמי חדא, [צ"ל] דתרומה ומכאן ואילך רמי חדא. קוצה חלה, [צ"ל] קוצה לה חלה.
רש"י ד"ה ה"ג ותנא מ"ט לא אמר וכו', ותנא קמא, בכולן. [צ"ל] ותנא קמא, ותנא דאמר בכולן. ד"ה אבל הני מתנות בכור וכו', למיטעי בהון וסבר. [צ"ל] למיטעי בהו וסבר. ד"ה תיתחל קדושתייהו וכו', דיהיב אבי אמו דהיינו. [צ"ל] דיהיב לה אבי אמו סלע דהיינו. ד"ה תרומה חוצה לארץ, דרבנן היא. [צ"ל] תרומת חוצה לארץ, מדרבנן היא. ד"ה בטילה ברוב וכו', לאכול זר. [צ"ל] לאכול הכל זר. ד"ה חמרא דתרומה, דחוצה לארץ. לארץ, הס"ד. ומה"ד הוה רמי תרי דחולין וחד תרומה לבטלה ברוב והוה שקל חד נטל דתלתא ושביק תרתי ומכאן ואילך רמי חדא לגו תרתי לבטלה והוה שקיל חדא והוי להו תרי כדמעיקרא לבטלה אחרינא. ד"ה טומאה יוצאת מגופו. [צ"ל] טומאה יוצאה מגופו. ד"ה כהן קטן וכו', גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל"א כו'. [צ"ל] גדול הואיל והיא עצמה טמאה בנדה שהטומאה יצאה מגופה ל"א כו', והשאר נמחק. שם, מפרש הכי. [מתחיל דבור חדש] והדר מפריש חלה אחריתי, ונ"ל דאין קורא לה שם דלית לה תורת חלה. ד"ה כהן גדול וכו', לכלל מצות. [צ"ל] מצות, הס"ד. ומה"ד לאפנויי, לנקביו, הס"ד.
תוס' ד"ה דלמא וכו' (מהעמוד הקודם), ובדמאי הלוקח מן. [צ"ל] ובדמאי ובלוקח מן. ד"ה ואתי למינהג בהו וכו', אוכלין בצלי ובחרדל ובכל מתנות כתיב. [צ"ל] אוכלין צלי ובחרדל ובכל מתנות כהונה כתיב. ד"ה תרומת חוצה לארץ וכו', ברוב (ואפילו) בימי טומאתו. [צ"ל] ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. שם, רבי ישמעאל דאסורות לזר. [צ"ל] רבי ישמעאל דאסורה לזר. שם, אינה מדמעת דדייק התם. [צ"ל] אינה מדמעת ודייק התם. ד"ה רבה מבטל לה ברוב וכו', שהיה כהן דאמרינן רבה מדבית. [צ"ל] שהיה כהן כדאמרינן רבה ואביי מדבית. ד"ה אוכל והולך וכו', התרומה ישאר מכריו שיתקיים. [צ"ל] התרומה [י]שייר מכריו מעט כדי שיתקיים. שם, והולך וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה. [צ"ל] והולך הטבל וישייר כדי תרומה באחרונה ויפרישנה. ד"ה הילכך וכו', אחר שטובל וטהר. [צ"ל] אחר שטבל וטהר. שם, בא"י טובלין לתרומה. [צ"ל] בא"י טובלין כהנים לתרומה. שם, דלא אכיל לה. [צ"ל] דלא מבטל לה, תיבת אכיל נמחק. שם, לישנא דשקליה בריש מסא שהדבר מועט הוא ואע"ג דלא מזכיר לה אלא גבי שריפה מ"מ. [צ"ל] לישנא דשקלה לה בריש מיסא [וכו'] דלא מדכר מיסא אלא גבי ההיא דשדי ליה בתנורא מ"מ, תיבות מזכיר לה שריפה נמחק. שם, מועט וגם. [צ"ל] מועט הוא (וגם) [וגבי]. ד"ה בריש מסא וכו', דאפשר לאזדהורי מליגע. [צ"ל] דאיפשר לאיזדהורי מליגע. (שם, דר' חנינא דקאמר לה שיבבתא. [צ"ל] דר' חנינא דקא טרפא שיבבתא וכו' וקאמרה). שם, התם אף. [צ"ל] התם תנא אף. שם, נכנסה אבל. [צ"ל] נכנסה וכן פי' בערוך אבל. שם, גבי [מרים] מגדלא כו' וקא מהדרא תנורא שהיתה כו' שקורין ומכבדת. [צ"ל] גבי מרים מגדלא כו' וקא מחזיא [נ"א, מחדייא] תנורא שהיתה כו' שקורין פורגין ומכבדת. שם, ודובשנין בפ' כל. [צ"ל] ודובשנין דפרק כל. שם, בראש המרא עצמה. [צ"ל] בראש המרדה עצמה. ד"ה פסק והדר מפרשא וכו'. תיבות והדר מפרשא נמחק [נ"א, תיבת פסק נמחק]. שם, ולא כהנהו מקומות. [צ"ל] ולא דמי להנהו מקומות. שם, כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל. [צ"ל] כאן היה רחוק מארץ ישראל. שם, לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו. [צ"ל] לכהן קטן כיון דאין טומאה יוצא מגופו. שם, ואין ללמוד דהא דהכא. [צ"ל] ואין ללמוד הך דהכא. שם, אינה טעונה להפריש כו' כהן ממקומות. [צ"ל] אינה קבועה (טעונה) להפריש כו' כהן קטן ממקומות.
<h2>דף כז:</h2>
תוס' ד"ה ולית הלכתא כותיה וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות. וכי הזאה יש לנו פ"ה כיון דאין לנו עכשיו הזאה תו לא בעי הערב שמש וגבי מלתא דרב עמרם פי' טובל ואוכל ולא בעי הערב שמש ולית הלכתא כוותיה משמע שר"ל דאין הלכה כמותו במה שאומר דטובל ואוכל ולא בעי הערב שמש ולא נהירא דאטו בא התלמוד לפסוק דלא ככולהו ולא הזכיר כמאן הלכתא ונר' לר"י דה"פ ולית הלכתא כוותיה במה שמצריך רב עמרם טבילה אלא הלכתא כרב נחמן דלא מצריך טבילה והוה פליג ארב עמרם שמצריך טבילה רק לא היה מצריך הערב שמש ושמא י"ל דרש"י נמי רצה לפרש כן דאין הלכה כמותו במה שמצריך טבילה.
גמרא, שנה בשנה איזוהי שנה וכו'. ול"ד להא דדרשי' [ב"מ ס"ה ע"א] גבי שכירות כשכיר שנה בשנה וכו' והכא לא שייך למדרש כי התם דהתם הוי מעניינא דקרא שאין שכירות משתלם אלא לבסוף אבל גבי בכור אין לנו לומר שאין לו להיות נאכל אלא בשנה האחרת דאדרבה יש לו ליפסל וגבי מעשר דכתיב שנה שנה דריש [לקמן נ"ג ע"א] דאין מתעשר מן הישן על החדש. והקשה הר"ר אלחנן. דהכא משמע שמותר לאחר הקרבתו של בכור עד שתתמלא שנתו אמאי דאמרי' בפ"ק דר"ה [ד' ע"א] שעובר בבל תאחר כשעברו שלש רגלים וי"ל דלא שייך בל תאחר אלא למי שעולה ברגל אבל מי שאינו יכול לעלות לרגל כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע אינו עובר בבל תאחר אם משהה להביא בכורות יותר משלש רגלים דאמרינן התם [ו' ע"א] אשה מה היא בבל תאחר מי אמרי' הא ליתא בראיה או דילמא הא איתא בשמחה משמע מיהא דמאן דליתיה לא בשמחה ולא בראייה ליתיה בבל תאחר. (תוס' חיצוניות). [עיין תוס' ד"ה שנה בשנה].
גמ', דבי רב מנא להו ילפי מקדשים. משמע מהכא דדרשי' משנה שנה דבכור לומר דנאכל לשני ימים ולילה א' ותימ' דהא אכתי איצטריך להא דדרשי' בפ' ואלו קדשים בתמורה [כ"א ע"ב] דאין בכור נפסל משנה לחברתה ואין לומר דהך דרשא דאינו נפסל משנה לחברתה היינו הך דרשה דשנתו שלו ולא שנה של מנין עולם זה אין לומר דהא ע"י הך דרשא דאינו נפסל משנה לחברתה שמעי' דאפי' לאחר שעוברת שנתו אינו נפסל בכך והכי נמי דריש בן עזאי בפ' שני דזבחים [כ"ט ע"א] ובפ"ק דר"ה [ו' ע"א] גבי המקריב אותו לא ירצה הוא בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לקדשים וי"ל דהך שמעתין דהכא נפקא דרשא דבכור אין נפסל משנה לחברתה מדרשא אחרינא דפ"ב דזבחים [שם] ודסוף פרק אלו קדשים [שם] ודפ"ק דר"ה [שם] דילפי ליה מקרא אחרינא דמקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה וכו' והתם בפ' ואלו קדשים [שם] קאמרינן אחרים מאי עבדי ליה להאי קרא דשנה בשנה מיבעי ליה לכדבי רב דהכא וה"נ ה"מ למימר דמיבעי להו למדרש שנתו ולא שנה של מנין עולם אלא חדא מינייהו נקט. (תוס' חיצוניות).
גמ', כוותיה דאמר מר זוטרא, [צ"ל] כוותיה אמר מר זוטרא. כוותיה בכור נאכל, [צ"ל] כוותיה הבכור נאכל. שנכנסת בחברתה, [צ"ל] שנכנס[ת] (בחבירתה) [בחברותיה]. דבי רב תנא, [צ"ל] דבי רבי תניא. אחד דבי רב מנא להו, [צ"ל] אחד ולדבי רבי מנא להו. כבש בן שנתו, [צ"ל] כבש אחד בן שנתו.
רש"י ד"ה וכי הזאה יש לנו וכו', הזאה בזמן הזה. תיבות בזמן הזה נמחק. ד"ה ולדבי רב מנא להו. [צ"ל] ולדבי רבי מנא להו. ד"ה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. מה"ד חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה.
תוס' ד"ה פסק וכו', דאע"ג דתרומת חוצה לארץ מדמעת כדתניא במנחות בפ' רבי ישמעאל ושמא אפילו השניה במקומות השנויים במשנה אינה מדמעת ונראה לרבי. מתיבת דאע"ג עד תיבת ונראה לרבי מוקף בשני חצאי לבנה כי לפ"ד ראוי למחקו. ד"ה וכי הזאה יש לנו וכו', נראה לומר. [צ"ל] נראה לו לומר. שם, בכל הטומאות דאורייתא. [צ"ל] בכל טומאות דאורייתא. שם, כיון דמן התורה. [צ"ל] כיון שהוא טמא מן התורה. שם, לפרוש כממת כדתניא. [צ"ל] לפרוש(י) ממנה כמו ממת כדתניא. שם, ואסורה לזרים כו'. [צ"ל] ואסורה לזבים כו'. שם, לנו ור' יוסי אומר אפילו בעל קרי. [צ"ל] לנו ולר' יוסי אפילו ב"ק. שם, שיעור שמקום. [צ"ל] שיעור פירוש שמקום. שם, ומן אמנום. [צ"ל] ומן הנהר עד אמנום. שם, בירושלמי ושל אור אין כו' נשרפת ושתיהן. [צ"ל] בירושלמי דשל אור אין כו' נשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת ושתיהן. שם, דספק ביאה שמביא. [צ"ל] דספק ביאה בפרק השוכר את הפועל(ים) שמביא. שם, בערלה ובכלאי הכרם. [צ"ל] בערלה וכלאי הכרם. שם, כי אין לומר. [צ"ל] כי אין לנו לומר. שם, אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי. [צ"ל] אותה של מעילה ששנויה שם כך בקוצר בפרק קדשי. שם, של מעלה בצרוף. [צ"ל] של מעילה בצירוף. שם, מיירי לנתינת. [צ"ל] מיירי בצירוף לנתינת. שם, שתרומת (עם) הארץ. תיבת עם נמחק. שם, לכל כהן וחשיב. [צ"ל] לכל כהן כו' וחשיב. שם, איכא חבר אלא שאינו צריך. [צ"ל] איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפילו רוצה לקבל כיון שאינו צריך. שם, טבול יום (קא בעי לה) ולא בעי הערב. [צ"ל] טבול יום דבעל קרי ולא בעי הערב. שם, נראה לומר דה"ה. [צ"ל] נראה לר"י דה"ה. שם, משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה. [צ"ל] משנה דהא מאן דמחמיר בה [בשמעתין] לאוסרה בטמא מת וטמא שרץ קודם טבילה שרי לטמא שרץ לאחר טבילה. ס"א לאסרה בטומאת שרץ קודם טבילה שרי לטמא שרץ אחר טבילה. שם, להפריש שניה. [צ"ל] להפריש חלה שניה. ד"ה שנה בשנה וכו', בשנה שכירות של שנה. [צ"ל] בשנה בפרק איזהו נשך דרשינן שכירות של שנה. שם, דקרא דגבי מעשר דכתיב כו' לקמן שאין. [צ"ל] דקרא וגבי מעשר דכתיב כו' לקמן בפ' בתרא שאין. שם, לחודייהו בכל שנה. [צ"ל] לחודייהו בלא שנה. שם, בסופו ואין נפסל. [צ"ל] בסופו דאין בכור נפסל. שם, ליה מדאחרים דהתם. [צ"ל] ליה כדאחרים דהתם. שם, בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי. ס"א בשנה להאי דרבי הילכך מסתבר דהני הא דהכא נמי. ד"ה הוה אמינא בחזה ושוק וכו', לר' עקיבא לית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן ומפרש. [צ"ל] לר' עקיבא אית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן ור' ישמעאל קאמר התם צאו ואמרו לו לר"ע טעיתה תודה מהיכן למדה שיש בה דין חזה וכו' ומפרש. שם, ומפרש דהתם פליגי בהימנו. [צ"ל] ומפרש התם דפליגי בהימנו.
<h2>דף כח.</h2>
תוס' ד"ה שלא מצינו וכו'. פי' בקונטרס שיתנו לכהן וכו'. ואינו נר' לר"י דהא מה לו לומר לשון זה והלא כל דרשות שבתורה לא נאמרו אלא פעם א' ומה חדוש הוא זה אם לא מצינו אותו בתורה כי אם כאן ונר' לו דה"פ שלא מצינו בכל התורה ענין זה כי דבר תימ' הוא שהרי עיקר מתנת בכור היינו תם כשראוי להקריב למזבח אבל הכא דפקע מינה קדושת מזבח לא היה לנו לומר שיתנהו לכהן כיון דהוי בעל מום שהרי חטאת ואשם אינה מתנה לכהן אלא תמימים. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ואידך וכו', ור' ישמעאל נפקא ליה מודם זבחיך ישפך. ופליג אהך דרשא דר' יוסי הגלילי וקאמ' נמי התם בגלל סוגיא אחרת תרי תנאי נינהו ואליבא דר' ישמעאל. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה עד שלא נראה וכו', פי' בקונטרס שלא נפל בו מום וקשה מאי רשאי וכו' על כרחיך יקיימנו. ועוד דמשמע דמיירי בבכור ביד כהן דומיא דמתני'. (תוס' חיצוניות).
גמרא, רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. תימ' לר"י על אותן בכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין אנו מכניסין אותן לכיפה ולנעול דלת כי היכי דשרינן גבי קדשים דאמרי' המקדיש והמחרים בזמן הזה וכו' בהמה תעקר וכו' ואיזה עיקור נועל דלת בפניה ובשלמא בימי חכמי התלמוד שהיו ממתינים עד שיפול בו מום כדמוכח בכמה דוכתי במכלתין כי מעשה דר' צדוק [ל"ו ע"א] וכן גבי בכור זקן שצרם הקסדור אזנו [ל"ה ע"א] שהיו ממתינים עד שיפול בו מום זהו לפי שהיו רוצין לאכלן במומן אבל מ"מ מי שרוצה להכניסו לכיפה בזמן הזה אם אינו מוצא כהן ליקח למה לא יכניסנו לכיפה ואומ' הר"ר אלחנן דמ"מ אסור להכניסו לכיפה משום דשמא ימצא כהן שיוכל ליתנהו לו ויקיים בו מצות נתינה דאע"ג דתנן דאינו חייב ליטפל בבכור אלא ל' יום ובגסה נ' יום משמע ולא יותר מ"מ אם אינו מוצא כהן שיתנהו לו ימתין יותר אבל בתוך הזמן אינו רשאי ליתנו לכהן מיהו לפי טעם זה היה עדין אפשר לתקן עכשיו בלא נתינת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה ועוד אומ' הר"ר אלחנן כי יש ליתן טעם דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה דשמא יפול בו מום ויהיה מותר לאכול בלא פדיון אבל בקדשים דעלמא שייך בהו הכנסה לכיפה דליכא הפסד קדשים שהרי אם יפול בהם מום לא יאכלו בלא פדיון. (תוס' חיצוניות). ועיין תוס' בפ"ק דע"ז י"ג ע"ב [ד"ה נועל דלת].
תוס' ד"ה מפני השבת אבידה לבעלים. פי' בקונט' וכו'. פי' רש"י ז"ל שהבכור הוא ביד ישראל ואם ישחטנו ולא ימצא כהן יסריח הבשר וקשה לר"י דלמה יש לו לישראל לשוחטו כיון שאינו מוצא כהן ועוד דמי לא עסקי' שזה הבכור ביד כהן ואפי' הכי קאמר דשייך ביה השבת אבידה לכנ"ל דהשבת אבידה לבעלים היינו שאם ישחטנו הכהן לא יוכל למוכרו לפי שאינו נמכר באיטליז ונשקל בליטרא ויסריח הבשר ולכך התירו לו להשהותו ל' יום. (תוס' חיצוניות). וז"ל הרא"ש ז"ל מפני השב אבידה. פי' רש"י ז"ל היינו כהן וכו' וקשה דפשטא דמתני' משמע שהבכור ביד כהן שהוא מראהו לחכם וגם הבעלים אין משהין אותו בביתם יותר משלשים יום ונר' דהשב אבידה היינו שאינו צריך עתה לבשר וגם אין מוצא קונים אבל בעלים ממתינים לעולם עד שימצאו כהן.
גמ', ועדיין תבעי לך וכו'. תימ' ואיהו מאי ס"ד מאי אולמיה דהך ברייתא ממתני' והיכי משמע מינה דל' יום דקאמ' אנולד לו בתוך שנתו קאי ואמאי לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דתיבעי ליה כמו מקודם לכן ושמא מדקאמר אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' שעה א' משמע שבא המום בתוך שנתו. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה משלימין לו ט"ו אחר שנתו, אלמא וכו'. ובספר ישן מצאתי הלשון כך ת"ש נולד בו מום בט"ו יום בתוך שנתו כלומר ט"ו יום בתחלת שנתו. משלימין לו ט"ו יום אחר שנתו פי' שלעולם צריך שיהו י"ב חדש משנולד בו המום אלמ' ל' יום דקתני מתני' אנולד מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמ' דיהבינן ליה ל' יום משנולד המום דאי אנולד מום בתוך שנתו קאי כגון ביום א' של שנתו או כגון לסוף ג' חדשים או ד' ותרצה לומר דלעולם נתיב ליה ל' יום אחר שנתו זה לא יתכן דהא אם נולד בו מום ביום א' של שנתו ליכא למימר דניתיב ליה גם לאחר שנתו ל' יום אלא יום א' דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא וגם שמעינן מן הברייתא דאם בתוך שנתו נולד המום חדש או ג' חדשים ניתיב ליה לאחר שנתו כמו כן חדש או ג' חדשים להשלמה כדקתני בברייתא ולעולם רשאי לקיימו עד שנתו כדכתי' שנה בשנה אלא ע"כ ל' יום דקתני במתני' אנולד בו מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דנותנים לו ל' יום משנולד בו המום. (רש"י מכתיבת יד).
גמ', של תודה, [צריך להוסיף] מה תודה ליום ולילה אף בכור ליום ולילה. ואידך הא מהתם איכא למימר. על תיבות הא מהתם איכא למימר נרשם קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. ואידך אמר ובשרם, תיבת אמר נמחק. ואחד בעל מום. עי' בתוס' לקמן [ל"ג ע"א ד"ה ובית הלל]. כל י"ב חדש, [צ"ל] כל י"ב חדש וכו'. נולד לו בתוך, [צ"ל] נולד לו מום בתוך. נמי שלשים או, [צ"ל] נמי שלשים יום או. דנולד לו אחר שנתו, [צ"ל] דנולד בו מום אחר שנתו. אלא שלשים, [צ"ל] אלא שלשים יום (או). בשנה איזו הן, [צ"ל] בשנה איזהו אלו הן. מתני', הרי זה יקבר. עיין בתוס' [ל"ב ע"ב ד"ה פסק]. גמ', את מומיו ר' יהודה, [צ"ל] את מומו ר' יהודה.
רש"י ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה וכו', דהאי יהיה לך נפקא. [צ"ל] דהאי לך יהיה נפקא. ד"ה כל י"ב חדש וכו', משנולד. [צ"ל] משנולד המום, הס"ד. ד"ה משלימין לו ט"ו אחר שנתו וכו', או חדשים. [צ"ל] או שלשה חדשים. ד"ה מפני המשתנין וכו', שמשתנין גזירה למומין. [צ"ל] שמשתנין גזרינן למומין.
תוס' ד"ה שלא מצינו וכו', מריבויא לפירושו כן יכול לומר בכל. [צ"ל] מריבויא ולפירושו יכול לומר כן בכל. שם, שיתננו כולה. תיבות שיתננו כולה נמחק. שם, גם לכהן אבל. [צ"ל] גם הכהן אבל. שם, העיקר דהוה מצי למימר אחד עשר של מעשר יוכיח כדמשני אמותר מפסח וכן. [צ"ל] העיקר פי' דמעשר עצמו אין טעון נסכים ואחד עשר טעון נסכים והא דלא פריך מינה בריש איזהו מקומן גבי הא דקאמר לא מצינו טפל חמור מן העיקר דהוה מצי לשנויי אחד עשר של מעשר שלמים הוא כדמשני אמותר הפסח וכן. ד"ה ואידך וכו', משמע רוצה לומר. [צ"ל] משמע שרוצה לומר. שם, וא"ת והא תנא. [צ"ל] וא"ת דהאי תנא, תיבת והא נמחק. ד"ה עד שלא נראה וכו', במקום רחוק למקום שהחכם שם. [צ"ל] למקום רחוק מקום שהחכם שם. ד"ה רבי מאיר סבר וכו', ולא בקנסא. [צ"ל] ולא בקנסותיו. שם, עולמית וסוגיא דשמעתין. [צ"ל] עולמית דסוגיא דשמעתין.
<h2>דף כח:</h2>
גמרא, ש"מ קנסא. וא"ת והא גזרה היא דגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין כדקאמר לעיל וי"ל דהך גזרה אינה אלא קנסא בעלמא דלא הוה שייך למגזר שאר מומין שבגוף אטו דוקין שבעין אי לאו משום קנסא. (תוס' חיצוניות).
גמרא, לימא תנן סתמא כר"מ. תימ' לר"י דע"כ אתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי דקתני ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו לפי שגרם להפסיד לו ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה רביע לדקה. ואע"פ שפי' בקונטרס וכו' לאו משום דתיתי כסומכוס וכו'. פרש"י ז"ל דה"ל ממון המוטל בספק חולקי' וכו' והקשה הר"ר אלחנן כיון דהוי טעמא משום דהוי ממון המוטל בספק חולקים א"כ אין זה אלא כסומכוס אבל חכמים חלוקים עליו וסוברים דהמע"ה וא"כ הכא נמי הל"ל הכי ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים חלוקים עליו ואומרי' שזה הכלל בדין המע"ה כדאמרי' בפ' הפרה [ב"ק מ"ו ע"א] והכא נמי הל"ל הכי ואו' הר"ר אלחנן דתקנתא בעלמא ולא רצו לחלק בו בין מום למום. (תוס' חיצוניות).
גמרא, לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי. השתא ס"ד דאיירי בלא נשא ונתן ביד ולא שיהא הדין קיים בדבור בעלמא ע"י פסק שלו שא"ל פטור אתה וחייב אתה טמא אתה וטהור אתה שטעה בשקול הדעת כי זה לא היה חשוב גרמא כדמוכח בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ג ע"א] גבי דיני ממונות מחזירין דפריך עלה ממתני' דקתני מה שעשה עשוי ומשני רב ששת כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ופריך עלה מפרה דמיפחיד ר"ט דאי אמרת בשלמא אינו חוזר היינו דקמפחיד אלא א"א חוזר אמאי מפחיד כיון דאילו איתא לפרה בעינא הוה הדרא דיניה לאו דינא ולאו כלום עבד והשתא בין חוזר בין אינו חוזר אמאי לאו כלום עבד מ"מ הרי נאכלה על פיו [ו]ממה נפשך גרם הפסד לבעלים ובמראה דינר לשלחני מחייב ר"מ [ב"ק צ"ט ע"ב] אע"ג דאילו הוי קמן מיהדר ליה וצריך לומר שהתלמוד מדקדק שם אליבא דרבנן אמאי מיפחיד דיודע התלמוד דלרב ששת אתיא מתני' אפי' כרבנן ואם אינו חוזר אתי שפיר אפי' לרבנן דמשלם דלא חשיב גרמא אלא כמעשה הוי כיון דקם דינא בדבורו דמה לי בידיו מה לי בדיבורו והיזק ניכר חשיב ול"ד לכהנים שפגלו במקדש דשוגגין פטורין [גיטין נ"ד ע"ב] משום דחשיב היזק שאינו ניכר דהתם אפי' הוי פגול בדבור ולא במחשבה לא חשיב היזק ניכר כמו זה שיוצא קול על ההוראה ומתפרסם איסורו יותר ואפי' הוי הכא כי ההוא דהתם ולא חשיב היזק ניכר יש לחייב כאן מטעם קנסא כי התם מ"מ משמע דכיון דקם דינא בדבורא לא חשיב גרמא ואפי' לרבנן חייב לשלם אל' ס"ד השתא דזיכה את החייב היינו שאמר לו לפוטרו ופטרו וחייב את הזכאי שא"ל לשלם ושילם וטימא את הטהור ששרפוה בעלים או ערבום עם פירות טמאים על פיו וטיהר את הטמא שעירבום בעלים עם פירות טהורים וא"ת וכי דרך הדיין לומר לתובע פטור את הנתבע, על כרחו של תובע פטור כיון שהדיין פוטרו וי"ל דמשכחת בכמה עניינים כגון שע"י שום תנאי התנה עמו לפוטרו בשביל שום הנאה שההנה אותו ועדיין לא פטרו א"נ היה ירא הנתבע שמא טעה הדיין ונתן לתובע דבר מועט שיפטרנו בלב שלם וזה הפטור גרם לו הדיין מתוך שראה התובע שהדיין זיכה את הנתבע וא"ת השתא דבעי תלמודא לאוקומה כר"מ ע"כ לא ס"ל כרב חסדא דסנהדרין דמוקי למתני' דהכא בנטל ונתן ביד משום קושיא דמתני' דהתם דקתני דיני ממונות מחזירין והכא קתני מה שעשה עשוי אלא ודאי כרב ששת ס"ל דמשני כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת והשתא כיון דבדבורא בעלמא קם דינא כשא"ל חייב אתה ליתן לו הא לא חשיב גרמא כדפרישית וא"כ האי מקשה כמאן לא כרב ששת ולא כרב חסדא וי"ל דס"ל כרב יוסף ורב נחמן דסנהדרין דמוקמי מתני' דהכא כשאין גדול הימנו בחכמה ובמנין שיחזיר את הדין כשטעה בשקול הדעת ולכך מה שעשה עשוי ואינו יכול לחזור וחל הדין כשנעשה המעשה עפ"י הדיין ולא בדבור בעלמא כרב ששת אלא משום דאמרי' ליה מאי חזית דטעמ' בתרא עיקר דילמ' טעמ' קמא עיקר והבעל דין אינו מפסיד כלום באותו טעות שהוא חוזר על הדיין והיינו מטעם גרמא ולהכי קאמ' לימ' תנן סתמ' כר"מ ומשני ר' אלעא כגון שנשא ונתן ביד והשתא מה שעשה עשוי בטימא את הטהור דאגע בהו שרץ אין זה שום חידוש ולא נקטיה אלא משום וישלם מביתו וא"ת אכתי צריכא לאוקומא כר"מ דמחייב בין שוגג בין מזיד בפ' הניזקין דר' יהודה פוטר התם שוגג וי"ל דמ"מ משום דינא דגרמי לא צריכינן לאוקומי כותיה ועוד דהכא חשיב כמזיד דמחייבינן אפי' למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק שלא יהא כל א' וא' הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני [גיטין נ"ג ע"א] וה"נ בעינן שידקדק יפה וחשו שלא יזלזל לטמאות כדי להעמיד דבריו וכמזיד חשוב כיון שאינו מומחה ולר' אלעא קאי שפיר מה שעשה עשוי אטיהר את הטמא היכא דערבן עם פירות מרובין ו[כ]בסנהדרין דמשני רב חסדא הכי מה שעשה עשוי והיינו בעירבן עם פירות מרובין דבטלין ברוב לרבנן דאמרי בשוגג יעלו דחשיבי הכא כמו שוגג דאין מתכוין לבטל ולא דמי לאגע בהו שרץ דחשיב כמזיד כדפרשית אבל בשמעתין נקט ערבן עם פירותיו ליישב וישלם מביתו ומיירי בפירו' מועטי' והאי דמוקי לה ר' אלעא הכא בנטל ונתן ביד לאו משום דס"ל כרב חסדא דמוקי לה הכי בסנהדרין כדפרישית [ד]התם משני ליישב מה שעשה עשוי אבל הכא לא נקטיה אלא ליישב וישלם מביתו דלא להוי גרמא ואתי ר' אלעא למימר דאי בעית לאוקומה כרבנן תוקמה בנטל ונתן ביד אבל אי כר"מ בלא נטל ונתן נמי ניחא דלא קשיא לן מה שעשה עשוי דאיכא לשנויי כרב יוסף דסנהדרין והא דפריך בסמוך על ר' טרפון ותיפוק לי דטעה בדבר משנה לאו למאי דאוקימנא בנשא ונתן ביד קא פריך דמה בכך אם טעה בדבר משנה מ"מ מיפחיד משום דהוא עצמו האכילה ולא פריך נמי לפי סברת התלמוד דהוה בעי לאוקומה כר"מ דמ"מ חייב משום גרמא כדפי' אלא לרב ששת דוקא פריך כמו שמקשה שם בסנהדרין ומשום דמשמע ליה מתני' כרבנן ולפי שקושיא זו דותיפוק לי איתא על רב ששת בסנהדרין קבעה התלמוד כאן אע"פ שאינה לפי סוגיא שלמעלה וכן בר"פ שני דכתובות [ט"ז ע"א] דפריך ואמאי הלך אחר רוב נשים וכו' ואין קושיא זו אלא לרב דאזיל בממון אחר הרוב בריש המוכר פירות [ב"ב צ"ב ע"א] וא"ת וכיון דהיכא דבדבור בעלמא קם דינא [ו]חשיב כנשא ונתן ביד וחייב נמי לרבנן כדפי' א"כ מאי פריך בסמוך אלא זיכה את החייב ה"ד אי דא"ל פטור אתה והלא לא נשא ונתן ביד, מה בכך כיון שפטרו והאי (ל)מוחזק בממון מאליו קם דינא ואין יכול לחזור משום דא"ל מאי חזית דטעם בתרא עיקר וי"ל דלרב ששת כשטעה בשקול הדעת חשוב דין גמור וקם דינא בדבור בעלמא אבל לרב חסדא אפי' להעמיד ממון ביד מוחזק לא קם דינא אלא כשנעשה מעשה של פסק דין בין עשאו הדיין בין עשאוהו בעלי דינים הלכך לרבנן לא מתחייב [אלא] כשעשאו הדיין עצמו ולר"מ חייב אפי' עשאו בעל דין על פיו. (תוס' כת"י).
תוס' ד"ה לימא תנן וכו', תימה דלא דייק הכי מרישא וכו'. ור"י תירץ לעיל דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים עיין תוס' חיצוניות [לעיל בש"מ ד"ה לימא תנן].
תוס' ד"ה לימא תנן וכו', תימה דלא דייק הכי מרישא וכו'. ותירץ הרמב"ן ז"ל משום דקנסא הוא דקנסי רבנן הכא דלא לישרי בוכרא אלא מאן דמומחה ושקיל רשותא כדאמ' התם [יומא ע"ח ע"א] דבר זה הניחו לבית נשיא להתגדר בו. (הרא"ש ז"ל).
מתני' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה. בסנהדרין גרסי' בכל הספרים של בית מנחם. (תוס' כת"י).
גמ', ותיפוק לי דטעה בדבר משנה. תימ' דמשמע דפשיטא ליה כ"כ דכשרה דחשיב ליה טועה בדבר משנה ובפ' אלו טרפות גמ' ואלו כשרות בעוף [חולין נ"ו ע"ב] גבי ר' סימאי ור' צדוק שהורו בטרפחת כר' בזפק מיבעיא לן אם הורו בטרפחת לאיסורא או להיתרא ואמאי מספקא לן פשיטא דלהיתרא הורו ואית ספרים דגרסי התם הכי איבעיא להו הורו בטרפחת להיתרא וכרבי בזפק להיתרא פי' ששתי הוראות עשו או דילמא הורו בטרפחת להיתרא כר' בזפק וכר' בזפק לא ס"ל וניחא השתא דלגרסא אחרת למה לא נסתפק בזה כמו שעושה בפ' כירה [שבת מ"ו ע"א] גבי הורה במנורה כר"ש בנר ומיהו אין גירסא זו מצויה בספרים ור"ח פסק שם בטרפחת לחומרא משום דמספקא ליה לחומרא ויש לפ' דהתם בטרפחת דעוף דומיא דזפק והכא בבהמה ואע"ג דתני לוי התם בשמעתא דלעיל כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח ולא חשיב יתר בטרפחת דילמא הנהו תנאי לית להו ברייתא דלוי א"נ לוי לא חשיב מידי דפלוגתא. (תוס' כת"י).
רש"י ד"ה לאכחושי סהדי וכו', סהדי דלא. [צ"ל] סהדי ואמרי דלא. ד"ה כשהוא משלם וכו', ליה הכי כי הוה מייתי. [צ"ל] ליה האי הוה מייתי. ד"ה משום גזירת מגדלי בהמה דקה וכו', ולא מפי. [צ"ל] (ולא) עיקר [ולא] מפי. ד"ה גמ', ר"מ דאין דינא דגרמי וכו', באחריותו גרמי. [צ"ל] באחריותו והיינו גרמא. ד"ה דאגע בהו שרץ וכו', אחד ונגע בהן. [צ"ל] אחד והגיע בהן. שם, בהן ויעמיד דבריו. [צ"ל] בהן ויעמדו דבריו. ד"ה והאכילה ר"ט לכלבים וכו', עליה אם טריפה. [צ"ל] עליה ואמר טריפה. ד"ה הלכה חמורך טרפון וכו', חמור שתשלמנו. [צ"ל] חמור שלך שתשלמנו. ד"ה גמ', ותיפוק ליה וכו', כלום הוא זה וזה. [צ"ל] כלום הוא וזה, תיבת זה נמחק.
תוס' ד"ה רביע לדקה וכו', ואע"פ שפי'. [צ"ל] אע"פ שפי'. שם, על מום ושמא. [צ"ל] על פי מום זה ושמא. שם, בין מום ואי. [צ"ל] בין מום למום ואי. שם, אבל בכור מומין שרי. [צ"ל] אבל בכור (במומין) [במומו] שרי. ד"ה משום גזירת מגדלי בהמה דקה וכו', טורח גזרו לה אבל וכו'. [צ"ל] טורח גידולה אבל וכו', תיבות גזרו לה נמחק. ד"ה לימא תנן וכו', הכא מרישא דמי. [צ"ל] הכי רישא דמי, אות א' מ' נמחק. שם, וקדחי. [צ"ל] וקדחי לה.
<h2>דף כט.</h2>
מתני', אם היה כהן מטמאהו. ה"ג ואם היה כהן ומטמאהו וה"פ אם היה כהן ורוצה לטמאתו מן תרומתו מאכילו ומשקהו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה המקדש וכו', פי' הקונטרס דחוק וכו'. פרש"י ז"ל דנקט ישראל אע"ג דכהנים רגילים להזות ולקדש ולא מצינו דכהנים רגילין טפי מישראל אלא נקט ישראל משום הנך דתני ברישא בספ"ב דקידושין המקדש בתרומות וכו'. (הרא"ש ז"ל).
מתני', (ביבנה), על תיבת ביבנה נרשם עליו קו להורות כי ראוי למחקו. גמ', אחריתי חד, [צ"ל] אחריתי אמרי חד. מתני', עדותיו בטילין, [צ"ל] עדות(י)ו בטלה. מערה אפרו אפר מקלה אם היה כהן מטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו, [צ"ל] מערה ואפרו אפר מקלה ואם היה כהן ומטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקהו וסכו. כפועל, ס"א כפועל בטל. גמ', אתכם וגו' מה אני. [צ"ל] אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי(ם) מה אני. לא מצא בחנם, [צ"ל] לא מצא ללמוד בחנם. מערה אפרו אפר, [צ"ל] מערה ואפר[ו] אפר. מטמאהו מתרומתו כו', [צ"ל] ומטמאהו מתרומתו כו'. איהו גופיה היכי אזיל. ס"א וכהן גופיה היכי אזיל ומטמא הא קאי בלאו. אזיל לבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח, [צ"ל] אזיל בבית הפרס דרבנן כדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח.
רש"י ד"ה בין אמר להם מום קבוע, והיה הוא. [צ"ל] בין אמר להם תם בין אמר להם בעל מום קבוע היה הוא. ד"ה תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וכו', וכי מייתי ליה לקמיה כו' לא שקיל מידי. [צ"ל] וכי הוו (אייתי) [מייתי] ליה תו לקמיה כו' לא הוה שקיל מידי. ד"ה אפר מקלה, כשאר אפר בעלמא. [צ"ל] אפר מקלה, כלומר אפר בעלמא. ד"ה אבל אם וכו', שאין דרך אחר. מטמאהו. [צ"ל] שאין דרך אחר לילך וטמאתו, והד"א. ד"ה מאכילו וכו', המוליכו ומשקו. [צ"ל] המוליכו ומשקהו. ד"ה גמ', מנא ה"מ וכו', תורה שילמד. [צ"ל] תורה שמלמד, הס"ד. ד"ה ושכר מילוי המים וכו', ולא הכשר המצוה. כאן שכר הזאה. [צ"ל] ולא הוכשר המצוה בהן, הס"ד. ומה"ד שכר הזאה. ד"ה כאן שכר הזאה וקידוש שהיא היא הכשר מצוה לא. [צ"ל] שהיא הכשר מצוה לא. ד"ה כדרב יהודה מנפח וכו'. [צ"ל] כדרב יהודה דאמר מנפח וכו'. שם, מדחיא מקמיה. [צ"ל] מדחיא ליה מקמיה.
תוס' ד"ה תרי זימני וכו', חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול. [צ"ל] חכמים לראותו פעם אחרת אלא דאם רואהו אין יכול ליטול. שם, מטורח של פעם. [צ"ל] מטורח ראיה פעם, תיבת של נמחק. ד"ה הנוטל שכרו לדון וכו', והא דתנן. [צ"ל] והא דתניא. שם, דכתובות באגר בטלה דמוכח שרי. [צ"ל] דכתובות דההוא באגר בטלה דלא מוכח אבל באגר בטלה דמוכח שרי, הס"ד. ד"ה מה אני בחנם כו', היינו להשתדל כו' ולהפוך בזכותיה. [צ"ל] היינו כדי להשתדל כו' ולהפך בזכותיה. שם, דחשיב מוכח. [צ"ל] דחשיב בטלה דמוכח. שם, מטעם שימור. [צ"ל] מטעם שכר שימור. ד"ה המקדש וכו', ישראל דכהנים. [צ"ל] ישראל אע"ג דכהנים. שם, דקתני ברישא פ"ב דקידושין. [צ"ל] דקתני בסוף פ"ב דקדושין. ד"ה היכי אזיל וכו', משמע על ידי. [צ"ל] משמע הכא על ידי. שם, לתוך נפה שנקביה דקין אם. [צ"ל] לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם. שם, בכל מערבין לכהן בבית הקברות דאמר. [צ"ל] בכל מערבין מערבין לכהן בבית הפרס דאמר. שם, של משנה לא. [צ"ל] שבמשנה לא. שם, מייתי דמורי דאיסור. [צ"ל] מייתי ראיה דאיסור. שם, משרו. [צ"ל] מדשרו. שם, בניפוח כן פירש"י (וכן) בסוף. [צ"ל] בניפוח או בנידש וכן בסוף, תיבות כן פירש"י נמחק. שם, מצות כדמשמע. [צ"ל] מצות חשובות כדמשמע. שם, דאמר גדול תלמוד תורה. [צ"ל] דאמר מר גדול תלמוד תורה. שם, ומ"מ שמא לכל. [צ"ל] ומ"מ טמא לכל. שם, כבוד שהולך ומנפח אחריו. [צ"ל] כבוד הוא שהולך ומנפח הולך ומנפח אחריו. שם, השאלתות כל שאר המצות. [צ"ל] השאלתות דלשאר המצות. שם, בהדיא כדמסיק לו להפסיק במילתיה דרב יהודה דקאי אמתני' דאי לא גרסינן מאי בודקין. [צ"ל] בהדיא מדמסיק הכי בתר מילתיה דרב יהודה דאבדיקה דרב יהודה קאי (ולא אמתני' דאי לא גריס) [דאי אמתני' ולא גרסינן] מאי בודקין. שם, המפורשת לאחר. [צ"ל] המפורשת במשנה לאחר.
<h2>דף כט:</h2>
תוס' ד"ה כפועל בטל וכו', אלמא קרי ליה כפועל בטל. ואין זה כפר"ח כלל וגם לא לגמרי כפי' הקונטרס אלא כמו שפירשתי שנותנים לו כיושב ובטל לגמרי ועוד קשה אהא דתנן בפרק איזהו נשך אין מושיבין וכו'.
גמ', אם היה זקן, [צ"ל] ואם היה זקן. החמור תנא כפועל, [צ"ל] החמור וכו' תנא נוטל שכרו כפועל. אותה מלאכה, [צ"ל] אותה מלאכה דבטל מינה. מתני', ממנו בשר, [צ"ל] ממנו אפילו בשר. גמ', זבנינן אם, [צ"ל] זבנינן מ"ט אם. אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי. [צ"ל] שמעו בי רבנן ומפסדו לה מינאי. מתני', תרומה לשום חולין. [צ"ל] תרומה לשם חולין.
רש"י ד"ה מתני', החשוד על הבכור, כגון החשוד. [צ"ל] החשוד על הבכור, כהן החשוד. ד"ה חייק וכו', נקבות ואומר. [צ"ל] נקבות אומר. ד"ה השתא מלובן וכו', הכי כיון דטירחא זוטא. ס"א הכי הואיל דטירחא זוטי. ד"ה בגדים מיבעיא, הא משעה כו' להו. [צ"ל] בגדים מיבעיא, דהא משעה כו' בהו, הס"ד. ד"ה גמ', שמערבין. [צ"ל] גמ', כל לאתויי מאי לאתויי קרבי דגים שמערבין.
תוס' ד"ה היכי אזיל וכו' (מהעמוד הקודם), בעירוב אומר אין. [צ"ל] בעירוב אי אין. שם, (וטמא) ואי. [צ"ל] וטמא משום מצוה ואי. שם, אלא מדבריהם וטמא. [צ"ל] אלא שהעמידו דבריהם וטמא. שם, אי נמי מערבין. [צ"ל] אי נמי אפילו מערבין. שם, ולא אמתני' ולפי'. [צ"ל] ולא אדמתני' ולפי'. שם, לאחר שעברו לדרב יהודה. [צ"ל] לאחר שעבר ורב יהודה. שם, כמלא חלון. [צ"ל] כמלא רוחב חלון. ד"ה כפועל בטל וכו', בטלה מאותה מלאכה לעסוק. [צ"ל] בטלה מאותה מלאכה קשה לעסוק. שם, מאותה מלאכה ובטל. [צ"ל] מאותה מלאכה כיושב ובטל. שם, שכרו כפועל בטל. [צ"ל] שכרו כפועל ומפרש בגמ' כפועל בטל. שם, ובריש הכונס. [צ"ל] ובריש פ' הכונס. שם, פירש שם כמו שבשאר. [צ"ל] פירש שם כגון שבשאר. שם, בסלע [אין] אומרים לו. [צ"ל] בסלע ואומרים לו. [שם, כמה שתנוח למלאכה זו. [צ"ל] במה שתניח מלאכה זו]. שם, סלע [אלא] כאותו שכר שאתה היית נוטל כמותה בשאר. [צ"ל] סלע באותו שכר שהיית נוטל בהנאתה [נ"א, בהנחתה] בשאר. שם, חצי מפני השבת אבידה. [צ"ל] חצי סלע מפני השבת אבידה. שם, בשעת הרגל כשאר ימות. [צ"ל] בשעת הרגל כבשאר ימות. שם, למחצית שכר אלא א"כ כו' כפועל בטל ומפרש בגמרא. [צ"ל] למחצית שכר ולא יתן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא א"כ כו' כפועל ומפרש בגמרא. שם, טרחא אימר לא. [צ"ל] טרחא אימא לא. שם, כפועל בטל ואמאי. [צ"ל] כפועל בטל כו' ואמאי. שם, והלא כל זה כדינו שנותנין. [צ"ל] והלא זהו [כל] דינו שנותנין. שם, והשתא מתני' ר' שמעון. [צ"ל] והשתא מתני' כר' שמעון. שם, סיפא ר' שמעון. [צ"ל] סיפא דתוספתא ר"ש. שם, דקאמר צריכא ובין. [צ"ל] דקאמר צריכא בגמרא ובין. שם, במלאכה מועטת ור' שמעון. [צ"ל] במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל ור"ש. שם, מדרבי מאיר ויושב ובטל דתוספתא לאו. [צ"ל] מדרבי מאיר והא דקתני בתוספתא עושה מלאכה ליושב ובטל לאו. שם, שהם ביוקר הרבה. [צ"ל] שהם ביוקר ומוצא[ין] הרבה. שם, לא יהיה נוטל. [צ"ל] לא היה נוטל.
<h2>דף ל.</h2>
תוס' ד"ה תרבא דאטמא. וז"ל תוס' חיצוניות בְמַרְכַנְתא פ"ה בחזקת חלב טהור ור"ת גריס במר דכנתא כלומר בחלוף דכנתא ע"כ ועיין רש"י במס' חולין בפ' גיד הנשה [דף צ"ד ע"א ד"ה במר דשחוטה] דפי' כפי' ר"ת וכגרסתו.
גמרא, הא חשיד חשיד. וא"ת למה יש לנו לחושדו וכי בשביל דחשיד אדרבנן נחשד אדאורייתא ועוד יש להקשות בענין אחר דהך מתני' אמאן תרמייה אי ר"מ הא אמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה וברייתא משמע דאינו חשוד רק על מעשר ושביעית ואי כרבנן אמאי חשיד כלל ואומר ר"י דאיכא למימר אין הכי נמי שחכמים חשדוהו על המעשרות כיון שחשדוהו על הטהרות משום דטהרות ומעשרות ושביעית בני חד ביקתא נינהו. (תוס' חיצוניות).
גמ', מתני' כשראינוהו נוהג בצנעא. והקשה ה"ר אלחנן דהכא משמע דוקא מפני שראינוהו הא אם לא ראינוהו אם היה חשוד על הטהרות היה חשוד על השביעית ואילו בפ' הניזקין [גיטין ס"א ע"א] משמע שכשחשוד על טומאה וטהרה אינו חשוד על הדמאי דקתני התם משאלת אשה וכו' ואמרי' מ"ש רישא וכו' ואמר רבא סיפא בטומאה וטהרה דרבנן ובעם הארץ דר"מ פי' דלא חשדינן ליה אשביעית ודמאי ואע"פ שחשוד לטומאה וטהרה וי"ל שראינוהו נוהג בצנעא א"נ רבא דהתם סבר לה כר' ינאי בר' ישמעאל דהכא ועוד אומר ר"י כי י"ל שאנו יודעים בבירור שיש לו פירות מתוקנין בביתו דהשתא ליכא למיחש אלא משום טומאה וטהרה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה באתריה דרבי יהודה וכו', וי"ל דלא דמי מעשר לתרומה וכו'. והרא"ש תירץ דאינו כ"כ קל לע"ה לתקן מעשר שני כמו התרומה דהתם קל לו להפריש חטה אחת ובזה הכל מתוקן אבל הכא צריך להפריש אחד מעשרה ואח"כ לחללו על שוה פרוטה וגם לפעמים אין לו פרוטה מזומנת ואינו רוצה להכניס עצמו לידי טורח זה.
גמ', במר דכנתא קנסיה, [צ"ל] במר כנתא קנסיה. רב פפא לרבא, [צריך להוסיף] ואמרי לה רב אדא בר אהבה לרבא. ובאיסורא דגופיה. [צ"ל] ובאיסורא גופיה. במר דכנתא, [צ"ל] במר כנתא. דבעי חומה חמיר ליה, [צ"ל] דבעי חומה חמירא עליה. החשוד על המעשר מאי, [צ"ל] החשוד על המעשר כו' מאי. פדיון חמירא ליה, ס"א פדיון דתנן האחרון אחרון נתפס [בשביעית] והפרי עצמו אסור חמירא עליה. החשוד על זה ועל זה כיון, [צ"ל] החשוד על זה ועל זה וכו' כיון. נהי אדרבנן חשיד, [צ"ל] נהי דאדרבנן חשוד. על שביעית הא, [צ"ל] על השביעית ועל המעשרות הא. חשיד לתרוייהו, [צ"ל] חשיד אתרוייהו.
רש"י ד"ה במר דכנתא. [צ"ל] במר כנתא. ד"ה לעולם כרבי שמעון וכו', דעביד איסורא. [צ"ל] דעביד בה איסורא. ד"ה רבי ינאי אמר וכו' הא חשוד כגון. [צ"ל] הא חשוד חשוד כגון. שם, שיזהר על שניהם. [צ"ל] שיזהר בשניהם, הס"ד. ד"ה תיתי לי, שכר טוב וכו' כוותך. [צריך להוסיף] ומדמגדף ליה בהאי מילתא ש"מ חמירא להו ל"א תיתי לי קללה אם אכלתי פירות שביעית כמותך. שם, יש מפרשים רבי עקיבא. [צ"ל] יש מפרשים להכי קרי ליה ר"ע.
תוס' ד"ה תרבא דאטמא וכו', במר דפרזלא דבבא קמא. [צ"ל] במר פרזלא דבב"ק. ד"ה מעשרות דבעו חומה וכו'. [צ"ל] מעשרות כיון דבעו חומה וכו'. שם, בכ"מ שהזכיר מעשר כו' דמיירי בנותן מעשר שני. [צ"ל] בכ"מ שמזכיר מעשר כו' דמיירי במוכר מעשר שני. שם, אינו חושש לתבלין. [צ"ל] אינו חושש לשאור ותבלין. ד"ה מתני' כשראינוהו נוהג בצנעא וכו', דעם הארץ סתמא חשוד. [צ"ל] דעם הארץ בסתמא חשיד. שם, וכמה קושיות דמקשה רבינו תם. [צ"ל] וכמה קושיות מקשה ר"ת. שם, ומפרש חדש וישן. [צ"ל] ומפרש דחדש וישן. שם, וי"ל משום כותי. [צ"ל] וי"ל דמשום כותי. ד"ה באתריה דרבי יהודה וכו'. מה"ד דבאתריה דרבי יהודה. שם, דהוא הדין מעשר שני. [צ"ל] דהוא הדין נמי מעשר שני.
<h2>דף ל:</h2>
תוס' ד"ה אביו של זה ביזה ת"ח. וז"ל תוס' חיצוניות אביו של זה ביזה וכו' פי' רש"י ז"ל דאגב ריתחיה קאמר ודוחק הוא ור"י אומר דהיא היא של ענין היה מבזה ת"ח.
גמ', ר' יהודה וחד, [צ"ל] ר' יהודה היא דבאתריה דר"י חמירא להו שביעית וחד. ר' מאיר דתניא, [צ"ל] ר' מאיר מאי ר' מאיר דתניא. עם הארץ שקיבל עליו. עי' תוס' ע"ז [ז'0ע"א ד"ה וכולן]. בלבד הגר שקיבל עליו דברי תורה אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא, [צ"ל] בלבד וגר שקבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר אחד ואפי' חשוד לכל התורה כולה הרי הוא. אחד מדברי סופרים, [צ"ל] אחד מדקדוקי סופרים. לויה וכהן שבא, [צ"ל] לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו כהן שבא. ואחד זה לשנים עשר חודש, [צ"ל] ואחד זה שנים עשר חודש. אם כן הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי כו'. ס"א אי הכי נתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי כו'. אלא בית הלל, [צ"ל] אלא אימא בית הלל. ואחד זה לשלשים. [צ"ל] ואחד זה שלשים יום. שדרו רבנן, [צ"ל] שדרו זוזא דרבנן. ר' חנינא בן אנטיגנוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחוה דקא טעין. [צ"ל] ר' חנינא בן אנטיגנוס [ואמרו להו] זילו אמרו ליה לעיין בה אזלו ואשכחוה דקא טעין. ס"א דקא מנטר. וס"א דקא נטיר. תנו רבנן חבר שמת, [צ"ל] תנו רבנן אשת חבר כחבר חבר שמת. בתחלה ר"מ אומר, [צ"ל] בתחלה רשב"א אומר. דברי חבירות לכתחלה ר"ש בן אלעזר, [צ"ל] דברי חברות בתחלה שהיה ר"ש בן אלעזר.
רש"י ד"ה דאי קדיש, אשה לאחר. [צ"ל] דאי קדיש, אשה אפילו לאחר. ד"ה שנוהג בצינעא וכו', דין חבירות שאין. [צ"ל] דין חבירות בצנעא שאין. ד"ה מקבלין אותו וכו', לכל דבריו. [צ"ל] לכל דבר, הס"ד. ד"ה לטהרות וכו', טהורה. מקבלין אותו, דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזהו עיקר אכילת חולין בטהרה. אף. [צ"ל] טהורה ואם אמר איני מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו ואע"ג דאמרן לעיל חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שאני הכא דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזו היא עיקר אכילת חולין בטהרה, הס"ד. ומה"ד אף. ד"ה אף לטהרות וכו', בשאר. [צ"ל] בשאר חומרי טהרות, הס"ד. ד"ה עד כמה מקבל אותו, דברי. [צ"ל] עד כמה מקבלין אותו. עד כמה יקבל עליו דברי. ד"ה הוה ליה מקולי בית שמאי וכו', ואם איתא ליתני הא. [צ"ל] ואם איתא ליתני נמי הא. שם, ינהג מתחלה שנקבלנו. [צ"ל] ינהג מתחלה בצינעא כדי שנקבלנו. ד"ה לפי שאינו דומה חבר שקיבל וכו', לבן חבר מחמת קבלת אביו. [צ"ל] לבן חבר שקבל מחמת אביו. שם, דודאי אביו מיזדהר. [צ"ל] דודאי בקבלה מזדהיר. (שם, ובתוספתא גרסינן. תיבת גרסינן נמחק). [ד"ה בטהרות, בסדר טהרות לא גרסי' בטהרות עצמן וכו'. [צ"ל] בטהרות, בסדר טהרות. ל"א בטהרות עצמן וכו', תיבת גרסינן נמחק]. ד"ה שדרו רבנן, שדרו זוג. [צ"ל] (שדרו רבנן, שדרו זוזא) [שדרו זוזא דרבנן, שדרו זוג]. ד"ה אבא של זה כו', מה"ד אביו של זה כו'.
תוס' ד"ה וחכמים אומרים וכו', אינו נאסר. [צ"ל] אינו נחשד. שם, לאפוקי בכל התורה. [צ"ל] לאפוקי כל התורה. ד"ה אביו של זה ביזה תלמידים שלנו על. [צ"ל] אביו של זה ביזה תלמידי חכמים שלא [האמינם] על, ותיבת שלנו נמחק.
<h2>דף לא.</h2>
תוס' ד"ה וכולן וכו', למה אין מקבלין אותם וכו'. ואומר הריב"א דמשומד השב בתשובה כדין שלא יהא צריך ג' לקבל בפניהם דבקל יש לנו לומר ששב אל בוראו ואפי' לדברי המחמירין מ"מ אין יינו יין נסך כיון שנוהג בדת יהדות ואפי' לא טבל ואפי' אם היה מלוה ברבית לישראל ולא החזיר לו הרבית מ"מ חשבי' ליה כבעל תשובה כיון שהניח כל תרפותם ושב לבוראו ואע"פ שאמרו בסנהדרין [כ"ה ע"ב] מפריחי יונים ומלוי ברבית לא סגי בקבלה שלא יעשו עוד אלא עד שיחזירו הרבית הכא תקנתו קלקלתו דכיון שנשתמד ושב הוי ליה בעל תשובה לכל דבר ודומה קצת לגר רק שיש לו לשוב לבוראו ולתקן עוותתו אשר עוות ואם לא יתקן לא יתעכב בכך תשובתו וגם הר"ר אליעזר מגרמיזא לא החמיר עליו לקבל יסורין להתכפר כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר והיינו טעמא משום דאדם שחטא באשה או בשאר עבירות כשעושה תשובה אם לא יקבל עליו דינים אינו ניכר שעושה תשובה שלמה דשמא אין העבירה מזדמנת לו או שמא יצרו אינו תוקפו עתה כ"כ אבל מי שכפר בעיקר ושב לבוראו להיות בגלות אחיו נכרת תשובתו שהיא שלמה שמייחד לבוראו שתי פעמים בכל יום ונזהר מאסור והיתר כישראל ואע"פ שהרבה עבירות עשה בעודו משומד דישראל העושה כיוצא בהן בדת יהדות יצטרך לקבל עליו דינין חמורין, משומד שאני דכל מה שעושה לפי שהיה כופר בעיקר וכיון ששב לבוראו ולא יחטא עוד באלה אין להחמיר עליו כ"כ לקבל יסורים לכפר לו ולהתאפק נגד יצרו כי מאחר ששב לבוראו ורפא לו ובא ליטהר מסייעין אותו. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה זיל לחשיבותיה ילך לחשיבותו וכו'. ור"י אומר דגרסי' בכל הספרים זיל לחשיכות' זיל לקדמות' פי' לך להחשיך בערב ולהקדים בבקר לתבוע את המס, לקדמותיה להשכמתו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דהא חזו ליה וכו', וכן בשאר כל איסור והיתר. וי"ל משום דבדילי אינשי מיניה וכן מתרומה טמאה בדילי מינה יותר מטהרות. (תוס' חיצוניות).
גמ', תכתקי. ס"א טפטקי. ס"א תכתכי. מתני', (הנאתן להקדש). גליון, בכל הס"י ל"ג הכא הנאתן להקדש משום דבסיפא קתני לה וכן היא נוסחאת הרמב"ם, אבל רש"י ז"ל גריס לה הכא וצ"ע [דהא בסיפא קתני לה פסולי המוקדשין הנאתן להקדש] ושמא רש"י לא גריס לה בסיפא אבל בכל הספרים איתא.
רש"י ד"ה תכתקי. ס"א טפטקי. ד"ה הדרי ביה, מגבאות. ורואה. [צ"ל] הדרי ביה, מגבאות, הס"ד. ומה"ד חוץ משל עצמו שאין כהן רשאי לראות מום בכורותיו ולהתירו, הס"ד. ומה"ד ורואה. ד"ה ורואה את קדשיו וכו', ויוציאם לחול. [צ"ל] ויוציאם לחולין. ד"ה חוץ משל עצמו וכו' ולהתירו. הד"ה חוץ כו' עד ולהתירו נמחק מכאן ומקומו למעלה [=לפני ד"ה ורואה את קדשיו]. ד"ה מפני שהוא ב"ד וכו', שלא היה. [צ"ל] שלא הוא היה. ד"ה ורואה את קדשיו, ואינו וכו'. להוציאן לחול יכול לעשות כו' לחכם ולפתוח. [צ"ל] להוציאן לחולין יכול לעשות כו' לחכם עליהם ולפתוח. ד"ה ונשאל על טהרותיו וכו', הא חזא ליה. [צ"ל] הא חזו ליה. שם, בימי טומאתו. [צריך להוסיף] אלא להסקה, הס"ד.
תוס' ד"ה וכולן וכו', אגזלנים. [צ"ל] דאגזלנים. שם, דאין תקנה לעשות עם הארץ [חבר] שמקבל עליו. [צ"ל] דאין תקנה לע"ה ליעשות חבר בשום ענין ועוד דלעיל תניא בדברי ר' מאיר עם הארץ שקיבל עליו. שם, שכבר קבלו. [צ"ל] שכבר קבלום. שם, אותן שאם חזרו. [צ"ל] אותן פי' שאם חזרו. שם, אותן וכי זו ירא שמים בסתר. [צ"ל] אותן דא"כ דעתם לחזור לסורם ולכך אינם רוצים לחזור בפרהסיא כי אם בסתר ומה שיטה היא זו אדרבה טפי עדיף ירא שמים בסתר וכי דרך רשעים הוא כך שעושין בגלוי רשע וחסידות ופרישות עושין בסתר. שם, גר שקיבל עליו דברי תורה כו' כהן שקבל עליו כהונה. [צ"ל] (ו)גר שקיבל עליו דברי חברות כו' עובד כוכבים שקיבל עליו דברי תורה כו' כהן שקיבל עליו עבודת כהונה. שם, וקלקלו מעשיהם אין. [צ"ל] וקלקלו מעשיהם אחר שקיבלו עליהם דברי חברות אין. ד"ה איכא דאמרי. הד"א עם הדבור הקודם. ד"ה דהא חזו ליה וכו', צורבא דרבנן חזי. [צ"ל] צורבא מדרבנן חזי. ד"ה חוץ מן הבכור והמעשר וכו', דאין נוהגין בזיון. [צ"ל] דאין נוהגין מנהג בזיון.
<h2>דף לא:</h2>
רש"י ד"ה סרסיה, שמעיה. ור"י פירש מטיל שכר וחבירו במס' קדושין [נ"ב ע"ב] ההוא סרסיא דקדיש בפירזמא דשיכרא. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה דובבות, נעות. תימה דאיך בא דובבות לנעות ואמר רבי מנחם חסיד ז"ל שראה בפירושי ארץ יוון דובבות לשון זבות דמתרגמינן זבה דייבא כלומר שפתותיו זבות כאדם הישן ונוטף ריר מפיו וה"נ קאמר גבי כומר של ענבים כיון שאדם נוגע בו דובב ומיהו בירושלמי בפרק מצטרפין שקלים [פ"ב ה"ה] כיון שאומרי' הלכה מפיהם שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר. (גליון).
תוס' ד"ה אם כן וכו', וי"ל דבכל הני וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות ואומר ר"י דלא דמי דבכל הני שהבאתי צריך לפרש עיקר של דבר השוחט במחובר באיזה מחובר וכן ביצים טמאות צריך לפרש איזו טומאה או עוף טמא או אפרוח נתן לאומנין לתקן צ"ל מה הוא אם כלים לתקן או עצים לעשות אבל הכא בשמעתין דפריך מעשר בהמה למה לי שפיר פריך אע"ג שהדבור הוא ארוך דכיון דלא הדר ותני של יתומים כדקתני במעיקרא לא הוי ליה למימר ולמיתני מעשר בהמה ולכך לא דמי להנך שהבאתי ע"כ.
גמרא, אמר רבא מנא אמינא לה. אומר ר"י דלא מייתי ראיה אלא דמן התורה יכול למכרו לאחר שחיטה ורבנן הוא דגזרו ביה וממילא ידע דגבי יתומים אוקמוה אדאורייתא. (תוס' חיצוניות).
גמ', מר נמכרין באיטליז, [צ"ל] מר דנמכרין באיטליז. מילתא איקשיא ליה, [צ"ל] מילתא קשיא ליה. מברייתא במעשר, [צ"ל] מברייתא הכא במעשר. אבידה נגעו, אבידה דיתומים נגעו. רב ששת איקפד, [צ"ל] רב ששת ואיקפד. רבי יצחק בר זעירי מאי קראה, [צ"ל] רבי יצחק בר זעירא ואמרי ליה ר' שמעון בר נזירא מאי קראה. מוכרין אותו ומעשר בהמה, [צ"ל] מוכרין אותו מפני השב אבידה לבעלים ומעשר בהמה. מוכרין אותו בהבלעה מכלל דגדול, [צ"ל] מוכרין אותו וכיצד מוכרין אותו מבליעים בעורו ובחלבו ובגידיו ובקרניו מכלל דגדול. מהא (דתניא), [צ"ל] מהא דתנן. ההוא דגזרו. [צ"ל] הוא דגזרו.
רש"י ד"ה נשחטין וכו', יכול למוכרו להוציא. [צ"ל] יכול למוכרן [ו]להוציא[ן]. ד"ה אדמעיקרא וכו', פדיון טפי ופריק. [צ"ל] פדון אטפי ופריק. ד"ה לא תפדה וכו', אין פודין אותן. [צ"ל] אין פודין אותו. ד"ה לא יגאל וכו', ואין נמכר. [צ"ל] ואינו נמכר. שם, מלא יגאל כדמפרש. [צ"ל] מלא יגאל דחרמים כדמפרש. ד"ה השב אבידה, שאין יכולין לאוכלו. [צ"ל] שאין יכולין לאוכלן. ד"ה כומר ענבים וכו', או שמנה ימים שידחקו. [צ"ל] או שמנה ימים כדי שידחקו. ד"ה מבליעו בחלבו וכו', למכור בשר אלא. [צ"ל] למכור הבשר אלא. ד"ה הלוקח לולב, לוקח. [צ"ל] הלוקח לולב, לולב לוקח. שם. פירות שנלקטו בשביעית משום. תיבות פירות שנלקטו בשביעית נמחק. ד"ה דבר הנישום וכו', אלא בבשר גזור. [צ"ל] אלא בשביל [ה]בשר גזרו.
תוס' ד"ה מבליעו בחלבו. [צ"ל] מבליעו בעורו ובחלבו. שם, כמו שמפרש לקמן. [צ"ל] כמו שאפרש לקמן. ד"ה אם כן וכו', זמון שלשה וברכת. [צ"ל] זימון בשלשה וברכת. שם, ולא קאמר חייבין. [צ"ל] ולא פריך חייבין, תיבת קאמר נמחק.
<h2>דף לב.</h2>
רש"י ד"ה שכן חלין על הכל, שאם החרים את הקדשים חל חרם עליהם. וז"ל תוס' חיצוניות פ"ה שכן חלין על הכל שיכול לעשות מקדשים חרם שהחרם חל בקדשים ותימה דאיכא מ"ד התם [ערכין כ"ח ע"ב] שאין יכול לעשות מקדשים חרם לכ"נ שכן חלין על הכל שכן חלין על מטלטלין וקרקעות ובעלי חיים ע"כ.
גמרא, לא יגאל דכתב רחמנא למה לי ש"מ לאפנויי. תימה אמאי לא קאמר הניחא למ"ד [נדה כ"ב ע"ב] מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין וכו' ושמא י"ל כיון דאין ההפנאה צריכא לשום דרשא הוי יתור למדרש ג"ש אע"ג דאיכא פירכא והיכא דפריך הכי היינו היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשא אחריתי. (תוס' חיצוניות).
גמ', ואכלת בשר איזהו, [צ"ל] ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך איזהו. וכן אמר רב דימי אמר, [צ"ל] וכן כי אתא רב דימי אמר. למה לי לאפנויי, [צ"ל] למה לי ש"מ לאפנויי. אבל איכא דדמי ליה, [צ"ל] אלא היכא דאיכא דדמי ליה. דהא מעשר נמי גמר. תיבת נמי נמחק. ולא מעשר מעשר גאולה כמותו, [צ"ל] ולא מעשר מסתברא מעשר גאולה גאולה כמותו.
רש"י ד"ה ושאינו נישום מחיים וכו', העור והגידין שחשיבות. [צ"ל] העור שחשיבות, תיבת והגידין נמחק. ד"ה סבר לה להא דרבא וכו', שחיטה דאורייתא. [צ"ל] שחיטה מדאורייתא. ד"ה רק בכל אות נפשך וכו', ואכלת. [צריך להוסיף] ואכלת בשר (בברכה) [כברכת וגו'], הס"ד. ד"ה באתריה דמר וכו', מעצמות ובאתריה. [צ"ל] מעצמות הילכך מבליעין ובאתריה. ד"ה בחרמים וכו', כל חרם קדשים. [צ"ל] כל חרם קדש קדשים. ד"ה שכן חלין על הכל וכו', את הקדשים. [צ"ל] את קדשיו. שם, אינו אלא עשירי. [צ"ל] אינו חל אלא על העשירי, הס"ד. ד"ה והעברת קרא יתירא הוא וכו', דמצי למכתב כל פטר רחם לה' כדכתיב. [צ"ל] פטר רחם לי כדכתיב. נ"א. (ההגהה על המשך דברי רש"י) קרא אחרינא [שמות י"ג] כל פטר רחם לה' והעברת, צ"ל פטר רחם לי [שמות ל"ד י"ט]. ד"ה בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים וכו', והיא היא. גאולה. והיא היא גאולה, הוא דיבור אחד. ד"ה ומאי חזית וכו', לגופיה ולאגמורי. [צ"ל] לגופיה דלא יפדה ולאגמורי. נ"א. (הגהה זו שייכת לדיבור הקודם) ד"ה גאולה דמעשר מפני, דאיצטריך לגופיה ולאגמורי, צ"ל לגופיה דלא יפדה ולאגמורי. שם, דלא יפדה ולאגמורי. [צ"ל] דלא יגאל ולאגמורי. ד"ה ונילף בכור העברה ממעשר. [צ"ל] ונילף בכור העברה העברה ממעשר. שם, קים לן דגמרנא. [צ"ל] קים לן ביה דגמרנא. ד"ה כל חרם קדשים הוא כו' במכירה. [צ"ל] כל חרם קדש קדשים הוא כו', במכירה ולא בכור, הס"ד.
תוס' ד"ה דלא יאמר וכו', מהקדש דתפדה. ס"א מהקדש דנפדה. שם, לא ימכר ומוקמינן בהו לא יגאל. [צ"ל] לא ימכר מוקמינן בהו נמי לא יגאל. ד"ה הוא ולא בכור וכו', שלא ימכר בחרמים לא צריך. [צ"ל] שלא ימכר דחרמים לא צריך. ד"ה רבא אמר וכו', ורש"י גרס לא ימכר. [צ"ל] ורש"י הגיה לא ימכר. שם, דהקדש נינהו קאמר. [צ"ל] דהקדש נינהו דקאמר. שם, דקדש קדשים משמע. [צ"ל] דקדש קדשים הוא משמע. שם, פדיון מהוא בהוייתו. [צ"ל] פדיון בחרמי כהנים ביד בעלים מהוא (שהוא) בהוייתו. שם, לאביי דאי עביד. [צ"ל] לאביי דאמר דאי עביד. שם, מאי צריך מעשר. [צ"ל] מה צריך מעשר, תיבת מאי נמחק. שם, לא ימכר בקנייה הכי. [צ"ל] לא ימכר נקטיה הכי. ד"ה הא לאחר שחיטה נגאל וכו', בפ"ב דחולין. (בפ"ק דחולין). שם, והכל פירשתי במרובה בשמעתין דפרה. [צ"ל] והכל פירשו במרובה בשמעתא דפרה.
<h2>דף לב:</h2>
גמרא, תנהו ענין למעשר. ומה שפירש הקונט' בתמורה [ה' ע"ב ד"ה ואינו נמכר] דמעשר אינו נמכר משום דילפינן גאולה גאולה מחרמים היינו משום דאי לאו גאולה גאולה כמותו הוה מוקמי' ליה באם אינו ענין לבכור כדמסיק הכא תלמודא. (תוס' חיצוניות). ועיין בגליון תמורה דף ה' ע"ב.
תוס' ד"ה מתני' מני וכו'. פסק ר"י דהלכה כר"ע דקיימא לן כסתם משנה וכ"ש האי סתם השנוי בלשון ב"ה דעדיף טפי מסתם אחרינא כדאמרי' בסוף שבת [קנ"ז ע"א] מאי אולמיה דהאי סתמ' מהאי סתמא משום דמתני לה בלשון ב"ה ואפי' הנך דרשות דתלתא צבי ואיל כתיבי יכול להיות שר"ע מודה בהן כי דבר פשוט הוא לתלמוד ללמוד כל אלו הדרשות מצבי ואיל ואע"ג דהנך ברייתות דתניא בסמוך [ל"ג ע"א] אין מאכילין לנדות וב"ה מתירין וכן ברייתא [שם] דאין מרגילין בבכור דלר"ע שרי אפי' גוי מ"מ סתם משנה עיקר והה"ג פירש שהחלב מותר להאכיל לגוי מן התורה מטעמיה דר"ע דכצבי וכאיל מיהו מה שאסרו לאכול מהבשר לגוי מדרבנן אינו נראה לר"י שהרי לא מצינו שום תנא שאומר כן וגם מה שמשמע מתוך דבריהם דב"ה דברייתא אסרי מדרבנן והלכה כמותן זה אין נראה לר"י אלא כב"ה דמתני' קיימא לן כדפרישית ויש שהיו מסופקים על חלבו אם מותר להאכילו לגוי אפי' לר"ע דמתיר לגוי הבשר דשמא אינו מקיש לצבי ואיל אלא הבשר שמותר לישראל אבל החלב שאסור לישראל לא היינו מתירין מטעם צבי ואיל או שמא אפי' ב"ה דברייתא דאוסרי' להאכיל הבשר לגוי יתירו החלב כמו העור כיון שגם בבהמה של חולין כשרה אינו בר אכילה לישראל ור"י פירש דודאי זה פשוט שהוא מותר להאכיל לגוי כמו הבשר כיון שהיה מותר לישראל החלב מכצבי וכאיל אילו לא היתה הדרשא דאך חילק דלעיל דבפ' שני [ט"ו ע"א] ועוד דלב"ה דברייתא מותר להאכילו לגוי כיון שאינו בר אכילה לישראל ואמרינן נמי לעיל תנא מעשר בהמה מבליעו בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו אלמא שהחלב מותר הוי עכ"ל. (תוס' חיצוניות).
גמ', לבכור מעשר גאולה כמותו, [צ"ל] לבכור מסתברא מעשר גאולה גאולה כמותו. מי איכא מחיים, [צ"ל] מי איכא מידי דמחיים. לאחר שחיטה דאקיל ליה. [צ"ל] לאחר שחיטה דאקלישא ליה. פדיונו מיפריק. [צ"ל] פדיונו אינו דין דלא מיפריק. הוה אמינא איזדבוני. [צ"ל] הוה אמינא מזדבן הוא דלא איזדבוני. מתני', הכהן לבכור וב"ה, [צ"ל] הכהן על הבכור וב"ה. גמ', וב"ה אומרים אפילו, [צ"ל] וב"ה מתירין אפילו. יהיה לך וגו' מה. [צ"ל] יהיה לך כחזה התנופה ושוק הימין מה.
רש"י ד"ה מסתברא דאמעשר שדינן ליה וכו', אי בבעלים הקדש. [צ"ל] אי בי בעלים הקדש. שם, הילכך מדומה לי. [צ"ל] הילכך כמדומה לי. שם, למיגרס אמר רבא לא. [צ"ל] למיגרס רבא אמר לא. שם, דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן חולין. [צ"ל] דאיתנהו בי בעלים לא מזדבן, הס"ד. ומה"ד חולין. ד"ה מנא אמינא לה, מדלא אסר. [צ"ל] דלא אסר. שם, דוקא ולמידק הא. [צ"ל] דוקא ליכא למידק הא. ד"ה העמדה והערכה. [צ"ל] דהעמדה והערכה. שם, עובדין דחול קאסר. [צ"ל] עובדין דחול הוא קאסר. נ"א, צ"ל ומשום עובדין דחול הוא דקאסר. ד"ה להכי כתב לא יגאל, דמדאפיק מכירה בלשון. [צ"ל] דמדאפקי למכירה בלשון. שם, דא"כ לא מצינן. [צ"ל] דא"כ בגאולה לא מצינן. ד"ה מתני' לא ימנה, אפי' אם זימן. תיבת אפילו נמחק. ד"ה מני ר' עקיבא היא, דמתיר אליבא. [צ"ל] ר' עקיבא היא [הס"ד, ומה"ד] ר"ע מתיר, אליבא. ד"ה מה בחזה ושוק וכו'. [צ"ל] מה התם בחזה ושוק וכו'.
תוס' ד"ה פסק מתני' מני רבי עקיבא היא. תיבת פסק נמחק. שם, ומחלוקת בברייתא דהוי הלכתא כסתם דמתני' כדאיתא בהחולץ וכ"ש דהכא דסתם לן כלשון ברייתא דעדיף משאר כו' והא דפרישנא. [צ"ל] ומחלוקת בברייתא הלכתא כסתם מתני' כדאיתא בהחולץ וכ"ש הכא דסתם לן בלשון ב"ה דעדיף משאר כו' והא דפריש. ד"ה מי שאמר סובר. [צ"ל] מי שאמר ואני סובר. שם, דר"ע מצי סבר. [צ"ל] דר"ע נמי מצי סבר. שם, וגמר חד. ס"א ומפיק חד. שם, ארבי עקיבא דפירשו שהחלב מותר לעובד כוכבים. [צ"ל] ארבי עקיבא דפירש שהחלב מותר להאכילו לעובד כוכבים. שם, דרשא ואכלת ולא. [צ"ל] דרשא דואכלת ולא. שם, כל שעה דאשכחן כמה סתמי כהך דאיתא הכא בפרק הלוקח בהמה לעיל גבי חררת. [צ"ל] כל שעה ואשכחן להו כמה סתמי הכי לעיל בפ' הלוקח בהמה גבי חררת. שם, גבי יצא רובו ה"ז יקבר אבל היך אין ראיה. [צ"ל] גבי מבכרת יצא רובו ה"ז יקבר מכל הנך אין ראיה. שם, ואפילו רבי עקיבא מודה. [צ"ל] ואפילו לר"ע כדפרישית וכולו טעון קבורה בין בשר בין דם בין עור דהיכי דלא התירו מומחה רבי עקיבא מודה. שם, לא אמר שיהא. [צ"ל] לא אמר פי' שיהא. שם, לא ובטריפה נמי. [צ"ל] לא ובנטרפה נמי. שם, והלכתא כחכמים דאמרי. [צ"ל] והלכתא כחכמים פי' דאמרי. שם, דינם כשמתו. [צ"ל] דינם בקבורה כשמתו. שם, בבכור תנן דסבר כשנשחט. [צ"ל] בבכור תנן יקבר כשנשחט. שם, וכשנמצא טריפה הוי בקבורה. [צ"ל] וכשנמצא טריפה נמי הוי בקבורה. שם, הא במס' ערלה. [צ"ל] הא דתנן במס' ערלה. שם, בין שער לשער דכה"ג. [צ"ל] בין שער לשאר דכה"ג. שם, ופטר חמור דתנן. [צ"ל] ומפטר חמור דתנן. שם, מתני' התם דקתני. [צ"ל] מתני' דהתם דקתני.
<h2>דף לג.</h2>
תוס' ד"ה ובית הלל וכו'. הקשה ה"ר יהודה מפריש מר"ע אדר"ע דהכא משמע דלר"ע דשרי טפי מב"ה לא הוה מוקי להאי קרא דובשרם אלא בתם ולא בבעל מום ואילו בפ' איזהו מקומן בסופו [זבחים נ"ז ע"א] ובר"פ ב"ש [זבחים ל"ז ע"ב] דקאמר התם ור' ישמעאל האי לך מאי עביד ליה לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ור"ע נפקא ליה מובשרם חד תם וחד בעל מום משמע דהאי קרא מיירי בין בתם בין בבעל מום ונראה לו דה"פ הכא וב"ה ה"מ תם כלומר דלא עבדינן היקשא לחזה ושוק מבכור אלא מתם אבל מעשר בעל מום לא מקשי' לחזה ושוק אבל אמת הוא דובשרם משמע בין תם בין בעל מום ובכה"ג בכמה דוכתי ע"כ. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ובית הלל וכו', ובפ"ק דקדושין אתי ק"ו ומפיק מגז"ש בגמרא ובמיתת היבם גבי וכל היכא וכו' ובשמעתין דמ"ע שהז"ג גבי טפלים. וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו פ"ק דקדושין [ל"ד ע"ב] בשמעתא דמ"ע שהזמן גרמא ואנא אמינא טפלים חייבין נשים לא כ"ש וא"ת האי ק"ו למה לי נילף הקהל במה מצינו ממצה וי"ל משום דאי לאו ק"ו הוה ילפינן הקהל ראיה ראיה מראיה אבל השתא דאיכא ק"ו מוקמינן ג"ש למילתא אחריתי וילפינן נמי האי ק"ו וכה"ג אמרי' לעיל [שם י"ד ע"א] דגבי יום הכפורים כתיב חוקה ודרשי' ק"ו אע"ג דחוקה הוה ג"ש כדפריש ר"ת בפ' שני דזבחים [י"ח ע"א תוד"ה ת"ל] ע"כ.
תוס' ד"ה אין מאכילין וכו'. עד לבעל קרי דלא שרו אלא לטומאה. והא דלא מזכיר הכא אלא נדות משום רבותא דב"ה נקטיה דאפ"ה שרו ב"ה. (תוס' חיצוניות).
גמרא, היו לפניו שתי חטאות. פי' רש"י ז"ל כגון שהפריש אותן ב' חטאות לאחריות והקשה ר"י דהא הכא קאמר שמתה דהויא לה כחטאת שמתו בעליה כשנזרק דמה של תמימה והא לית ליה לשום תנא הכי אלא לר"ש [תמורה ט"ו ע"א] דבהפריש שתי חטאות לאחריות שמתה אבל לרבנן רועה, וי"ל דהכא מיירי כגון שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות דאמרינן [שם כ"ב ע"ב] מתכפר באחת מהן ושניה תמות דברי רבי ומיהו רבנן פליגי ויש הרבה אמוראים סוברין כרבי. (תוס' חיצוניות).
גמ', ואם משנזרק דמה של תמימה אסור. דהויא לה כחטאת שכפרו בעליה דלמיתה אזלא ואע"ג דלא שייך השתא איסור גיזה ועבודה שכבר נשחטה. (תוס' חיצוניות).
גמ', ר"א בר"ש אומר ואפי' בשר בקדרה וכו'. ה"ה נמי היכא דלא נזרק וכגון שנתקבלה בכוס ונשפך דר"א בר"ש ס"ל כאבוה דאמר [פסחים י"ג ע"ב] כל העומד לזרוק כזרוק דמי. (תוס' חיצוניות).
גמ', ונזרק דמה של תמימה אסורה. בפ' ולד חטאת [תמורה כ"ד ע"א] גרסי' תצא לבית השריפה וברוב ספרים הוא כן והקשה הר"ר אלחנן דבתמורה פ' ולד חטאת תנן [כ"ב ע"ב] המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום מוכרה ויביא בדמיה אחרת ר"א בר"ש אומר אם קרבה שניה עד שלא [נשחטה] ראשונה תמות שכבר נתכפרו הבעלים והשתא תימה אמאי נקט ראב"ש נשחטה אפי' בשר בקדרה נמי ה"מ למנקט כדנקיט בברייתא דהכא וע"ק לו אמאי לא פליג התם ת"ק בנשחטה אדר' אבר"ש כי היכי דפליג בברייתא בגמ' ולימא נשחטה הראשונה עד שלא נזרק דמה של שנייה מותרת משנזרק דמה של שניה אסורה ותירץ דבמשנה דהתם מיירי כגון שהפריש שתי חטאות לאחריות דבהפריש ב' חטאות לאחריות לא אמרי' דמתה אלא לר"ש [שם ט"ו ע"א] ור' אלעזר בריה סבר לה כאבוה דאית ליה חמש חטאות מתות וה"ה דה"מ למנקט אפי' בשר בקדרה אלא נקט נשחטה לאשמועינן דאפ"ה פליג ת"ק עליה. (תוס' חיצוניות).
גמ', קאמרינן אכילת זר עדיף. [צ"ל] קאמרינן ולאכילה זר עדיף. אף פסולין מותר, [צ"ל] אף בכור מותר. לכדרבי יצחק (וחד לכדר') [ור'] אושעיא. [צ"ל] לכדרבי יצחק ורבי אושעיא. ס"א [נוסף] דאמר רבי יצחק החורש בשור פסולי המוקדשים לוקה מ"ט כצבי וכאיל גוף אחד ועשאו הכתוב שני מינין ואמר ר' אושעיא המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה מאי טעמא כצבי וכאיל גוף אחד ועשאו הכתוב שני מינין. וחד לכדרבי אלעזר הקפר. ס"א [נוסף] דאמר רבי אלעזר הקפר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ואידך מה צבי, [צ"ל] וחד מה צבי, תיבת ואידך נמחק. מן הבכורה אף, [צ"ל] מן הבכורה ומן המתנות אף. מן הבכורה ת"ר, [צ"ל] מן הבכורה ומן המתנות ת"ר. ובשרם יהיה לך מה, [צ"ל] ובשרם יהיה לך כחזה התנופה מה. והטהור אכלה וב"ש, [צ"ל] והטהור יאכלנה וב"ש. לבין שאין טומאה יוצאה, [צ"ל] לבין טומאה שאין יוצאה. זבים ומצורעין. תיבת ומצורעין נמחק. לא שנא. ס"א [נוסף] ואי משום כחזה התנופה וכשוק הימין כי איתקש תם הוא דאיתקש.
רש"י ד"ה באכילת זר, קמיירי. [צ"ל] באכילה (זר) קיימינן. שם, כדאמרן בקדשים קלים. [צ"ל] כדאמרן דאוכל בקדשים קלים. ד"ה מה התם, חזה ושוק. [צ"ל] בחזה ושוק. שם, חייב בכרת. [צ"ל] חייב כרת, הס"ד. ד"ה התם וכו', גלי רחמנא טמא נפש מותרין ותו. [צ"ל] גלי רחמנא טמאי מתים ותו. ד"ה אין מרגילין בבכור וכו', המפשיטין שלימים. [צ"ל] המופשטים שלימים. ד"ה ב"ש היא וכו', וכי היכי דתם אין. [צ"ל] וכי היכי דבתם אין. ד"ה רבי אלעזר בר"ש וכו', אפילו לאחר. [צ"ל] דאפילו לאחר. ד"ה אם משנזרק דמה של תמימה וכו', חטאות מתות. [צ"ל] חטאות המתות. ד"ה לוקמה כולה כב"ש וכו', המוקדשין. [צ"ל] המוקדשין לאחר שחיטה, הס"ד.
תוס' ד"ה ובית הלל וכו', שנכנס דמו פסול. [צ"ל] שנכנס דמו לפנים פסול. שם, היקישא דחטאת כאשם. [צ"ל] היקישא דכחטאת כאשם. שם, כדמוכח סוגיא התם. [צ"ל] כדמוכח סוגיא דהתם. שם, מקיש בהמה למעשר דגן. [צ"ל] מקיש מעשר בהמה למעשר דגן. שם, פ' בית שמאי. [צ"ל] פ' ב"ש גמרינן. שם, מ"מ עיקר אתיא היקש לשנה שנה. [צ"ל] מ"מ עיקרא אתיא להיקשא דשנה שנה. ד"ה חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא וכו', גוף אחד הן ועשאן. [צ"ל] גוף אחד הוא ועשאו. ד"ה דתניא היו לפניו שתי חטאות כו', ברייתא בתמורה. [צ"ל] דתניא היו לפניו שתי חטאות, לא גרסינן דתנן דברייתא היא בתמורה. שם, בעלת מום שבמשנה [קרבה שניה עד] שלא נשחטה. [צ"ל] בעלת מום ובמשנה שלשם תנן בענין אחר והכי תנן התם המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום מוכרה ויביא (בתמורתה) [בדמיה] אחרת ראב"ש אומר אם קרבה השניה עד שלא נשחטה. שם, שהפריש פרה בעלת מום. [צ"ל] (שהפריש) [שפדה] הבעלת מום. שם, קדושת עצמה. [צ"ל] קדושת פה עצמה. שם, קדושה שלה כיון. [צ"ל] (קדושת) [קדושה] של בעלת מום כיון. שם, אסורה בכל. [צ"ל] אוסרה בכל.
<h2>דף לג:</h2>
גמרא, ור' אלעזר בר"ש לית ליה כל פסולי וכו'. הה"נ דה"מ למפרך הכי לב"ש אלא לא הוה קשיא כ"כ אי לא הוות מיתוקמא מתני' כב"ש. (תוס' חיצוניות).
גמ', דתנן חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו'. וא"ת היכי דמי אי ברה"ר ספקו טהור ואי ברה"י ספקו טמא וי"ל דמיירי ברה"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפינן מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף אדם לא ילפינן ספיקה מסוטה כיון דא"א לברר עליו כדפי' בעלמא. (תוס' חיצוניות).
גמ', באיטליז ונשקלין, [צ"ל] באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין. שרי לה אמר, [צ"ל] שרי לה רבנן הכא נמי כיון דאיכא רווחא להקדש לישרי ליה רבנן אמר. בעור פגם בבשר, [צ"ל] בעור פוגם בבשר. מתני', אין מקיזין לו דם, [צ"ל] אין מקיזין לו את הדם. גמ', וחכ"א אף, [צ"ל] וחכמים אומרים יקיז אף. ר' חייא לבריה, [צ"ל] ר' חייא בר אבא לבריה. היתה במקום, [צ"ל] היתה מונחת במקום. ר"מ התם דקא עביד בידים אבל הכא דגרמא כרבי יהושע. [צ"ל] ר"מ הכא אלא דקא עביד בידים אבל התם דגרמא בעלמא הוא כר' יהושע. התם שמא יבא אליהו ויטהרנה כר' אליעזר כו'. ס"א התם דאי שביק לא פסדא כר"א כו'. לא קאמר ר' יהודה הכא דקא עביד בידים אבל התם דגרמא כרבי יהושע. [צ"ל] לא קאמר רבי יהושע התם דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דקא עביד בידים כר"א [נ"א. כר"מ] ס"ל וע"כ לא קאמר רבי יהודה הכא אלא דקא עביד בידים אבל התם דגרמא בעלמא הוא כר' יהושע. הכא בקראי פליגי והכא בקראי פליגי, [צ"ל] הכא בקראי פליגי והתם בקראי פליגי. בגיזה ועבודה במומין נמי ליתסרו. ס"א בגיזה ועבודה אסור למשדא בהו מומא.
רש"י ד"ה ור"א בר"ש וכו', דכיון דזימנין דטפי. תיבות דכיון דזימנין נמחק. שם, דכיון דימכור העור. [צ"ל] דכיון דשרית להרגיל וימכור העור. ד"ה פגם בבשר. [צ"ל] פוגם בבשר. שם, וליכא רווחא בבשר כולי האי. [צ"ל] וליכא רווחא כולי האי, ותיבת בבשר נמחק. שם, מחתך את הבשר ופושטה עם העור. [צ"ל] מחתך הבשר עם העור, הס"ד. ד"ה במערבא אמרי וכו', בקדשים שמוכרין העור לצורך. [צ"ל] בקדשים שמכין העור לצורך. ד"ה שמא יגדל עדרים וכו'. [צ"ל] שמא יגדל מהן עדרים וכו'. ד"ה אין מקיזין לו את הדם וכו', שאין עושין מום. [צ"ל] שאין עושין בו מום. ד"ה יקיז ובלבד שלא יעשה מום וכו', שאין עושה מום. [צ"ל] שאין עושה בו מום. ד"ה לא ישחט עליו וכו', הואיל והטילו עד שיפול בו מום אחר. יקיז אף במקום שעושה מום. [צ"ל] הואיל והוא הטילו עד שיפול בו מום אחר וישחוט, הס"ד. ומה"ד יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. ד"ה גמ', וחכ"א יקיז אף במקום שעושה מום וכו', מאותו אבר ולא. [צ"ל] מאותו אבר יקיז ולא. ד"ה תורפה, במקום גילוי ואינו. [צ"ל] במקום הגלוי ואינו. ד"ה ר"מ, דאוסר לקלקלו ומתיר. [צ"ל] דאוסר לקלקלו ולהטיל לו [נ"א, בו] מום ומתיר. שם, בלא מום קאמר דיקיז שלא ימות כר"א דאסור. [צ"ל] בלא מום דקאמר יקיז שלא ימות כר' אליעזר דאוסר. ד"ה ורבנן וכו', כדי שיראה לזילוף. [צ"ל] כדי (שנראה) [שתראה] לזילוף. שם, לא יקלקלנו. [צ"ל] לא יקיזנו ולא יקלקלנו. ד"ה כר' יהושע ס"ל, דמתיר שיגרום לה טומאה ותהא. [צ"ל] כר' יהושע ס"ל, דמוטב שיגרום לה טומאה שיניחנה במקום התורפה ותהא. ד"ה הכל מודים וכו', אפייה בכלל בל תעשה חמץ למה יצאת מה אפייה. [צ"ל] אפייה בכלל עשייה היתה למה יצאת לומר לך מה אפייה. ד"ה כל מום לא יהיה בו וכו', לא יהיה בו. [צ"ל] לא יֵהַיה בו.
תוס' ד"ה בכור שאחזו דם כו', נזקק במאי פליגי. [צ"ל] כו', בגמרא נדקדק במאי פליגי. עיין בתוס' ל"ד ע"א ד"ה אילימא ר"ש. ד"ה להביא נותק אחר כורת וכו', לביצים בסוף. [צ"ל] לביצים בכיס בסוף. ד"ה בעל מום מעיקרו וכו', דניחא לאשכוחי. [צ"ל] דניחא ליה לאשכוחי. שם, דהכי נמי מצי. [צ"ל] דהכי נמי הוה מצי. שם, בבעל מום בזמן הזה. [צ"ל] בבעל מום ובזמן הזה. שם, ולא לדמיה חזי אלא. [צ"ל] דלאו לגופיה חזי ולא לדמי חזי אלא. שם, אסר רבא לקדשים בזמן הזה. [צ"ל] אסר רבא למקדיש בזמן הזה.
<h2>דף לד.</h2>
תוס' ד"ה ומי קניס וכו', וי"ל דבסמוך אשכחן ליה קנסא לרבנן דסברי כאחרים כו'. וז"ל הרא"ש וי"ל דסוגיא דהכא דחשיב ליה קנס סברה כאחרים דדרשי התם בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר או בבשול בשר בחלב כדקאמר בפ' כל הבשר [חולין קט"ו ע"א] א"נ ההיא דספרי אסמכתא בעלמא היא ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת דממעט התם קדשים שנעבדה בהם עבירה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה ע"כ.
גמ', שיבא כלב, [צ"ל] שיבא הכלב. כל מום אחד מום ואחד כל מום הכא בקראי פליגי, [צ"ל] כל מום אמר מום ואמר כל מום התם בקראי פליגי. אלא הכא בהא קמיפלגי ר' יהושע, [צ"ל] אלא הכא בלך קמיפלגי דכתיב ואני [הנה] נתתי לך [את] משמרת ר' יהושע. מתני', אוזן בבכור, [צ"ל] אזן בכור. וחכמים אומרים נולד בו, [צ"ל] וחכמים אומרים כשיולד בו.
רש"י ד"ה במומו נמי ליתסרו, להטיל בו מום. מה"ד במומ[י]ן נמי [ליתסרו, להטיל בהן מום]. לגרמא, לבכור תם אבל בבעל מום מותר לעשות בו מום בידים. ד"ה כיון שפירש טליתו עליה וכו'. [כיון שפירש טליתו וכו' ה"נ כיון שפי' טליתו עליה אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה]. שם, כשמעו. כיון. [צ"ל] כשמעו כשמעם כאמרם כעברם ודריש ביה הס"ד ומה"ד כיון. ד"ה הלכה כר"ש, ולמה ליה תו. [צ"ל] ולמה ליה לשמואל תו.
תוס' ד"ה אחד מום ואחד כל מום. מה"ד אמר מום ואמר כל מום. שם, דהכא דרשי שיש ענין. [צ"ל] דהכא דרשי שיש ענינים. ד"ה אחת תרומה טהורה וכו', אמרי' ואחת. [צ"ל] אמרי' אחת תרומה טהורה ואחת. שם, ואמר רחמנא שלך. [צ"ל] ואמר רחמנא לך שלך. שם, להיתר הנאה ומשמרת. [צ"ל] להיתר הנאה דאתלויה לא שייך דאינה ראויה לכלום ומשמרת. שם, בתלויה דבעיא. [צ"ל] בתלויה לומר דבעיא. ד"ה ורבי יהושע תרומתי כתיב וכו', אורו הוא. [צ"ל] אורו היא. הס"ד. ד"ה ורמינהי וכו', טליתו ודר' אליעזר ליתא התם וברוב ספרים. [צ"ל] טליתו וי"ל דלרבי אליעזר ליתא התם וקשה דברוב ספרים. שם, טליתו ועוד. [צ"ל] טליתו כו' ועוד. שם, לא כתיב בוי"ו. [צ"ל] לא כתיב בבוגדו בוי"ו. שם, דבלא וי"ו אתה. [צ"ל] דלא וא"ו נמי אתה. שם, בקונטרס כשמעו. [צ"ל] בקונטרס כמו שמעו. שם, באמצע של פעולה. [צ"ל] באמצע אותיות של פעולה. שם, בההיא שמעתין. [צ"ל] בההיא שמעתא. שם, שבגד והשתא הוי. [צ"ל] שבגד ודייק דהמקרא הוי. שם, בצירי ואע"ג כו' בבגדו דשאני הכא. [צ"ל] בצירי דמבגד יאמרו בגדו כמו מנגד נגדו ומחלב חלבו ואע"ג כו' בבגדו בחירק ולא קרינן בבגדו בצרי שאני הכא. שם, ולכך אומר הברייתא. [צ"ל] ולכך אומר בתחלת הברייתא. שם, בבגדו כיון שפירש טליתו כו' היה לך לכתוב. [צ"ל] בבגדו בה בבגדו בה כיון שפירש טליתו כו', פי' היה לו לכתוב. שם, אחר אישות בהך קושיא כו' וי"ל דפשיטא לן שכן. [צ"ל] אחר אישות דהך קושיא כו' וי"ל דפשוט לו שכן. ד"ה אילימא ר"ש דמתני' וכו', שרי דעושה מום. [צ"ל] שרי אע"ג דעושה מום. שם, מטיל בבעל מום. [צ"ל] מטיל מום בבעל מום. שם, משחיר וקאמר ר' יוסי בן המשולם. [צ"ל] משחיר דקאמר ר' יוסי בן המשולם. שם, דאין מתכוין משום. [צ"ל] דאין מתכוין אלא משום. שם, אם לא יקיזנו במקום. [צ"ל] אם לא שיקיזנו במקום. שם, דקסבר כו' לא יהיה בו. [צ"ל] דקסבר כל מום לא יהיה בו. שם, שאין אתה עושה מום. [צ"ל] שאין עושה מום, תיבת אתה נמחק. שם, פלוגתא אחרת דר' יהודה כו'. [צ"ל] פלוגתא אחרת ומיירי שאחזו דם בענין זה שלא ימות אם לא יקיזו לו הלכך לא חשיב בעל מום ואין כאן מטיל מום בבעל מום ופליגי באין מתכוין דר' יהודה כו'. שם, והיכא דלא מיית דלא חשיב בעל מום אסור ר"ש. מתיבת והיכא עד תיבת ר"ש נרשם על כל תיבה קו למעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שם, דקסבר דבר. [צ"ל] דקסברי דבר. שם, ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום שהוא יכול. [צ"ל] ר"ש אומר יקיז אפילו במקום שהוא עושה בו מום כלומר שהוא יכול. שם, שאין יכול להתרפאות. [צ"ל] כשאין יכול להתרפאות. שם, כמו [מום] עובר שיש. [צ"ל] כמו מום עובר כיון שיש. ד"ה ומי קניס וכו', מי שהיתה לו, כמה שמעתתא. [צ"ל] מי שהיתה לו כו', כוליה שמעתא. שם, בכור קנסא. [צ"ל] בכור וקוצץ בהרת קנסא. שם, בהאי מומא קנסוה רבנן. [צריך להוסיף] בהאי קציצה קנסוה רבנן. שם, תניא רבי אליעזר אומר כו' המטיל מום בבכור ואוכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא. [צ"ל] תניא לא תאכל כל תועבה ר"א אומר מנין לצורם אזן בכור ואכלו ממנו עובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא. שם, דבסמוך אשכחן ליה. [צ"ל] דבסמוך מחשיבנן ליה.
<h2>דף לד:</h2>
תוס' ד"ה עד שתפרח בכולו. בכל הספרים גרסי' הכא או עד שתתמעט וכו' לא היה בו כגריס. וז"ל תוס' חיצוניות או עד שתתמעט בהרתו מכגריס פ"ה דבשעת קציצה לא היה בו כגריס ולא נהירא דפשיטא דטהור הוא ולמה יש לנו לקונסו כיון שלא היה לו דין נגע בשעת קציצה ועוד דרש"י ז"ל פי' דלא גרסי' לה במשנה במס' נגעים [פ"ז מ"ה] בהך בבא, לכ"נ דר"ל שחתך חצי גריס בהרתו והיא היתה כגריס ונשאר עכשיו חצי גריס וקאמר שאם נתמעט אותו חצי גריס הנשאר הוי טהור שהרי מה שקצץ אינו מועיל כלום דבלאו הכי הוי טהור כיון שאותו חצי גריס הנשאר הלך לו ע"כ.
גמרא, דרבנן אדרבנן נמי ל"ק. בזה לא פי' הקונט' שום דבר אבל נראה לר"י דמקשה מדרבנן אדרבנן דבמתני' מקילין מלקנוס יותר מר' אליעז' והכא מחמירין לקנוס יותר מר' אליעז'. (תוס' חיצוניות)
תוס' ד"ה מקמייתא וכו', וא"ת והא בעי תגלחת וכו' שלא היה אלא מצורע מוסגר וכו' אפי' מוחלט וכו' שרי לעשות תגלחת וכו'. וז"ל הרא"ש וא"ת והא עדיין בעי תגלחת וציפורין ולמנות ימי ספירו ואפשר כיון דנטהר מן התורה כבר גילח ונטהר בצפרים ומיהו כפרתו אינו יכול להביא דאינו יכול וכו' כדאמרי' [פסחים צ"ב ע"א] אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס וטומאה דרבנן היא ולא שרו אלא משום פסח עכ"ל ז"ל. ובתוס' חיצוניות כתב וז"ל וא"ת והיכי טהר מקמייתא והלא צריך עדיין לעשות תגלחת ולהביא צפורין ולהביא קרבן וי"ל שכבר הביאם מיהו קשה להר"ר אלחנן והלא ביום השמיני צריך להביא קרבן והיאך יכול להביא קרבן ולהכנס לעזרה והלא טמא הוא וגם הוא אסור באשתו מיהו יש מתרצים דרבנן לא העמידו דבריהם לטמאתו במקום שיש חיובא דאורייתא ולפוטרו מקרבן והר"ר אלחנן תירץ דמיירי בימי הסגרו שאין מסגירין אותו כלל וגם אינו אסור בתשמיש המטה עד שיהיה מוחלט ע"כ.
גמ', קצצה מתכוין רבי אליעזר, [צ"ל] קצצה במתכוין ר' אליעזר. דאתי למיעבד גופו, [צ"ל] דאתי למיעבד ממה נפשך גופו. דאתי למיעבד אמר, [צ"ל] דאתי למיעבד ממה נפשך אמר. קנסוה במאי איכוין, [צ"ל] קנסוה הכא במאי דעביד קנסוה במאי איכוין. בהאי מומא קנסוה. תיבות בהאי מומא נמחק. קנסוה איכוין, [צ"ל] קנסוה במאי איכוין. ז' ימים לו, [צ"ל] ז' ימי [ה]משתה לו. דלא עבדא לאיסורא, [צ"ל] דלא עביד לאיסורא. לבריה לא קנסו רבנן, [צריך להוסיף] ה"נ לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן.
רש"י ד"ה יטהר מן הראשונה וכו', דאי (נמי) הוי קמייתא מיתסי. [צ"ל] דאי הואי השתא נגע קמא הוה קמייתא מיתסי, תיבת נמי ל"ש. ד"ה עד שתפרח כולו וכו', וליכא למיחש. [צ"ל] דליכא למיחש. ד"ה או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס וכו', אין לו טהרה עולמית. [צריך להוסיף] עד שתפרח בכולו. שם, דקנסינן ליה לעולם. [צריך להוסיף] עד שיתמעט בהרתו לא גרסינן להא במסכת נגעים. ד"ה בממונו אתי ליה למיעבד. תיבת ליה נמחק. שם, אם אמתין למום אחר. [צ"ל] אם אמתין עד מום אחר. שם, קנסינן ליה אפי'. [צ"ל] קנסינן ליה לעולם אפילו. ד"ה בגופו מי איכא למימר וכו', לא עביד דחייש. [צ"ל] לא עביד איניש כיון דקניס ליה עד שיולד לו נגע אחר דחייש. שם, ולא אטהר. [צ"ל] ולא נטהר. שם, מה אהני לו בקציצה. תיבת לו נמחק. שם, שמא ירפא. [צ"ל] שמא יתרפא, הס"ד. ד"ה בהאי קציצה, וכיון. [צ"ל] בהאי קציצה לא מטהר וכיון. שם, הוה מיתסי. [צריך להוסיף] דלמא בתרא מיתסי קמא לא מיתסי, הס"ד. ד"ה או ויטהר תנן וכו', כשיוולד נגע. [צ"ל] כשיולד בו נגע. ד"ה למאי נפקא מינה וכו', שתרפא (ממה נפשך) וממה נפשך. [צ"ל] [ש]יתרפא וממה נפשך. ד"ה נותנין לו וכו', את הנגע דכל כמה. [צ"ל] את הנגע וכל כמה. ד"ה ואם תימצי לומר וכו', המכוין מלאכתו. [צ"ל] המכוין לעשות מלאכתו. שם, ואם תימצי לומר התם הוא. תיבות התם הוא נמחק. שם, לבנו דהא. [צ"ל] לבנו דינא הוא דהא.
תוס' ד"ה ומי קניס וכו' (מהעמוד הקודם), מיד שנקצץ עד. [צ"ל] מיד דיינו שנקנוס עד. שם, לא היה לנו לקנוס במום עולמית. [צ"ל] לא היה לו לקנוס עולמית. שם, מ"מ לא היה לנו לקנוס. [צ"ל] מ"מ לא היה לו לקנוס. שם, א"נ דספרי. [צ"ל] א"נ ההיא דספרי. ד"ה עד שתפרח בכולו וכו', הספרים [כתוב] עד. [צ"ל] הספרים גרסי' הכא או עד. שם, שאם קצצה ונעשה בכגריס ומה. [צ"ל] שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה. ד"ה מקמייתא וכו', והא בעי. [צ"ל] והא עדיין בעי. שם, אפילו מוחלט. [צ"ל] אפילו הוה מוחלט. ד"ה בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא וכו'. [צ"ל] בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא וכו'. שם, אם תימצי לומר מאידך ואכולהו. [צ"ל] אם תימצי לומר מאינך ואכולהו. ד"ה אם תמצא לומר מוכר עבדו וכו', לא קנסו (דדלמא) הכא קנסו. [צ"ל] לא קנסו הכא קנסו, על תיבת דדלמא נרשם עליו קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שם, לומר לא קנסו הכא קנסו משום הפקעת מצות דכל יומא ויומא. [צ"ל] לומר בצורם לא קנסו משום דליכא הפקעת מצות כל יומא ויומא. שם, נקט חד טעמא. [צ"ל] נקט בחנם חד טעמא. ד"ה שנתקווצה וכו', שנטל קוצים ממנה. [צ"ל] שנטל קוציה ממנה. שם, גבי [התולש עולשין והמזרד זרדים]. [צ"ל] גבי מזרד זרדין. שם, דבארעא דיליה חייב (בכל דיליה חייב). תיבות בכל דיליה חייב ל"ש. שם, יפוי הקרקע דאפי' מתכוין. [צ"ל] יפוי קרקע ואפילו מתכוין. שם, לחורשה לזריעה. [צ"ל] לחורשה ולזורעה. שם, על המשנה תמן אסורים כשנטלו. [צ"ל] על הך משנה דקאמר תמן מורין כשנטלו. ד"ה ניטייבה וכו', כל העם פעם אחת חורשין והוא. [צ"ל] כל העם חורשין פעם א' והוא. ד"ה הטיבה וכו', דפשיט מיניה גבי עבד (עברי) לימא שאני הכא דחמיר. [צ"ל] דפשיט מינה גבי עבד דבעי למימר הכא דחמיר.
<h2>דף לה.</h2>
מתני', נטל פיגיון וצרם. נר' לר"י דאפי' בצרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה יש לנו לחושבו למום מובהק דלשון צרימה משמע אפי' קטנה שהציפורן חוגרת בה. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה פיגום. רומח. והקשה הר"י מפריש והא אנן תנן בסדר טהרות [כלים פי"ד מ"ה] ובפ' השוכר את הפועלים [בבא מציעא פ"ד ע"א] מייתי לה הסכין והרומח והפיגיון מאימתי מקבלין טומאה וכו' אלמא דחשיב פגיון ורומח לתרי לכך נר' שהוא מין כלי זין אחר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו', והאי אימר הוי כמו ודאי כמו חיישי' כו'. וז"ל הרא"ש ז"ל והאי אימור לקולא הוא כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו [שבת קנ"א ע"א] ע"כ.
תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו', כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דפרק השואל בשבת. וכן ההוא דפ"ב דגיטין [י"ט ע"ב] דחיישי' שמא במי מילין כתבו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו', ואיכא לאוקומי הא דרב יהודה אליבא דרב הונא וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל ואיכא לאוקומי הא דרבא כרב הונא. נ"א, הא דרבא ברב יהודה בשלא יצא כלל ע"כ.
גמ', טימא טהרות ומת, [צ"ל] טימא טהרותיו של חבירו ומת. קנסא דרבנן, [צ"ל] קנסא דרבנן הוא. מתני', מעשה בזכר של רחלים זקן וכו'. עי' תוס' לעיל [כ"ד ע"ב] [ד"ה השוחט], ולקמן [נ"ג ע"א] [ד"ה ואי זהו עיקור]. וראהו קסטור אחד, [צ"ל] וראהו קסדור אחד. וצרם אזנו. [צ"ל] וצרם את אזנו. והתירו ואחר שהתירו הלך וצירם. [צ"ל] והתירו ראה שהתירו הלך וצרם. וקשרו זנבי טלאים, [צ"ל] וקשרו זנבות טלאים. היה בכור רדפו בעטו ועשה כו' ה"ז שוחטין עליו, [צ"ל] היה בכור רודפו ובעטו ועשה כו' הרי זה ישחוט עליו. גמ', איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אבל שלא בשעת רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מאי טעמא צעריה [הוא] דמדכר. [צ"ל] איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין שלא בשעת רדיפה לא אלא לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דקא מדכר. אמר רבא אכל, [צ"ל] אמר רב פפא אכל. תנינא החוטין החיצונות, [צ"ל] תנינא חוטין החיצונות, אות ה' נמחק. הפנימיות, [צ"ל] והפנימיות. שנעקרו מ"ט. ס"א שנעקרו הפנימיות שנעקרו מ"ט. אמר רב פפא רבא נמי, [צ"ל] אמר רבא רב פפא נמי. נ"א. רב פפא נמי (ותיבות אמר רבא נמחק). מתני', נאמנין רועים כהנים אינן נאמנין, [צ"ל] נאמנין רועי כהנים אינן נאמנין.
רש"י ד"ה שאינו ניכר, שהרי טהרות מונחות. [צ"ל] שהרי טהרותיו מונחות. ד"ה מתני', ושערו מדולדל וכו', שלא היה נגזז. תיבת היה נמחק. ד"ה והתירו וכו', נפל מאליו. [צ"ל] נפל בו מאליו. ד"ה כל שהוא לדעת, שלהטיל מום נתכוין. [צ"ל] כל שהוא לדעת, שהמטיל את המום נתכוין. ד"ה אלא דאמרו ליה וכו', דמשמע שיפול בו. [צ"ל] דמשמע שיטיל בו. נ"א. (הגהה זו שייכת לסוף דברי רש"י) דניחא להו שיפיל בו מום, צ"ל שיטיל בו מום. ד"ה מסיח לפי תומו וכו', לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם. [צ"ל] לפי תומם עם העובד כוכבים ואומרים ראה זקן זה לא ישחט לעולם. ד"ה ישחט עליו, ואפי' כהן. [צ"ל] ואפילו הוא כהן. ד"ה קודם שיצא לאויר העולם וכו', עד שתקדשו רחם. [צ"ל] עד שיקדשנו רחם. ד"ה גדיא באודניה וכו', ויכול להטיל מום. [צ"ל] ויכול להטיל בו מום. ד"ה אימרא בשיפתיה וכו', ואזניו קשורות ואינן. [צ"ל] ואזניו קטנות ואינן. ד"ה אכיל ולא מיחזי וכו', על מום שבגלוי. [צ"ל] על מומין שבגלוי. ד"ה חוטין החיצונות וכו', שקורין ינציב"ה החיצונות. [צ"ל] שקורין ינייב"ה החיצונות. שם, חוטמו שניטל שנפגמו מהם. [צ"ל] חוטמו שנפגמו שניטל מהם. ד"ה או שנגממו וכו', הואיל ונראו אותן חוטין. תיבת אותן נמחק. ד"ה שנעקרו וכו', שהרי חבואות בפה. [צ"ל] שהרי חבואות הם בפה. ד"ה רועי כהנים אין נאמנין וכו', עליו. דרשב"ג ור"מ. [צ"ל] עליו רשב"ג ור"מ. ד"ה גמ', חד אמר וכו', נאמנין אפילו הן. [צ"ל] נאמנין ה"ק רועים שהם ישראלים נאמנים עליו ואפילו הן.
תוס' ד"ה גדיא באודניה וכו', לחוש מרישא האוזן. [צ"ל] לחוש מדיצא האוזן. שם, אבל באזניה לא ויש לו. [צ"ל] אבל באזניה לא דיש לו. ד"ה איכא דאמרי וכו' באודניה דרך צדעין. [צ"ל] באודניה אימר דרך צדעים. שם, מיעוט אוזן אין לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא אימר כמו. [צ"ל] מיעוט הראש לחוץ אין לו לחוש שמא יצא ראשו ורובו וחזר והאי אימר הוי כמו. שם, ודחיישינן שמא. [צ"ל] וחיישינן שמא. שם, דיני ממונות ורבא דהכא. [צ"ל] דיני ממונות ואומר רבי דרבא דהכא. שם, לעובד כוכבים ויצא. [צ"ל] לעובד כוכבים וחזר ויצא. שם, הכא נמי שיצא רוב. [צ"ל] הכא נמי כי יצא רוב. שם, ונתחייב ממה שמטיל מום. [צ"ל] ונתחייב במה שהטיל מום. שם, ולא חזי להקרבה. [צ"ל] דלא חזי להקרבה. שם, וקא שדי מומא. [צ"ל] וקא שדי ביה מומא. שם, הוי נמי. ס"א ההיא נמי. שם, דפשיטא דקודם כו'. [צ"ל] דפשיט[א] ליה דקודם כו'. שם, להפקיע קדושת כו' מכירה להנך. [צ"ל] להפקיע ממנו קדושת כו' מכירה דעכו"ם להנך.
<h2>דף לה:</h2>
תוס' ד"ה מימר אמר וכו', והא דאמר לעיל וכו' התם איירי במכירי כהונה. ובתוס' חיצוניות תירצו דהרועה גופיה צורבא דרבנן או ליכא התם צורבא מרבנן ע"כ.
תוס' ד"ה איכא בינייהו וכו', דלית ליה דר' יהושע בן קפוסאי וכו'. פ"ה דר"מ לית ליה דר' יהושע וכו' מיהו לר' יהושע קא מיקל מת"ק דלר' יהושע כהנים בעלמא מיהא מהימני אפי' מבכורות דכהנים ולת"ק לא מהימני דחיישי' לגומלין וזהו דוחק. לכ"נ דת"ק מודה דשני כהנים בעלמא מהימני דדוקא בחד חיישי' לגומלין אבל בתרי לא חיישי' לגומלין כיון שכשרין לכל עדיות שבתורה ומהימני אפי' לכהנים ולר"מ אפי' לישראל לא מהימני. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ניחוש לחשדא, שיחשדו שמא נשאר אחד מן בני הבית. ללשון ראשון דפ"ה קשה דא"כ לא הוי בעליו עמו בחוץ כיון שהרועה בבית ולל"א שפי' הקו' נמי קשה דלישנא לא משמע הכי דהל"ל ניחוש לגרמא לכ"נ דה"פ ניחוש לחשדא שיאמרו העולם שאנו מתירים בכור ביד כהן בלא עדות שלא ידעו העולם שכל בעליו עמהם דשמא נשאר אחד מן הבית שם בבית והטיל המום. (תוס' חיצוניות).
גמרא, והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ה"נ המ"ל מלישנא דמתני' מדקאמר לא דנו משמע הא שאר דינין יכול לדון אפי' לר"מ ואמאי כיון דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה אלא ניחא ליה לאקשויי מקרא דהא לא מצי כולי האי לדחויי. והקשה הר"ר אלחנן דמאי קאמר וכ"ת ה"נ דלא דיינינן וכו' למה לא יוכל לדון למאי דפרי' בערובין פ' הדר [ס"ט ע"ב ועי"ש בתוס' ד"ה אי כר"מ] דס"ל (לר"מ) [לרבא] דמקילתא לחמירתא לא אסר ר"מ והכא נמי יכול לדון דינין חמורים כגון דיני נפשות ובהכי משתעי קרא, וי"ל דהמ"ל דאה"נ אלא קרא דוכל ריב משמע שעל פיהם יהיה כל ריב שבעולם, א"נ י"ל דאביי לטעמיה דאמר בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין כ"ז ע"א] דאפילו מקילתא לחמירתא אסר ר"מ (תוס' חיצוניות).
גמ', ר' יוסי אומר, [צ"ל] רבי אומר, תיבת יוסי נמחק. בעלים מעידין עליו. עיין בתוס' תמורה [ח' ע"ב ד"ה דלמא]. שדי ביה מומא, תיבת ביה נמחק. הלכה כר' יוסי ומי, [צ"ל] הלכה כרבי ומי, תיבת יוסי נמחק. בעלים עומדים עמנו, תיבת עומדים נמחק. כל בעלים עומדים ולא חיישי', [צ"ל] כל בעליו עמנו (ולא חיישי'), תיבת עומדים נמחק. ניחוש לחשדא קמ"ל. ס"א ניחוש לגרמא קמ"ל.
רש"י (בראש העמוד) ד"ה דמימר אמר לא שביק לדידי וכו'. [צ"ל] דמימר אמר האי רועה לא שביק רבי לדידי וכו'. ד"ה על של חבירו, בין וכו', על הבכור עצמו. [צ"ל] על בכור עצמו, אות ה' נמחק. ד"ה על של חבירו, אכהן וכו', של רבו דלא. [צ"ל] של רבו כהן דלא. ד"ה לא דנו ולא מעידו, ופליג וכו', נאמנין והרועים כהנים. [צ"ל] נאמנין דהרועים כהנים. ד"ה היינו ת"ק וכו'. איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי. מתיבות איכא כו' קפוסאי נמחק. ד"ה צריך שנים מן השוק, שנים וכו', ישראל בעלמא. [צ"ל] ישראל דעלמא. ד"ה אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין וכו', נאמן דלר' יהושע. [צ"ל] נאמן ולר' יהושע. ד"ה ספק בכור דשל ישראל הוא וכו', ואחד לכהן ואת שלו הוי. [צ"ל] ואחד לכהן ושלו הוי, תיבת ואת נמחק. ד"ה מעשר לר"מ וכו', אינו מעיד לאחרים כדחזינן ר"מ. [צ"ל] אינו מעיד אפילו לאחרים כדחזינן דר"מ. ד"ה מעשר וכו', שדי ביה מומא. תיבת ביה נמחק. שם, קודם שיעשר דאכתי. [צ"ל] קודם שיתעשר דאכתי. ד"ה כהן בעליו, של בכור עמנו עומד בחוץ. מה"ד בעליו, כהן בעליו של בכור עומד עמנו בחוץ. ד"ה מהו דתימא ניחוש לחשדא וכו', ל"א אימא כל בעלים. [צ"ל] ל"א אימא כל בעליו.
תוס' ד"ה מימר אמר וכו', והא דאמר לעיל. [צ"ל] והא דאמרי' לעיל. שם, משום דאית [ליה] פסידא לא. [צ"ל] משום (דרבי) דבעה"ב אית ליה פסידא לא. ד"ה איכא בינייהו וכו', דלית ליה כרבי יהושע בן קפוסאי. [צ"ל] דלית ליה דר' יהושע בן קפוסאי. שם, היכא דאסור אפי'. [צ"ל] היכא דחשוד אפילו. ד"ה וכי תימא וכו', דלא דייני דינא. [צריך להוסיף] אלא דבעי לאוקמא אפי' אי ס"ל כר"ג דאמר לקמן שלא חלקנו בין חבר לע"ה. שם, עצמו חוזר בו. [צ"ל] עצמו חזר בו. שם, כמו כן אע"פ. [צ"ל] כמו כן חובה אע"פ. שם, חוזר בו מה שאמר תחלה רשות. [צ"ל] חוזר בו ממה שאמר תפילת ערבית רשות. ד"ה ניחוש לחשדא וכו', מן הבית. [צ"ל] מן בני הבית. ד"ה כהני הכי נמי וכו', אוכל נבילות. [צ"ל] דאוכל נבילות. שם, לא פריך מידי אבל לאביי התם פריך שפיר. [צ"ל] לא שייך מידי אבל לאביי דהתם פריך שפיר. שם, ועוד יש לפרש לרבא. [צ"ל] ועוד יש לפרש דפריך לרבא. שם, לכל (זמן) דין. [צ"ל] לכל מין דין. שם, על כל קרבנות כולם. [צ"ל] על כל הקרבנות כולם.
<h2>דף לו.</h2>
רש"י ד"ה בעלי תריסין, מגינים. וה"ר שמעיה חתנו פי' ל"א בברכות, תלמידי חכמים שמגינים על הדור כתריס וכמגן. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה עמד השואל וכו'. מיהו עכשיו אין מחמירין כ"כ בשואל הלכות דשמא כיון דהלכתא דהחכם יכול להפר בין עומד בין יושב כדאמרי' בנדרים [ע"ז ע"א] גם השואל יכול לישב. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה הראיתי וכו', עדים שלא הטילו בו השוחטו. פ"ה ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו ונר' לר"י דר"ל בשביל חכם שהתירו על ידו הוא שצריך להביא עדים לפניו שהוא לא הטילו ואז יתירנו לו דודאי אין צריך שיבואו העדים לפנינו כדמוכח בגמ'. (תוס' חיצוניות).
גמ', אלא לעדות האשה, [צ"ל] אלא לעדות אשה בלבד. הפה שאסר הוא קמ"ל, [צ"ל] הפה שאסר הוא הפה שהתיר קמ"ל. ומיהו מיא לא הוו ואמר, [צ"ל] ומיהו מיא לא הוו ומית חמרא ואמר. איכא מיא התם ודאי, [צ"ל] איכא מיא הכא ודאי. בסלי [נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה] בהדי. ס"א בסלי נצרים של ערבה קלופה בהדי. אמר ליה חילקנו, [צ"ל] אמר ליה כלום חילקנו. עד שיעלו בעלי תריסין, [צ"ל] עד שיכנסו בעלי תריסין. היאך חי יכול להכחיש, [צ"ל] היאך יכול החי להכחיש. והיה ר"ג עומד ודורש, [צ"ל] והיה ר"ג יושב ודורש. ואמרו לחוצפית, [צ"ל] ואמרו לר' חוצפית. אמר רב אשי אף אנן, [צ"ל] אמר רבא אף אנן, תיבת אשי נמחק.
רש"י ד"ה לאחזוקינהו וכו', מי אמר ר"מ חשוד. [צ"ל] מי אמר וכי אמר ר"מ חשוד. ד"ה תני אלא לעדות שאשה כשרה, ובעדות. [צ"ל] תני אלא לעדות ש[ה]אשה כשרה לה בלבד, ובעדות. ד"ה לא היו מוחזקין, מום זה בכוונה. [צ"ל] מום זה בו בכוונה. ד"ה דאי בעיא לא אמרה וכו', בפנויה מחזקינן לה. [צ"ל] בפנויה הוה מחזקינן לה. ד"ה דאם כן וכו', ולמימר בכור הוא דהא. [צ"ל] ולמימר בכור הוא (שלא) [אלא] שחיט ליה דהא. ד"ה בלא גברי, בסתמא אמר. [צ"ל] בלא גברי, דסתמא הוא אמר. ד"ה כלום חילקנו וכו' עם הארץ, ומי חשדינן אנא למישדי ביה מומא בכוונה ככהן עם הארץ. [צ"ל] עם הארץ, דמי חשידנא אנא למישדי מומא בכוונה ככהן עם הארץ. ד"ה מתני', הראיתי בכור זה וכו', שלא הטילו בו. [צ"ל] שלא הטילו בו השוחטו, הס"ד. ד"ה לא וכו', בלא התרת מומחה. [צריך להוסיף] ודאי שריא חכם וכי שריא חכם ע"פ עדים שריא, הס"ד. ד"ה אבל הכא, דקא מחוי ליה וכו', במום [זה] נתן לי ישראל. [צ"ל] במום זה נתנו לי ישראל.
תוס' ד"ה אימר דא"ר מאיר וכו', ולא סבירא לן כוותיה אלא. תיבת אלא נמחק. ד"ה ואמר רבא מה לו לשקר וכו', ולא רבא דרבא. [צ"ל] ולא רבא ועוד דרבא. ד"ה בא לפני רבן גמליאל וכו', לאו, והלכה כן. [צ"ל] לאו, כן הלכה. ד"ה עמוד על רגליך וכו', תפלת השחר ברישיה. תיבת ברישיה נמחק. שם, ואגב פשטא דהתם. [צ"ל] ואגבי שיטפא דהתם. ד"ה היאך החי יכול להכחיש החי וכו', וא"א כן. [צ"ל] וא"א לפרש כן. ד"ה רבי חוצפית המתורגמן, מעשרה הרוגי מלכות. [צריך להוסיף] היה ושקול כנגד יונתן בן עוזיאל דבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף וכו' כדקאמר במדרש של עשרה הרוגי מלכות.
<h2>דף לו:</h2>
תוס' ד"ה והלכתא וכו', ועוד משום דדייקא. וז"ל תוס' חיצוניות משמע הכא דס"ל דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי ותימ' דהא ביבמות פ' האשה רבה [צ"ג ע"ב] מספקא ליה לתלמודא דקאמר התם עד אחד ביבמה מהו טעמ' דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאגלויי וכו' או דילמא טעמא דעד אחד משום דדייקא ומנסבא פי' ואפי' משקר הכא נאמן וכה"ג איכא בפ' האשה שהלכה [שם קט"ז ע"ב] עד א' בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' משמע מכל הני דמספקא ליה אי אמרי' מילתא דעבידא לאיגלויי או לא ואומר ר"י דאיכא למימר דשאני התם כיון דמרחמא ליה ליבם וסניא לבעל היכא דאיכא קטטה משקר וא"ת א"כ ללישנא בתרא דהכא דאית ליה דמשקר היכי מספקא ליה התם לומר דלא משקר וי"ל דאיכא למימר התם לא משקר משום דהוי איסור אשת איש דהוי מדאורייתא ע"כ.
תוס' ד"ה חזייה בשקריה וכו', דבַשְקְרֵיה הוא לשון הכרה. וגורסין בשקריה אבל רש"י ז"ל פי' שהבין שהוא נתנו לו בלא מום והיה משקר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה על כבודו דחכם וכו', וא"ת מהאי טעמא וכו' אין לומר שמביאו לפני חכם וכו'. והקשה הר"י מפריש אמאי והא ההוא כהן דאתא לקמיה דרפרם דלעיל לא עבר על כבודו של חכם ואפ"ה עבד איסורא דהא דקאמר דכ"ע לא חציפי כולי האי היינו להראות לישראל עצמו שנתן לו הבכור אבל להטיל מום חשודין כל הכהנים, ועוד הקשה דא"כ כל הבכורות שמביאין הכהנים לפנינו וכו' ותירץ דלא דמי דכהנים יראים לאוכלו בלא התרת חכם פן יתגלה הדבר שהטילו בו מום אבל הכא מיירי מישראל וישראל אינו מביאו לפני החכם בשביל שלא יחשדוהו שהטיל בו מום שהרי במום זה נולד וכי תימ' אכתי מביאו שלא יאמרו שרוצה לאוכלו ולגוזלו לכהן מ"מ לא דמי דודאי מהטלת מום מתברר שפיר לפני חכם שמזקיקו להביא עדים שנפל בו מום מעצמו אבל מגזל הכהן אין מתברר דאכתי בידו לאוכלו בעצמו וא"כ כשמביאו לחכם לכבוד החכם הוא. (תוס' חיצוניות).
גמרא, ר' שמלאי ור' יהודה נשיאה תרוייהו וכו'. משמע דחברים היו ואילו בע"ז [ל"ז ע"א] אמרי' מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה ושמא תרי ר' שמלאי הוו. (תוס' חיצוניות). גליון נ"ל דתרי (דבי) ר' שמלאי היו דבמס' ע"ז [ל"ז ע"א] אמרינן מסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה והכא [משמע] דחברים הוו.
תוס' ד"ה התרת בכור בחו"ל וכו', למ"ד בתמורה וכו' עד אם באו תמימים יקרבו. ועוד אפי' אי איירי מתני' בזמן הבית ה"א דוקא למ"ד בתמורה אם באו תמימים לא יקרבו קמ"ל ר' יהודה נשיאה דאפי' למ"ד אם באו תמימים יקרבו ניתר בח"ל ע"פ שלשה בני הכנסת. (הרא"ש ז"ל).
גמ', לאשתמוטי סיפא, [צ"ל] לאישתמוטי דאמר עלי דידי הימוני הוה מהימן סיפא. הא אנא, [צ"ל] הא דידי היא אנא. והכי א"ל, [צ"ל] והכי אמרי ליה. לא צריך בקטן, [צ"ל] לא צריכא בקטן. לא קים ליה קמ"ל, [צ"ל] לא קים ליה ביה קמ"ל. רפרם בפומבדיתא, [צ"ל] רפרם מפומבדיתא, ורש"י גריס בבית. יומא חד חלש בעיניה, [צ"ל] יומא חד חש בעיניה. מ"ט אתיוה קמיה, [צ"ל] מ"ט אתייה קמיה. על כבודו דחכם לא עביד, [צ"ל] על כבודו דחכם לא עבר. בכולי עדריה, [צריך להוסיף] מעיקרא. ידו ושנשתברה רגלו, [צ"ל] ידו ושנשברה רגלו. הוה אמינא במקום מומחה, [צ"ל] הוה אמינא אפי' במקום מומחה. רב חייא בר עמרם, [צ"ל] רב חייא בר אבין אמר רב עמרם.
רש"י ד"ה דאית ליה לאישתמוטי, ולמימר. [צ"ל] דאית ליה לאישתמוטי, דכי בדקי ומשכחינן דממי שאינו נאמן לקחם אית ליה לאשתמוטי ולמימר. ד"ה אנא בגידול קבעתה וכו', לגידול והוא שנאה. [צ"ל] לגידול שם חכם והוא שנאה. שם, אמרי לגידול. [צ"ל] אמרי ליה לגידול. ד"ה כלישנא קמא וכו', אפי' כלישנא קמא. [צריך להוסיף] רפרם בפומבדיתא הוה דמהימני ליה לכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו דהא איהו פסק כלישנא קמא. [מזבח כפרה]. ד"ה יומא חד חלש. [צ"ל] יומא חד חש בעיניה, חלש. ד"ה אייתיה וכו', לבוכרא קמיה. [צ"ל] לבוכרא לקמיה. ד"ה ארפסינהו לעיניה, פתח עינו בכח. [צ"ל] פתח רפרם עיניו בכח. ד"ה אא"כ כהן עמו וכו', קבוע ישחטנו ויאכל הוא. [צ"ל] קבוע הוא ישחטנו ויאכלנו הוא. ד"ה הכי השתא התם וכו', דלאו בעלמא חשיד. [צ"ל] דלאו בעלמא הוא חשוד. ד"ה איסורא עבד, בתמיה ודאי. [צ"ל] בתמיה כלומר זה ודאי. ד"ה גמ', בחוצה לארץ וכו' במס' תמורה. תיבות במס' תמורה נמחק.
תוס' ד"ה והלכתא וכו', מ"מ לא הימניה לע"א אלא משום דדייקא ומנסבא א"נ דלמא כיון דרחמא לה לא דייקא. [צ"ל] מ"מ גבי אשה לא הימנוהו רבנן לעד אלא משום דאשה דייקא ולהכי איבעיא לן בפרק האשה רבה [יבמות צ"ג ע"ב] עד אחד ביבמה מהו ובהאשה שהלכה [שם קט"ז ע"ב] עד אחד בקטטה מהו אי טעמא דעד א' משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד א' משום דאיהי דייקא ומנסבא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא. שם, ועוד דדייקא. [צ"ל] ועוד משום דדייקא. ד"ה משום כבודו דחכם וכו', ובמקום שיש. [צ"ל] אבל במקום שיש. ד"ה פסק אבל. תיבת פסק נמחק. ד"ה התרת בכור בחוצה לארץ וכו', קיים ה"ל למיגזר. [צ"ל] קיים סד"א ליגזר, תיבות ה"ל למיגזר נמחק. שם, שלא להקל. [צ"ל] שלא יבא להקל. ד"ה במקום שיש מומחה לא, לאו דוקא מומחה שהמחוהו ב"ד דהא על רב אשי דלעיל אמרי' דאתיוה לקמיה. [צ"ל] לאו דוקא מומחה שסמכוהו ברבי דהא על רב אשי אמרינן לעיל דאתיוה לקמיה. שם, וכל מופלג בחכמה. [צ"ל] וכל מומחה המופלג בחכמה. שם, אא"כ היה. [צ"ל] ואם היה, תי' אא"כ נמחק. שם, הנסמך כו' כדאמר. [צ"ל] הנסמך ברבי כדאמר. ד"ה פסק ומיהו. תיבת פסק נמחק. שם, ולדון דיני ממונות. [צ"ל] ולדון דיני ממונות ביחידי, הס"ד. ד"ה שלשה מתירין את הנדר וכו', בענין זה דפ"ק. [צ"ל] בענין זה ההיא דפ"ק.
<h2>דף לז.</h2>
גמרא, לאפוקי מדר' יוסי. וא"ת אמאי לא משני כדלעיל דבמקום שאין מומחה אין וכו' וי"ל דמשום דנקט במילתיה לאפוקי מדר' יהודה נקט נמי לאפוקי מדר' יוסי. (תוס' חיצוניות).
גמ', ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו. פי' הקונטרס אפי' יהיו השנים שעם החכם עמי הארץ והא כליתנהו דמו. והקשה ה"ר אלחנן מאי פריך לימא דאחד מהן חכם היינו כרב נחמן ואחרים לא הוו חכמים כרב נחמן אלא הן חכמים הרבה והיכי הוה משתמע לישנא אפי' עמי הארץ שאינם מבינים כלל. וי"מ דאחד מהם חכם דקאמר ר' יהודה לאו היינו חכם כרב נחמן אלא חכם קצת ואותם שהם עמו יודעים פחות. וזה לא נהירא דא"כ איזה שיעור יתן לכל אחד ואחד. ושמא י"ל דמצי' למימר דחכם דקאמר ר' יהודה לאו היינו חכם כרב נחמן אלא שבקי בהלכות נדרים אבל אינו מומחה כמותו והשנים האחרים אינם בקיאים אפי' בהלכות נדרים כל כך אם לא ילמדו אבל חכם כרב נחמן סבר ר' יהודה שיועיל לבדו. מיהו זה אינו נראה לה"ר אלחנן לומר כן דא"כ היכי קאמר שלשה מפירין הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדר' יהודה כיון דר' יהודה לא מיירי בחכם כרב נחמן והלא שמא גם רב עמרם לא איירי אלא במקום שאין שם חכם כרב נחמן. לכן נראה כפר"י דפי' דאין זה קושיא מה שאומר מכלל דהנך אפי' כל דהו דודאי כן היה יכול לומר שהאחרים יודעים הרבה אבל יודעים פחות מרב נחמן אלא לשון שאלה הוא שואל מכלל דהנך נאמר שמועילים כל דהו כי איזה שיעור נתן לחכמתו ומשני דמסברי להו וסברי. ולפי זה אין לנו מומחה כלל שאין לנו עכשיו כרב נחמן כי אין לומר כלל דרב נחמן לא אמר כן אלא להקל כגון אנא שאינו נסמך ברבי והוא הדין בזמן הזה שהבקי קצת יחשב מומחה, וכן בדיני ממונות לא מצינו עכשיו מומחה לדון יחידי אלא בכל דבר צריך שלשה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה רבי יהודה אומר וכו'. ה"ג רש"י וכן בכמה ספרים איתיה כך. במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא. פי' בחכם כרב נחמן סגי. ומכאן יש ללמוד דמומחה דבעינן היינו בלא רבי דהא רב נחמן דהכא קרי ליה מומחה. ומיהו כיון דבעינן מומחה כמו רב נחמן דאמר בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] כגון אנא דגמירנא וכו' ואין לנו עכשיו כמותו אין לנו להתיר נדרים יחידי וכן לדון ולהתיר בכורות. (תוס' חיצוניות).
גמ', אלו דברים שהנפש קצה בהן נבילות וטריפות. תימה אמאי הוו דברים שהנפש קצה בהן וכי אם נתנבלה בשחיטה תהא יותר נפש אדם קצה בהם וכן טרפה והלא הן טובות וראויות לאכול וי"ל דמיירי שמתה במיתת עצמה וטריפה נמי הוי דומיא דשקצים ורמשים. וכה"ג יש לפרש בפ' בתרא דהוריות [י"א ע"ב] דקאמר התם ואיזהו משומד דסתמו מין הוי אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים. ומיהו קשה דהתם חשיב יין נסך בהדייהו דהוי סתמו מין אלמא דסבירא ליה דנפשו של אדם קצה בהן והכא חשיב ליה בדברים שאין נפשו של אדם קצה בהן וי"ל דיש לחלק דהתם מיירי בנתנסך לפני ע"ז שמאוס יותר. (תוס' חיצוניות).
מתני', נפגמה אזנו מן הסחוס. כך כתוב בכל הספרי יד שבידי. ובתוס' חיצוניות כתוב וז"ל מן החסחוס. בספר תרי עשר [עמוס ג' י"ב] כתיב בדל אזן ומתרגמינן חסחוס דאודנא וי"ס דגרסי סחוס והיא היא. ע"כ. נסדקה אעפ"י שלא חסרה. אומר ר"י דבכל הני לא שייך חיסור אבר והא דנקט בהניזקין [גיטין נ"ו ע"א] שדא ביה מומא בדוקין שבעין ואמרי לה בניב שפתים אתרא דלדידהו לא הוי מומא משום דלא הוי מחוסר אבר ולדידן הוי מומא וה"נ ה"מ למנקט כל הני דלא חשיב כמחוסר אבר. (תוס' חיצוניות).
גמ', אמר רבינא דמסתברי ליה וסבר, [צ"ל] אמר רבינא דמסברי להו וסברי. מהו דתימא נמוקו עמו, [צ"ל] מהו דתימא ר' יוסי נמוקו עמו. מתני', ויחזיר להם הדמים, [צ"ל] ויחזיר להם את הדמים. ויחזיר את הדמים, [צ"ל] ויחזיר להם את הדמים. ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו, [צריך להוסיף] ויחזיר להם את הדמים. ישלמו דמי טרפה, [צ"ל] ישלמו לו דמי טרפה. גמ', בכור ולימא ליה, [צ"ל] בכור ינכה ולימא ליה. אי לאו דאכלת הוה כו' ושרי ניהליה, [צ"ל] אי לאו דאכלתיה הוה כו' ושרי לי ניהליה. מתני', אבל לא העור, [צ"ל] אבל לא מן העור. גמ', מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו כו' שבגלוי ובוטל, [צ"ל] מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו כו' שבגלוי ובטל. מן החסחוס ולא מן, [צ"ל] מן החסחוס אבל לא מן. חוטין החיצונות. נ"א חיטיו החיצונות. שנפגמו ושנגממו, [צ"ל] שנפגמו או שנגממו.
רש"י ד"ה מכלל דהני תרי כל דהו וכו', להצטרף. [צריך להוסיף] דהא כליתנהו דמי. ד"ה ויחזיר להם הדמים וכו', דאיסור ספק הוי. [צ"ל] דאיסור ספי להו, הס"ד. ד"ה ינכה וכו', קצת בתמיה. [צ"ל] קצת. [מה"ד] בכור, ינכה לו מן הדמים ומ"מ הוא יטול קצת בתמיה. ד"ה טבלים וכו', לימא ליה. [צ"ל] דאמר ליה. ד"ה יין נסך וכו', לימא ליה. [צ"ל] דאמר ליה.
תוס' ד"ה רבי יהודה אומר וכו', כגון אנא משמע מתוך. [צ"ל] כגון אנא ומשמע מתוך. שם, אימא לא. [צ"ל] (אימא) דלמא לעולם כל דהו לא. שם, מתיר את הנדר וכאן דלא איירי במומחה מה שיעור נותן לאינך. [צ"ל] מתיר את הנדר וכיון דלא איירי במומחה [שואל] מה שיעור ניתן לאינך. שם, רבי חייא בר אבא מודה. [צ"ל] רבי חייא בר אבא נמי מודה. ד"ה מן החסחוס וכו', כנפים והחסחין. [צ"ל] כנפים והסחוסין. ד"ה מה הפרט וכו', שנעקרו ינציב"ש. [צ"ל] שנעקרו דהיינו יונבש. שם, עיניו מחמת זקנה. [צ"ל] עיניו כהות מחמת זקנה. שם, התם ועבד יוצא. [צ"ל] התם גבי עבד ויוצא. שם, בפרק אלו מומין. [צ"ל] בפ' מומין אלו. שם, חרש שוטה (וקטן) פסולין. [צ"ל] חרש ושוטה פסולין. שם, באדם לא מיפסלי. [צ"ל] ובאדם נמי לא מיפסלי. שם, כדמפרש לקמן בין. [צ"ל] כדמפרש לקמן ואין לחלק בין. שם, לחירות שמשתחרר. [צ"ל] לחירות כגון שמשתחרר.
<h2>דף לז:</h2>
גמרא, איבעית אימא א"כ פסח ועור מאי אהני ליה. פי' אי הוה מרבינן מום עובר אלא אתא פסח ועור חד למומין שבגלוי וחד לאינו חוזר ומשמע דלהכי צריך אלו המיעוטין דפסח ועור לפי שאינם שוים אלא הוו זה למעלה מזה. והכי נמי משמע דהוו זה למטה מזה ואינן שוין מדבעי למימר לעיל דלא חשיב מום אא"כ בטל ממלאכתו כמו פסח ועור ולמסקנא מרבינן אפי' מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו א"כ אין אלו הצדדין שוין ואפילו הכי הוה מצריך מעיקרא בטל ממלאכתו ואפ"ה הוה מצריך כל אלו הצדדין והקשה ר"י דבנזיר פ' שלשה מינין [ל"ה ע"ב] לא בעי אלא צד אחד דקאמר התם מאי איכא בין תרי כללי ופרטא לתרי פרטי וכללא ומשני איכא טובא דאילו תרי כללי ופרטא אי איכא דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן, תרי פרטי וחד כללא עד דדמי ליה משני צדדין. וי"ל דהך סוגיא אתיא כמ"ד בפ' בכל מערבין [עירובין כ"ח ע"א] דכללא קמא דוקא ולהכי מרבינן כל דדמי ליה משני צדדין דמומין שבגלוי ואינו חוזר הוו חד צד שהם שקולים ושוים ובטל ממלאכתו הוא צד אחד גרוע יותר ולהכי כי משני מום רע ריבוייא הוא ומבטלינן צד דבטל ממלאכתו שאינו חשוב כל כך. (תוס' חיצוניות).
גמ', אם כן פסח ועור מאי אהני ליה. מדמרבה השתא מומין שבגלוי ואינן חוזרין אע"ג דאינו בטל ממלאכתו משמע דצד של בטל ממלאכתו לא חשיב כשאר צדדין. ותימא א"כ מאי פריך מעיקרא מבטל ממלאכתו הא אמרי' בנזיר בפ' ג' מינין [ל"ה ע"ב] דאיכא בין תרי כללי ופרטא לתרי פרטי וכללא דתרי כללי ופרטא אי איכא דדמי ליה בחד צד מרבינן ותרי פרטי וכללא עד דדמי ליה בשני צדדין. וכן יש להקשות בפ"ק דקדושין [כ"ד ע"ב] גבי שן ועין דפריך מבטל ממלאכתו. וכן בסוף אלו טרפות [חולין ס"ה ע"ב] דפריך מה להצד השוה שבהן שכן ראשו ארוך אע"ג דאותו צד אינו חשוב כאחרים דארבע רגלים וד' כנפים וד' קרסולים וכו' מדמרבה ראשו ארוך מסלעם יותר מן האחרים. וכן קשה בכל התלמוד שדורש מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון למה לי הנך צדדים בחד צד סגי דאין אותם הצדדים שוין דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אמרי' דמיעט שטרות בפ' יש בכור [לקמן נ"א ע"א] ובהגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"א]. ועוד קשה אסוגיא דנזיר מריש בכל מערבין [עירובין כ"ח ע"א] דאמרי' למ"ד כללא קמא דוקא אהני כללא בתרא לרבויי דדמי ליה בג' צדדין ולמ"ד כללא בתרא דוקא אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדין לכל הפחות מיהא שני צדדין בעינן כעין הפרט ובנזיר לא בעינן אלא חד צד וי"ל דבנזיר קרי חד צד הרבה צדדין חשובין קצת אע"פ שאינם שוין לגמרי ובערובין שקורין פרי מפרי וגדולי קרקע שני צדדין אותם שנים הם כא' לפי ששוים קצת וצד שלישי דולד ולדות הארץ גרוע מהם ומצריך לה למ"ד כללא קמא דוקא וסוגיא דנזיר יש להעמידה כמ"ד כללא בתרא דוקא לפיכך קורא לשני צדדין החשובין צד א' ובתרין פרטי וכללא בעינן עם אותם צדדים החשובים עדין צד הגרוע מהן וסוגיא דהכא ודקדושין ודחולין ודכולי תלמודא דבעי' דבר המטלטל וגופו ממון כמ"ד כללא קמא דוקא להכי בעי שיהא דומה גם בצד הגרוע מהן. ועוד יש להעמיד סוגיא דנזיר כמ"ד כללא קמא דוקא כמו כל הנך וקורא חד צד לכל צדדין השוין במקצת אע"פ שחלוקין זה מזה ובתרין פרטי וכללא מצריך שיהא דומה עוד בצד א' הגרוע מכלם הרבה ומיהו קשה להעמיד כל הנך סוגיות כמ"ד כללא קמא דוקא דבכל מקום דורש בתלמוד מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע ולא נקיט בשום דוכתא ולד ולדות הארץ אלא בערובין למ"ד כללא קמא דוקא. ואומר ר"י שיש להעמיד כל הנך סוגיות כמ"ד כללא בתרא דוקא כסתם התלמוד שבכל מקום וכל צדדין החשובין אע"פ שחשובין זה מזה צריך שיהא דומה לצד הגרוע יותר אפי' למ"ד כללא בתרא דוקא והדבר מסור לחכמים איזה גרוע יותר. (תוס' כת"י). והרא"ש ז"ל כתב וז"ל א"כ פסח ועור מאי אהני. מדרבינן השתא מום שבגלוי ואינו חוזר אע"פ שאינו בטל ממלאכתו משמע דצד בטל ממלאכתו לא חשיב כשאר צדדין א"כ מאי פריך מעיקרא מבטל ממלאכתו הא אמרינן בנזיר בפ"ג מינים [ל"ה ע"ב] דאיכא בין תרי כללי ופרטא לתרי פרטי וכללא תרי כללי ופרטא מרבינן ליה מחד צד, תרי פרטי וכללא עד דדמי לי[ה] בתרי צדדין, וי"ל דהא דפריך מבטל ממלאכתו היינו אליבא דמאן דאמר כללא קמא דוקא דלדידיה בעינן כל דדמי ליה בכל צדדין כדאיתא בריש בכל מערבין [עירובין כ"ח ע"א] הילכך מום שבגלוי ואינו חוזר הנך שני צדדין שוין הן וחשיבי בחד צד ובטל ממלאכתו צד גרוע הוא ולמ"ד כללא בתרא דוקא סגי בחד צד אבל למ"ד כללא קמא דוקא אי לאו קרא בעינן נמי צד דבטל ממלאכתו אע"פ שהוא צד גרוע. ע"כ.
גמ', וסבר ר' יוסי בר יהודה כעדשה אין. וא"ת מאי קפריך מדר' יוסי בר יהודה והא אפי' מרבנן נמי יכול להקשות שת"ק מצריך בכעדשה דהא לא פריך אלא מסיפא ושם אין ר' יוסי בר' יהודה נזכר ואומר ר"י דניחא ליה לאקשויי מר' יוסי בר יהודה הואיל ונזכר ברישא דברייתא. (תוס' חיצוניות).
גמ', מנין לרבות הסול והסירא וכו'. נראה לר"י דהגדול גדול מזכיר קודם דסול גדול מסירא וסירא גדול ממחט ומקדח נהי דהוא גדול מאותן שהוזכרו מ"מ הוי מענין אחר ואינו מענין מרצע ומכתב אומר ר"י דמחט שהזכיר דבר גדול הימנו דאותו מחט מיירי במחט של סקאים שהוא גדול כי אין נ"ל דאותו מחט מיירי כעין מחטין שתופרין בה בגדים דהא כיון שריבינו מחט קטן שאינו דומה כ"כ למרצע כ"ש מכתב שדומה יותר למרצע. (תוס' חיצוניות).
גמ', מתניתא א"ל. פי' הכי תני שמואל כסלע. כן מצאתי בספר ישן.
גמ', אין נפגמו ונגממו לא בעינא מום. [צ"ל] אין אבל נפגמו או נגממו לא בעינן מום. בבעלי מומין הכתוב, [צ"ל] בבעלי מומין שנפדו הכתוב. שנפדו הכתוב מדבר, תי' הכתוב מדבר נמחק. לא יקריבו ממנה הוי אומר, [צ"ל] לא יקריבו ממנה קרבן לה' הוי אומר. מי שאינה קריבה, תי' מי נמחק. פסח ועור למה לי, [צ"ל] פסח ועור מאי אהני [ליה], תי' למה לי נמחק. אלא סדק ופגימה בין, [צ"ל] אלא הכי קתני הסדק כל שהוא והסדק והפגימה בין. יבשה שאם תנקב ואינה מוציאה, [צ"ל] יבישה כשתנקב ואינה מוציאה. יבשה כדי שתהא נפרכת תנא קרובין דבריהן, [צ"ל] יבישה עד שתהא נפרכת תנא וקרובין דבריהן. ור' יוסי בר' יהודה כעדשה, [צ"ל] ור' יוסי בר' יהודה וסבר רבי יוסי בר' יהודה כעדשה. ולקחת כל דבר, [צ"ל] ולקחת לרבות כל דבר. א"ר יודן ברבי, [צ"ל] אמר רבי אלעזר יודן ברבי. עבד כהן, [צ"ל] עבד עברי כהן. כרשינה הנכנסת ויוצאה או כרשינה העומדת אמר לו, [צ"ל] כרשינה העומדת או כרשינה הנכנסת ויוצאה אמר לו. שחסרו כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל בש"א, [צ"ל] שחסרו וכמה תהא חסרון בשדרה בש"א, ותי' ולא יהא מטמא באהל נמחק. מן החי וכמה א"ל כו' בר אבודימי הכי. [צ"ל] מן החי וימות כמה א"ל כו' בר אבימי הכי. שיעורו מלא אגרוף, [צ"ל] שיעורו כמלא אגרוף. בן אבטיח א"ר יוסי כו' אדם נעשה בידי אדם שיערוהו, [צ"ל] בן בטיח אמר ר'0יוסי כו' אדם ושנעשה בידי אדם שיעורו.
רש"י ד"ה אי הכי, דכל מום ריבויא הוא. ס"א דמום רע ריבוי הוא. ד"ה השתא מיפריק לא פרקינן עלייהו. [צ"ל] השתא מיפרק לא פרקינן עליה. ד"ה מישחט שחיטנה עלייהו. [צ"ל] מישחט שחטינן עליה. ד"ה כשהוא אומר, פסוק אחר. [צ"ל] כשהוא אומר, בפסוק אחר. ד"ה שתחגור וכו', אם בודקין כבדיקת. [צ"ל] אם בודקין אותו כבדיקת. ד"ה במילת, אליה. היאך הוא עושה בעל מום. [צ"ל] במילת, אליה, הס"ד. ומה"ד שנעשה בעל [מום] כדכתיב ושב אל משפחתו כמו שנכנס שלם יצא שלם וזה בעל מום הוא ופסול לעבודה כדאמרי' בפ"ק דקדושין, הס"ד. ומה"ד היאך הוא נעשה בעל מום. ד"ה הא אין רוצעין, בניחותא. [צ"ל] בניחותא כלומר. שם, דלא הוי כעדשה. [ד"ה] כאן לשחוט כאן לפסול, יש מומין. [צ"ל] דלא הוי כעדשה. לשחוט, את הבכור בחוץ עד דאיכא כעדשה שיש מומין, תי' כאן כאן נמחק. שם, כדתנן אלו. [צ"ל] כדתנן ואלו. שם, ולא במדינה כו'. [צריך להוסיף] (לפסלו) [לפסול], מעל המזבח בכל שהוא נפסל וממתין מלשוחטו עד שירחיב הנקב בכעדשה. ד"ה כרשינה וכו', שאינה נכנסת (עמו). תיבת עמו נמחק. ד"ה השדרה והגולגולת וכו', אין מטמאין באהל. [צריך להוסיף] עד שיהא בהן רוב בנין או רוב מנין או רובע הקב ואם חסרו שדרה וגלגולת אין מטמאין. ד"ה וסימניך וכו', ומי מתניתא תני רב יהודה בר שמואל. [צ"ל] ומי אמר מתני' תני רבי שמואל בר יהודה. שם, במסכת ע"ז רפואות דאין מעמידין. [צ"ל] במסכת עבודה זרה גבי רפואות בפ' אין מעמידין ובפ"ק דיומא תנא רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה פתחין פטורין מן המזוזה. ד"ה בן אבטיח, שם. [צ"ל] בן בטיח, שם. ד"ה של לשכה וכו', לקדוח את. [צ"ל] לקדוח בו את.
תוס' ד"ה השתא וכו', פסח ועור קמרבינן. [צ"ל] פסח ועור הוה קמרבינן. שם, ולא ממעטינן נמי ממום. [צ"ל] ולא הוה ממעטינן ממום. ד"ה כדי שינטל מן החי וכו', ובכמלא מקדח וימות לב"ש כדקאמר בפ"ק. [צ"ל] בכמלא מקדח נמי ימות לב"ש מדקאמר בפ"ק. שם, ואגולגולת אלא. [צ"ל] ואגלגולת מדקאמר התם תרי חומרא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגולת אלא. שם, דשיעורו כמלא מקדח. [צ"ל] דשיעורו דמלא מקדח. שם, דב"ש ימות (לב"ש), [צ"ל] דב"ש מיית לב"ש. שם, ועוד קשה לפי שמחלק. [צ"ל] ועוד קשה לפירושו שמחלק. שם, מאיוב ישפוך. [צ"ל] מאיוב דישפוך. שם, אבל באדם התחתון. [צ"ל] אבל באדם קרום התחתון. שם, אבל בדבר ששוין בזה. [צ"ל] אבל בדבר ששוה בזה.
<h2>דף לח.</h2>
תוס' ד"ה צריך אתה וכו', פירוש צריך אתה לטרוח וכו'. ולפי' רש"י ז"ל קשה דה"ל למימר יכול אתה לסמוך דלישנא דצריך לא משמע הכי, ועוד אמאי נקט עדותו של חזקיה אבי עקש והלא כמה עדויות שנו ולא מצינו חולק עליהם. לכך נראה לר"י לפרש צריך אתה להתלות וכו' כלומר מה שאתה מתרץ מקדח וחיסומו שנינו הדין עמך לתרץ כן כי אל ישיאך לבך לומר שטעות הוא בידי שהרי לא טעיתי וצריך אתה לתקן וליישב שמועתי כי היא כמו עדותו של חזקיה אבי עקש שיש לתמוה על דבריו וצריכין אנו לתקנם לפי שהיינו יודעים שהיא עדותו. ע"כ. (תוס' חיצוניות). באותו דיבור, שלא היה לשון דבריו מיושב ומתרצינן ליה בסמוך. וז"ל הרא"ש ז"ל. שלא היתה מיושבת ושקלינן וטרינן כדי ליישבה. ע"כ.
תוס' ד"ה כנגדו בכלי שטף וכו', פשיטא ליה דאיירי נמי בכלי עץ וכו'. וכן כתוב בתוס' חיצוניות וז"ל. ור"י פירש דכלי שטף ר"ל בין כלי עץ בין כלי עצם בין כלי מתכות, והא דפריך לקמן ופשוטי כלי שטף בר קבולי טומאה וכו' קאי אשאר כלי שטף של עץ ושל עצם לבד מכלי מתכות, דליכא למימר דכיון דאף כלי מתכות מיקרו כלי שטף מיירי בשל כלי מתכות דא"כ הל"ל כלי מתכות גרידא ולמה היה לו להזכירם בלשון כלי שטף. ע"כ.
רש"י ד"ה ולא שויוה רבנן וכו', כי היכי דלא נשרוף עלה תרומה וקדשים אלא תולין. ויש מקשין אמאי לא גזרו באדם משום משקה דזב וזבה דשייכי באדם, ונראה דכיון דלא שייך למעבד היכרא באדם כמו בכלי שטף לא גזור. (תוס' חיצוניות).
גמ', וא"ל רב חסדא שמא, תיבת רב חסדא נמחק. שנינו וא"ל רב תחליפא לא תימא שמא אלא ודאי מקדח וחיסומו צריך להתלות עליה. [צ"ל] שנינו א"ל וכו' וחיסומו וצריך אתה להתלות עליה. ומתיבת רב תחליפא עד עליה בס"א אינו. דתנן זו עדות, [צ"ל] דתניא זו עדות. בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה. [צ"ל] בכלי חרס אין לו אחורים לחלוקה. בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה נטמא, [צ"ל] בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה נטמא. בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה הא. [צ"ל] בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה הא. לא נטמא תוכו לא נטמא גבו אף כלי שטף נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו. תי' לא נמחק, [וצ"ל] נטמא גבו לא נטמא תוכו אף [בכלי שטף נטמא תוכו נטמא] גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו, תיבת לא נמחק. עבדו רבנן היכירא, [צ"ל] עבדו ביה רבנן היכירא. ביש לו תוך ידיע, [צ"ל] ביש לו תוך מידע ידיע. אי הכי חרס נמי, [צ"ל] אי הכי כלי חרס נמי. זוטרא נמי מכסלע, תיב' נמי נמחק. הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי, [צ"ל] הניחא לר"מ דאמר בקטן של רופאים שנינו אלא לרבנן דאמרי בגדול של לשכה שנינו מאי. לשכה ולר' מאיר כו'. ס"א לשכה הא ניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר ואפי' לר"מ כו'. סלע נירונית שנינו כמקדח, [צ"ל] סלע נירונית שנינו סלע נירונית הוי כמקדח. סתם זוטרא ממקדח, [צ"ל] סתם זוטר אפי' ממקדח. מתני', הריס של עין, [צ"ל] ריס של עין. אינו מום, [צריך להוסיף] שאין מום בלובן.
רש"י ד"ה וא"ל רב חסדא שמא מקדח וכו', מצידי הנקב ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח ויוצא בריוח. [צ"ל] מצידי הנקב ומרחיבו כדי שיכנס מקדח ויצא בריוח. ד"ה כחזקיה אבי עקש וכו', שלא היה תלמיד. [צ"ל] שלא היה ש[ו]ם תלמיד. ד"ה אין לו אחוריים לחליקה וכו', אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו. [צ"ל] אלא אם נטמא תוכו נטמא גבו [נטמא גבו נטמא תוכו]. ד"ה כנגדו בכלי שטף וכו', אין לו אחוריים ולקמן, [צ"ל] אין לו אחוריים לחלוקה ולקמן. ד"ה הא קמ"ל כו', דיש לו תוך נטמא תוכו נטמא גבו. [צ"ל] דיש לו תוך הוי ככלי חרס. מי גלי ביה רחמנא, דקאמרת נטמא גבו לא נטמא תוכו ועוד דאיצטריך לאשמועינן באין לו תוך דאם נטמא גבו נטמא תוכו. ד"ה תוכו אוגנו וכו', אוגנו שפתו. [צ"ל] אוגנו היינו שפתו. ד"ה ידיו וכו', לאחוריו. [צריך להוסיף] לאחוז בו, הס"ד. ד"ה משום משקה דזב וזבה וכו', וזובו דהוי אב הטומאה ומטמא כלי. [צ"ל] וזובו ומימי רגליו דהוי אב הטומאה ומטמאים כלי. ד"ה הלכך שויוה רבנן וכו', במשקין. דכלי חרס. [צ"ל] במשקין כטומאה דכלי חרס, והד"א. ד"ה ולא שויוה רבנן וכו', משום משקה דהא אפי' כו' וזבה מאחוריו לא כו'. [צ"ל] משום משקה זב וזבה דהא אפי' כו' וזבה באחוריו לא כו'. שם, מישתעי דאיזהו. [צ"ל] מישתעי קרא דאיזהו. ד"ה ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא וכו', למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי כו' ה"נ לא איצטריך. [צ"ל] למיגזר בהו [טומאת] משקין ועוד דאמרת לעיל אי כו' ה"נ דלא אצטריך. ד"ה אין מדרס בכלי חרס, שישבר אם. [צ"ל] אין מדרס בכלי חרס, (ו)דנשבר אם. ד"ה דמקדח גדול שנינו וכו', גדול דהוי. [צ"ל] גדול הוא דהוי. ד"ה הניחא לר"מ כו', פרחה לה טומאת גולגולת. [צ"ל] פרחה לה טומאה מגלגולת, הס"ד. ד"ה סלע נירונית וכו', כסלע דקאמרי. [צ"ל] כסלע סתם דקאמרי. ד"ה תבלול, מפרש מאי היא. [צ"ל] מפרש בגמרא מאי היא. ד"ה (ועצב). [צ"ל] עינב.
תוס' ד"ה צריך אתה לתלות וכו', מיושב ומתרץ ליה. [צ"ל] מיושב ומתרצינן ליה. ד"ה אין לו אחורים לחלוקה נטמא. [צריך להוסיף] וכו'. ד"ה הרי הוא ככלי חרס וכו', דלא מקבל טומאה. [צ"ל] דלא יקבל טומאה. שם, להוציא טומאה דלא עדיפא מגב ואין לומר. [צ"ל] להוציא טומאה ולא עדיפא מגב דאין לומר. שם, ומי לא עסקינן דיחדינהו. [צ"ל] ומי לא עסקינן דאפי' יש בו יד כדאמר בפ' אמר ר' עקיבא מי לא עסקינן דיחדינהו. שם, דיד כל תנור. [צ"ל] דיד לתנור. שם, במסקנא צרכינן. [צ"ל] במסקנא לא צריכינן.
<h2>דף לח:</h2>
רש"י ד"ה דק משוקע, דק המשקע את העין. והקשה הר"י מפריש על פי' הקונטרס דפי' דמשוקע קאי אעין דהא בכל דוכתא בין במשנה בין בברייתא נקיט עין לשון נקבה כמו עין אחת גדולה וה"ל למנקט משוקעת. לכך פר"י דדק משוקע הוי שהדק עצמו משוקע על העין והוי מום לפי שאינו רואה. צף פי' שהדק צף לא הוי מום שאינו סותם העין כל כך. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה וסימניך ברקא וכו', ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשיב מום. וז"ל תוס' חיצוניות. נראה לר"י דאפילו שיש למום רפואה חשוב מום קבוע שהרי אין לך דבר שלא יוכל להתרפאות ע"י סם. מיהו אכתי קשה דלעיל באידך פירקין [ל"ג ע"ב] גבי דאין שוחטין הבכור ע"י מום של אחיזת דם אע"ג דמטיל מום בבעל מום דכיון דיכול להתרפאות ע"י רפואה הוי מום עובר וי"ל דהכא נמי מצינן למימר דהיכא שיכול להתרפאות בשום רפואה הוי מום עובר ומברקא דהכא אין יכול להתרפאות והא דקחשיב בפרק מי שאחזו [גיטין ס"ט ע"א] לברוקתי רפואה הוי מתחלה כשהוא ממשמש לבא. מיהו אם נפרש דאפי' כשעובר המום ע"י רפואה חשיב מום קבוע לא תיקשי למה אין שוחטין הבכור ע"י אחיזת דם כיון דהוי מום קבוע אע"פ שמתרפא ע"י הקזה דאיכא למימר דמדרבנן החמירו שלא לישחוט עליו כיון שאינו ניכר מום כדפרישית בפרק כל המנחות [מנחות נ"ו ע"א]. ע"כ. באותו דיבור, ומיהו י"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה בנטילה דאין זה מום עובר כיון שלא היתה הפגימה מתרפאת אם לא ניטל הזובן. (הרא"ש ז"ל).
רש"י ד"ה וישנו ג' חדשים, דשלש חדשים בדקינן ליה בהכי והרי זה מום. ותימה דלמה פירש כן דהא מנליה שמאכילין אותו בכל יום ונראה לר"י דאזמן לח ויבש קאי דהיינו אדר וחצי ניסן לח ואלול וחצי תשרי יבש כדקאמר בסמוך. (תוס' חיצוניות).
גמ', הא בדוק לבן הא בדוק, [צ"ל] הא בדק לבן הא בדק. נחש ועצב, [צ"ל] נחש ועינב. רבי יוחנן בן אלעזר, [צ"ל] רבי יונתן בן אלעזר. ור"ש בן יוסי לקוניא, [צ"ל] ור"ש בן יוסי בן לקוניא. מום קבוע לשחוט, [צ"ל] מום קבוע הוא לשחוט. ותלמידים מורין לו והאמר, [צ"ל] ותלמידים רואים איני והאמר. אמר רב הונא, [צ"ל] אמר רב הונא אמר רב. הפוסק את הסירה, [צ"ל] הפוסק בסירה. ור"מ מ"ט מה, [צ"ל] ור"מ מ"ט אמר רבא מה. מתני', שיאכל הלח ואח"כ היבש, [צ"ל] שיאכל היבש אחר הלח. גמ', ומים הקבועים, [צ"ל] ומים קבועים. חורוור שמונים כו' מים הקבועים. [צ"ל] חורוור קבוע שמונים כו' מים קבועים. של בית השלחין, [צ"ל] של בית הבעל [ולא] לח ויבש של בית השלחין. אכל הלח אין בו מום עד, [צ"ל] אכל הלח אינו מום עד. והא תרוייהו, [צ"ל] והא אנן תרווייהו. איני והתניא והא רב אידי, [צ"ל] איני והא אמר רב אידי. אמר רבא, [צ"ל] אמר עולא, תי' רבא נמחק.
רש"י ד"ה תורא ברא דעינא וכו', של עין היינו בת עין. [צ"ל] של עין היינו בבת עין. ד"ה וסימניך ברקא וכו', יהא לך בדוק דלבן. [צ"ל] יהא לך בדק דלבן. ד"ה ברקא, כגון השוכר. [צ"ל] ברקא, כמו השוכר. ד"ה שמורה הלכה, הלכה חדשה. תיבת הלכה נמחק. ד"ה קודם מעשה וכו', ההלכה בידו. [צ"ל] ההלכה לידו, הס"ד. ד"ה הקבועים. כאן שייך הדיבור המתחיל מים דלהלן. ד"ה בודקין ג"פ וכו'. [צ"ל] בודקין אותו ג"פ וכו'. שם, נמצא שם. [צ"ל] שנמצא שם. ד"ה מים, שעיניו. [צ"ל] מים, דרכו שעיניו. ד"ה אכל לח וכו', רפואה אע"פ. [צ"ל] רפואתו ואע"פ. ד"ה וישנו ג' חדשים וכו', בהכי. ה"ז מום. [צ"ל] בהכי והרי זה מום.
תוס' ד"ה וסימניך ברקא וכו', יש רפואות לברקא. [צ"ל] יש רפואות לברקותי. שם, יותר וכשנפגם נמי הוי יכול ליטלו. [צ"ל] יותר משנפגם ואמאי הרי נמי יכול ליטלו. שם, יבלת בפסח. [צ"ל] יבלת דפסח בריש אלו דברים. שם, ואין להעמידה דלית בה. [צ"ל] ואין להעמידה בגוף דלית בה. שם, ואע"ג דאמרי' בעירובין. [צ"ל] ואע"ג דמזכירין בעירובין, תי' דאמרינן נמחק. ד"ה אם קודם מעשה אמרה וכו', שהיה נראה לרב יהודה. [צ"ל] שהיה נראה שרב יהודה. ד"ה יצא מחלב עינימו וכו', שומן שבתוכו. ס"א שומן שתחתיו.
<h2>דף לט.</h2>
תוס' ד"ה שיהו משולשין וכו', ומיהו לא לגמרי הוי כי ההיא וכו'. ושמא י"ל דשמונים יום דנקט משמע שביום פ' בודקין אותו אם יש בו אם לאו. (תוס' חיצוניות). באותו דיבור, ולא כי ההיא דמכות. והרוצה לאפוקי נפשיה במגילה מידי ספיקא יתפרנה בגידין בראשה ובאמצעה ובסוף רביע העליון ובסוף רביע התחתון.
רש"י ד"ה מר דפסיל וכו', ולדידי לא קשיא מידי דכי קא סלקא דעתין. וז"ל תוס' חיצוניות, והקשה רש"י ז"ל דאכתי איכא למפרך הא דומיא דשלשה קתני, ותירץ דכיון דאין בריה באחת לא קשיא כלל דא"כ ע"כ ר"ל שנבראית בשתים וחסרה דודאי מעיקרא דס"ד דלכ"ע יש ברייה באחת ולא מצינן למפסל אלא בנבראת בשתים וחסרה דאי בנבראת באחת לא הוי מום בגלוי ולא חסרון מבפנים אז הוה קשיא לן והא דומיא דשלש קתני וא"כ משמע דמיירי בנבראת באחת כיון דיש בריה באחת וא"כ הא דפסלינן משום חסרון מבפנים, וכן מצאו מוגה בפי' רש"י ז"ל. ע"כ.
גמ', לאחר שתיה וקודם שתיה, [צ"ל] לאחר שתיה קודם שתיה. (בוז). [צ"ל] בז. מתני', הפנימים שנעקרו, [צ"ל] והפנימי[ו]ת שנעקרו. גמ', ת"ר התיומת, [צ"ל] ת"ר איזהו התיומת. רבי יהושע בן קפוצאי, [צ"ל] רבי יהושע בן קפוסאי, וכצ"ל לקמן. מישחט עלייהו לא שחטינן אבל, [צ"ל] מישחט לא שחטינן עלייהו אבל. לא איבעיא לן כי מיבעיא לן, [צ"ל] לא איבעיא לי כי מיבעיא לי. חסרון לא או דלמא, [צ"ל] חסרון לא אפי' מבפנים או דלמא. באחת דהא מיחסר, [צ"ל] באחת והא מיחסר. ביש בריה מעיקרא קמיפלגי, [צ"ל] ביש0בריה באחת קמיפלגי, תיבת מעיקרא נמחק.
רש"י ד"ה ה"ג קודם שתיה ודאי מעלי ליה כשערי וכו', בהמה לאכול. [צ"ל] בהמה טהורה לאכול. ד"ה גינה הסמוכה לעיר, הויא כשדה. [צ"ל] גינה הסמוכה לעיר (אי) [מי] הויא כשדה. ד"ה למימעל בפדיונו וכו', זמן בדיקתו שלש. [צ"ל] זמן בדיקתן שלש. ד"ה אין בריה באחת, אין בריה נבראת. [צ"ל] אין בריה באחת, אין בהמה נבראת, תיבת בריה נמחק. ד"ה הא וכו', דחזינן דמקומו ניכר. [צ"ל] דחזינן לה דמקומו ניכר.
תוס' ד"ה שיהו משולשין וכו', והדר ליום כ"ו כו' דהוא. [צ"ל] והדר ליום כ"ו וחצי והדר ליום כ"ז דהוא. שם, כי ההיא שהיה. [צ"ל] כי ההיא [ש]א"כ (ש)היה. שם, כן כלל. ס"א כאן. שם, שעה בכשרותו. [צ"ל] שעה אחת בכשרותו. שם, לא חיישינן. [צריך להוסיף] ופריך מהא דר' חנינא בן אנטיגנוס ומשני לחד אבר חיישי' לכוליה גופא לא חיישינן.
<h2>דף לט:</h2>
גמרא, כמה תהא משולשת. פ"ה תלויה למטה מכנף הבגד שהרי אין [נותנין] אותו בשפת הבגד ממש אלא מגביהין וכו'. ולא נראה לה"ר אלחנן דמשמע דר"ל דלכתחילה יכול ליתן אותה בתחלת ג' אצבעות וזה אינו אלא נותנין אותו למטה מקשר גודל לכתחלה כדמוכח בפרק התכלת [מנחות מ"א ע"ב] ולעולם יש ליתנו בתוך ג' אצבעות למטה מן הבגד אבל לכתחלה אין להניחו למעלה מקשר גודל. ולשון אחר גריס רש"י ז"ל משולשלת וכן גירסת ר"ת ובספרי מצאתי ראיה לפירושו ושם יש להאריך. (תוס' חיצוניות).
מתני', שראש זנב מפצל (נקלפה העור והבשר והעצם נשאר או, [צ"ל] שראש הזנב מפצל [את העצם] או, מתי' נקלפה העור כו' עד תי' או נמחק. בשר מחוליא לחוליא, [צ"ל] בשר בין חוליא לחוליא. גמ', תניא נמי הכי נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות אמר. מתי' נפגם עד תי' אמר בקצת ס"י אינו. מעשה בעינבל אחד, [צ"ל] מעשה בעין בול באחד. תהא משולשת. ס"א תהא משלשלת. ושליש שב"ה אומרים אחד. [צ"ל] ושלש שאמרו ב"ה אחד.
רש"י ד"ה שעות פוסלות וכו', שישחטנו קודם. [צ"ל] שישחטנו ויזרקנו קודם. ד"ה כרות וכו', נותק אחר כורת. טעמא דר' יוסי מפרש לקמן. כולן בגיד, לא בביצים. [צ"ל] נותק אחר כורת כולן בגיד ולא בביצים טעמא דר' יוסי מפרש לקמן. ד"ה אלא הכא במומין שבגלוי פליגי, דכולי עלמא חסרון מבפנים שמיה חסרון מאן דפסיל. [צ"ל] ודכולי עלמא חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ומאן דפסיל. שם, אלא משום מום. דקתליין. [צ"ל] אלא משום מום, הס"ד. ומה"ד כיווצן, ריטייטש. תליין. ד"ה זימנין דכווצן, רטייר"ט. תי' רטרייט נמחק. ד"ה מתני', הזובן וכו', נרתיק שהכיס חבוי בו. [צ"ל] נרתיק שהגיד חבוי בו. ד"ה והעריה של נקבה במוקדשין וכו', נקבה דבכור ליכא. [צ"ל] נקבה דבבכור ליכא. שם, נפגמה העריה הוי מום. מן הפרק. [צ"ל] נפגמה העריה בית הרחם הוי מום אבל [לא] מן הפרק. ד"ה או שראש הזנב מפציל וכו', ראש התלוי. [צ"ל] ראש הזנב התלוי. ד"ה גמ', נפגם. מום לא. [צ"ל] מום דלא. ד"ה למאי הלכתא, הזכירו אצבע. [צריך להוסיף] לענין תכלת בציצית, הס"ד. ד"ה כמה חוטין, הזכירו בציצית. [צ"ל] כמה חוטין, הוא נותן בציצית, הס"ד. ד"ה משולשת וכו', הבגד. אחד מארבעה, שלשה. [צ"ל] (הבגד כלומר אחד מארבעה לב"ש ושלש לב"ה) [הבגד לב"ה וד' לב"ש. אחת מארבעה, כלומר שלשה]. ד"ה אחת מארבעה וכו', ל"א משולשת כמה. [צ"ל] ל"א משולשלת כמה. שם,0לבד מענף. [צ"ל] לבד הענף, אות מ' נמחק.
תוס' ד"ה כולן בגיד ולא בביצים. [צ"ל] כולן בגיד פי' ולא בביצים. שם, ע"י שיתייחם אסרי'. [צ"ל] ע"י שתיית כוס עיקרין אסרינן. שם, מום שבגלוי כדפירש. [צ"ל] מום שבגלוי כדמפרש. ד"ה או שראש הזנב מפצל את העצם וכו', למימר ונקלף. [צ"ל] למימר נקלף. שם, בתוספתא קתני. [צ"ל] [ו]בתוספתא נמי קתני. ד"ה כמה חוטין הוא נותן וכו', לשם לבן פירוש דכבית שמאי פסקינן. [צ"ל] לשם לבן [ד]כב"ש פסקינן. שם, הם וזו משמע. [צ"ל] הם וכן משמע. שם, על ד' אצבעות. [צ"ל] על ד' ד' אצבעות. שם, שרובם עושים. [צ"ל] שרובן היו עושין. שם, דומיא דד' לב"ש. [צ"ל] דומיא דד' (לב"ש ומר בריה דרבינא) [דב"ש למר בריה דרבינא]. ד"ה כמה, פירש בקונטרס. [צ"ל] כמה תהא משולשת, פי' בקונטרס. שם, ג' אצבעות לבית הלל. [צ"ל] ג' אצבעות בתוך הבגד לבית הלל. שם, דלענין מן הקרן הוא דמפשטינן כמלא. [צ"ל] דלענין הרחקה מן הקרן הוא דמפרשינן בפרק התכלת כמלא. שם, הידור ציצית שליש גדיל וב' שלישי. [צ"ל] הידור ציצית דהוי שליש גדיל ושני שלישי. שם, וכך משמע וד' של לבן על ד' אצבעות. [צ"ל] וכך מפרש ר"ת משולשלת לשון שלשלת וכמו [סוכה ט"ז ע"א] המשלשל דפנות מלמעלה למטה וכן משמע לשון הספרי שהבאתי למעלה דקאמרי ב"ש ד' חוטין של תכלת וד' של לבן על ד' ד' אצבעות. שם, בקונט' משולשת תלויה. [צ"ל] בקונט' משולשלת תלויה.
<h2>דף מ.</h2>
מתני', מושיבין אותו על עכוזו. כך גריס רש"י והיינו משום דאמרינן בריש כיצד מעברין [עירובין נ"ג ע"ב] עכוזו תנן או אכוזו הגיה בספרו כן. ור"י גריס הרגוזו וכן מצא בספרים ישנים, ואומר ר"י דאין צריך להגיה עכוזו דודאי במשנה גרסינן הרגוזו אבל בשום ברייתא שנוי עכוזו. ואע"ג דקאמר התם עכוזו תנן מ"מ מצינו שאע"פ ששנוי בברייתא רגיל לומר תנן, כמו עוממות או אוממות תנן [פסחים ע"ה ע"ב עיי"ש] שאינו שנוי במשנה אלא בברייתא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה בפירוז של בית מנחם. וכן כתוב בתוס' חיצוניות דר"י גריס בפרו של בית מנחם והכי תניא בתוספתא מעשה וכו'.
תוס' ד"ה שנשמטה וכו', וכן נשתרבבה בסמוך. לשון הרא"ש ז"ל וכן נשתרבבה דומיא דכסול. ע"כ.
גמ', אלא כיון דעגילן וכו'. אומר ר"י דמכאן יש ליישב דלא תיקשי לר"ש דפ"ק [ו' ע"ב] דאסר קלוט להדיוט אמאי אסור והא מדאסרינן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאיכא למימר דאסר לגבוה אפי' אותן שפרסותיו סדוקות כיון דעגילן שאותן יהא מותר להדיוט אע"ג דעגילן כיון שפרסותיו סדוקות, ועוד אומר ה"ר אלחנן דאיכא למימר כגון שפרסה אחת קלוטה ושאר פרסותיו סדוקות שאותו יהא מותר להדיוט ולגבוה אסור שחשוב כבעל מום. (תוס' חיצוניות).
גמ', כשהיו אומנין, [צ"ל] שהיו אומנים. לידי מעילה תרתי למה לי, [צ"ל] לידי מעילה ותרתי למה לי. רב הונא בר נתן לאותה ששנינו שיש, [צ"ל] רב הונא בר נתן אמר לאותה ששנינו או שיש. מתני', אין לו שני כיסין אין לו, [צ"ל] אין לו אלא כיס אחד אין לו. מושיבו על כו' אם יש ביצה. [צ"ל] מושיבו אותו על כו' אם יש שם ביצה. ולא יצא נשחטה ונמצאת. [צ"ל] ולא יצא ונשחט ונמצאת, גמ', אם יש ביצה וכו', מעשה בפירן. [צ"ל] אם יש שם ביצה וכו' מעשה בפירוז, אות ן' נמחק. ולא יצאת ונשחטה, [צ"ל] ולא יצאת ונשחט, אות ה' נמחק. מאכיל ישראל נבילות לאו, [צ"ל] מאכיל [נבילות] לישראל נבילות לאו. מתני', ושרגליו (שהוא) קלוטות. תיבת שהוא נמחק. שאחת מיריכים גבוהות, [צ"ל] שאחת מירכותיו גבוהה משל חברתה. גמ', אמר רב פפא, [צ"ל] ושרגליו קלוטות כשל חמור אמר רב פפא. שנשתרבב לו יריכו. תיבת לו נמחק. מתני', [אלא] את אלו שגלגל עינו. [צ"ל] אלא אלו את שגלגל עינו. נדה כ"ג ושם רפ"ג בירושלמי. המדבר בלשונו ב"ד של אחריהן אמרו ה"ז מום. [צ"ל] המדבר של לשונו ב"ד של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. גמ', הא בחיוורא. [צ"ל] הא בציריא. רוב המדבר שבלשונו. [צ"ל] רוב המדבר של לשונו, אות ב' נמחק. מתני', ומעשה שהלחי. [צ"ל] מעשה שהלחי, אות ו' נמחק. ושאל ר"ג לחכמים. [צ"ל] ושאל ר' שמעון בן גמליאל לחכמים.
רש"י ד"ה שיהו אומנין נוטלין בקטנה. מה"ד שהיו אומנין נוטלין בקטנה. שם, והן עושין למדה הגדולה למדת אחת שעושין בשושן הבירה. [צ"ל] והן עושין במדה הגדולה למדת אחת מאותן שבשושן הבירה. ד"ה ותרתי למה לי, בחד סגי (באותה) [לבד מאותה] של משה. [צ"ל] בחד תסגי עם של משה. ד"ה ומושיבין אותו וכו'. [צ"ל] מושיבין אותו וכו'. ד"ה וממעך וכו', ואם יש סופה. [צ"ל] ואם יש שם ביצה סופה. ד"ה בפירן. מה"ד בפירוז. ד"ה אלא, שהחיסור וכו' ולבעל ג' ב' רגלים. [צ"ל] ולבעל ג' רגלים ב' רגלים. ד"ה כנטול דמי, ובהמה שניטל ירך וחלל שלה נבילה וקי"ל בבהמה שנחתכו. [צ"ל] ובהמה שניטל[ה] ירך (וחלל) שלה טריפה (וקי"ל) [דקי"ל] בהמה שנחתכו. ד"ה בתוך הכסל וכו', דרך הבהמה שהירך. [צ"ל] דרך הבהמות שהירך. ד"ה רוב המדבר וכו', במלקוחיו. [צריך להוסיף] של המדבר, הס"ד. ד"ה גמ', מחמת עצמו וכו', מחמת שצולע והילוך הרגל זו. [צ"ל] מחמת מלאכה שצולע והילוך רגל הבהמה זו. ד"ה דלאו היינו אורחיה וכו', גלגל של בהמה עגול. [צ"ל] גלגל עין של בהמה עגול כשל אדם. ד"ה מאי טעמא דר' מאיר וכו', טמאה לידה כולד. [צ"ל] טמאה היא כולד, תי' לידה נמחק. ד"ה הא בצירא וכו', מושב הלובן כו' ציריא והוא ודאי. [צ"ל] מושב העין הלובן כו' צריא וההיא ודאי.
תוס' ד"ה בפירן של בית מנחם. מה"ד בפירוז של בית מנחם.
<h2>דף מ:</h2>
רש"י ד"ה ואם אינה עצם וכו', וטעמא לא איתפרש. ובתוספתא [פ"ד ה"ד] גרסי' איפכא בשני חססיות זהו מום בחססית אחת אינו מום. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה פיו בלום וכו'. עד נפוח ונראה כלשון ראשון וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל, ונראה כלשון ראשון שפירש סתום וכן אוצר בלום לשון סתימה וכן חוטמו בלום וכו'. ע"כ.
ה"ג רש"י ז"ל אידי ואידי בלבן ולא קשיא הא דאית בה שיער וכו'. כלומר הא דקתני אין מומין בלבן והא דקתני אין שוחטין עליהן לא במקדש, ולא קשיא וכו'. והקשה ר"י דהא כיון דיבלת דאין שוחטין עליה וכו' הוי בלבן של עינו והלא בא להוסיף דאף מתני' דקתני ר' חנינא אומר אף מי שיבלת וכו' הוה ליה למימר לעולם בלבן ולא קשיא וכו'. ועוד קשה כיון דאין מומין בלבן א"כ אין לנו לחלק בין יש בה שיער לאין בה שיער, ועוד אמאי לא קאמר אידי ואידי בגוף. לכך נראה לר"י כגירסת הספרים אידי ואידי בשחור ולא קשיא הא דאית בה שיער הוי מום קבוע לשחוט עליו אבל לית בה שיער אין שוחטין עליו אע"פ שהוא בתוך השחור של העין דאינו מבלבל העין כמו תבלול. (תוס' חיצוניות).
גמ', ומעשה נמי שלחי התחתון, [צ"ל] מעשה נמי שהלחי התחתון. שאל רשב"ג, [צ"ל] ושאל רשב"ג. מתני', בזמן שאין בו עצם, [צ"ל] בזמן שאינו עצם אחד. גמ', מחמת הרוח אינו מום, [צ"ל] מחמת הריוח אינו מום. אזניו כפולות בחסחסות אחת כו' בשתי חסחסיות אינו, [צ"ל] אזניו כפולות בחססי(ו)ת אחת כו' בשתי חססיות אינו. לא תימא דקטינא אלא, [צ"ל] לא תימא דכריכא וקטינא אלא. מתני', שיבלת בעיניו ושנפגם עצם ידו ורגלו ושנפרק עצמו של פיו, [צ"ל] שיבלת בעינו ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו ושנפגמה עצמו של פיו. ס"א שנפקס, ועוד בקצת ספרים שנפסק עצמו שבפיו. אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחבירתה ולא הודו, [צ"ל] אומר אחת מביציו גדולה כשתים בחברתה ולא הודו. גמ', הא כתיבא יבלת באורייתא, [צ"ל] הא יבלת כתיבא באורייתא. קרא סתמא מה, [צ"ל] קרא סתמא כתיב מה. [בגופא לא הוי מומא, (צ"ל) בגופו פסולא הוי מומא לא הוי]. (בגופא פסולה הרי, [צ"ל] בגופא פסולי הוי מומא לא הוי הרי). בעלי התילולין, [צ"ל] בעלי התלתולין. ואמר ר"ל לא קשיא, [צ"ל] אמר ר"ל לא קשיא. מתני', כל זמן שיהו מגדלין, [צ"ל] כל זמן שהן מגדילין. איזהו ערקוב שאמרו, [צ"ל] באיזה ערקוב אמרו.
רש"י ד"ה גבי אדם, כהן. הא דאית בה עצם. [צ"ל] גבי אדם, כהן, הס"ד. ומה"ד אבל בבהמה לא [ו]את אמרת בבהמה התחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום, הס"ד. ומה"ד הא דאית בה עצם. ד"ה הא דאית בה עצם וכו', ארוכה ומקבלת העליונה. [צ"ל] ארוכה ונקפלת על העליונה. ד"ה אם מחמת הריוח וכו', בפה ולא בעצם. [צ"ל] בפה לא בעצם. ד"ה ואם מחמת העצם וכו', ונראה העצם כנוד ה"ז. [צ"ל] ונראה העצם סגור ה"ז. שם, מחמת הרוח של מדה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבין. [צ"ל] מחמת הריוח שיש מדה אחת לעצם ובשר של כפות הרגלים ואם רחבין. שם, מחמת דיצא. [צ"ל] מחמת זיקא, תי' דיצא נמחק. שם, ובתוספתא דבכורות מצאנו מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו ה"ז מום. מתי' ובתוספתא כו' עד סוף הדבור גליון. ד"ה רישא וכו', סיפא אין בה. [צ"ל] סיפא ושאין בה. ד"ה מתני', יבלת, ורואי"ן. [צ"ל] יבלת וירואה, תי' ורואין נמחק. ד"ה עצמו שבפיו וכו', ולמעלה מן החוטין. [צריך להוסיף] קא מיירי. ד"ה ותסברא וכו', מום הוא. [צ"ל] מום גמור הוא. ד"ה בגופו, לא מום. [צ"ל] בגופו, לאו מום. ד"ה אלא בגופו וכו' ולא לישחט קרא כו' ומתני' הכא. [צ"ל] ולא לישחט עליו קרא כו' ומתני' דהכא. ד"ה אידי ואידי וכו', תרוייהו ליבלת במומין שבלבן אית ביה. [צ"ל] תרווייהו ביבלת במומין שבלבן דאית ביה. ד"ה והא דקתני אין מומין בלבן וכו', ובדלית נמי עצם. [צ"ל] ובדלית ביה עצם, תי' נמי נמחק. ד"ה כל מרבית עגלים וכו', כך הוא שיש זנבן מגיעות. [צ"ל] כך הוא שיהו זנבן מגיעות.
תוס' ד"ה פיו בלום וכו', נפוח וכו' בלשון ראשון. [צ"ל] נפוח ונראה כלשון ראשון. שם, בפ' כיסוי הדם. [צריך להוסיף] כמו אוצר בלום, הס"ד.
<h2>דף מא.</h2>
גמרא, אלא גרב אגרב קשיא. תימא וכי לא ידע דתרי גרב הוו והלא בברייתא מפרש בהדיא גרב זה חרס ובתוכחות כתיב גרב וחרס אלמא דגרב אינו חרס מדחשיבא להו בתרי וא"כ לימא דקרא מיירי באותו גרב שהוא מום קבוע כדכתיב ביה [דברים כ"ח כ"ז] אשר לא תוכל להרפא וי"ל דניחא ליה לומר דנקט בפסוק אותו שהוא חדוש יותר באחרונה וא"כ ע"כ זהו חרס שיבש מבפנים ומבחוץ דאותו שאינו חרס לח מבחוץ ויבש מבפנים ואינו קשה כ"כ יותר מילפת אבל חרס קשה יותר כדכתיב בתוכחות ילפת והדר גרב וחרס ונקיט התם הקשה יותר באחרונה ומש"ה מוקי לגרב דגבי בכור בחרס. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אלא תלתא הוו כו'. ולח מבפנים ויבש מבחוץ לא מדכר הכא דאין דרכו להתיבש מבחוץ כל זמן שיש לחות מבפנים. (תוס' הרא"ש ז"ל).
גמ', לא שמענו את אלו, [צ"ל] לא שמענו אלא את אלו. וקא סתים לה. ס"א וקא סתים לן. מתני', וחוטין הפנימיות שנפגמו. עי' תוס' ל"ז ע"ב [ד"ה נעקרו]. שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב. [צ"ל] שנפגמו ושנגממו ובעל גרב, והשאר נמחק. זקן וחולה ומזוהם. (כתובות ע"ה ע"א). [ושהמית ע"פ עד אחד. בכל הס' ל"ג במתניתין ע"פ עד אחד וכן היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן קצת מן הגמרא אבל מדברי רש"י נר' דגרסי' לה. מזבח כפרה — שיטה מקובצת]. (ר"ש) אומר, [צ"ל] רבי ישמעאל אומר. גמ', באורייתא ותניא גרב. [צ"ל] באורייתא דתניא גרב. בשחין מצרים וגו'. [צ"ל] בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס, תי' וגו' נמחק. וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא הוו דקרא יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמתני' לח מבחוץ ומבפנים דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ דכתיב ויהי שחין (פורח אבעבועות) באדם, [צ"ל] וכתיב אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא גווני הוו דקרא יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים דאמר ריב"ל שחין שהביא הקב"ה על המצריים לח מבחוץ ויבש מבפנים דכתיב ויהי שחין אבעבועות פורח באדם דמתני' לח מבפנים ומבחוץ. דאי כתב רחמנא למעוטי, [צ"ל] דאי כתב רחמנא חד למעוטי. אימא לא ואי כתב למעוטי, [צ"ל] אימא לא אי נמי למעוטי. ע"פ הבעלים בשלמא, [צ"ל] ע"פ הבעלים וטומטום ואנדרוגינוס [וכו'] בשלמא. נקבות חריץ וישחוט עלה, [צ"ל] נקבות שלו חריץ וישחוט עליה. דאי סלקא דעתך הוי מומא כיון, [צ"ל] דאי סלקא דעתך חריץ במקום בשר הוי מומא מכדי כיון. דאמר גרב, [צ"ל] דאמר מר גרב. ולא בעי גרב ואמינא חרוץ כו' לא כל שכן כתב. [צ"ל] ולא בעי גרב [ואנא] אמינא חרוץ כו' לא כל שכן להכי כתב. דילמא היכא, [צ"ל] דילמא ה"מ היכא.
רש"י ד"ה מתני', ובעל יבלת, כדאוקימנא לעיל כו'. תיבת כו' נמחק. שם, ויש בה בלבן. [צ"ל] וישנה בלבן. ד"ה או שהמית אדם ע"פ עד אחד וכו', עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה. [צ"ל] עד אחד ברביעה ובנגיחה, הס"ד. ד"ה וטומטום ואנדרוגינוס, ספק זכר. [צ"ל] ספק זכר הם. ד"ה אלא תלתא גרב הוו דקרא גבי מומין. [צ"ל] אלא תלתא גרב הוו דקרא דגבי מומין. ד"ה דמצרים, דהיינו האי בקללות ובגרב. [צ"ל] דהיינו האי דכתיב בקללות ובגרב. ד"ה דמתני', לח מבפנים ולח מבחוץ. ד"ה דמתני' כו' נמחק מכאן ושייך אחר ד"ה וכתיב אבעבועות. ד"ה פורח, היינו האי שנראה. [צ"ל] היינו מה שנראה. ד"ה מן הצאן מן הכשבים, קרא. [צ"ל] מן הצאן מן הכשבים מן העזים, קרא. שם, וגו' דדרשינן מן הצאן וכו'. [צ"ל] וגו' ודרשינן מן (לצורך תקרובת) [הצאן וכו']. ד"ה מוקצה וכו', והופרש לצורך. [צריך להוסיף] תקרובת. [ד"ה ופרכינן והני בני קטלא נינהו וכו', ומשני וכו' הבעלים עצמן הודו מעצמן. תיבת עצמן נמחק]. ד"ה כיון דאמר מר גרב זה החרס, ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא. וכתיב, בנגעים וכו'. [צ"ל] ודאי מיחרץ חריץ דהאי חרס נגע הוא וכתיב בנגעים וכו', והד"א. ד"ה דילמא, נמי דייקינן. [צ"ל] דילמא, הני מילי דדייקינן.
תוס' ד"ה ה"ג גרב זה החרס וכו', דמשמע דנקט. [צ"ל] דמשמע ליה דקרא דנקט. שם, וגבי קללות נקיט. [צ"ל] וגבי קללות נמי נקיט. ד"ה אלא תלתא הוו כו', דקרא דגבי. [צ"ל] אלא תלתא הוו כו', לח מבפנים ויבש מבחוץ לא מדכר הכא ודילמא אין רגילות להיות גרב כך. דקרא, פי' [דקרא] דגבי. שם, יבש מבפנים ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון. [צ"ל] יבש מבפנים ובחוץ דמצריים דהיינו דכתיב בקללות בגרב ובחרש יבש מבפנים [ולח מבחוץ] וכיון. שם, הא שחין. [צ"ל] האי שחין. שם, מאן ניהו. [צ"ל] מאי ניהו.
<h2>דף מא:</h2>
תוס' ד"ה אילימא וכו', ולא הוי מום לישחט במדינה ולעולם בכור ודאי הוי. ומ"מ ממעטינן ליה גבי עולה מיתורא דזכר לפי שאינו זכר גמור כשאר זכרים. (תוס' חיצוניות). באותו דיבור, מכלל דלת"ק לא הוי ודאי בכור. דסברא הוא דקאי את"ק דאיירי ברישא דמתני' ולא ארבנן דאיירי בסיפא דמתני'. (תוס' חיצוניות).
תוס' בד"ה ואתי קרא וכו', ולא דמי לשאר דוכתי וכו' וטומטום נמי וכו' ויש מהם נקבה ופטרו הכתוב וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות וי"ל דלא דמי להתם שמשתנה לפעמים דפעמים שהוא כך ופעמים שהוא כך ואין תלוי בירור הדבר בחכמה הוצרך למעט ולהשמיענו דכל פעם שיארע אותו ספק שלא יהיה קדוש למעשר וטמא במצורע אבל באנדרוגינוס אם הוא זכר כולם זכרים ואם נקבה כולם נקבות וזה תלוי לברר (חכמים) [בשכלו] אם לא נסתרה חכמה ממנו וא"כ לא אתא קרא למעט ספק כי האי דקמיה שמיא גליא וכן בהאי דתחלת הציהוב פריך מהאי טעמא ואומר ר"ת דהכא לא פריך מטומטום דספק המשתנה הוא ויש מהן זכרים ויש מהן נקבות כדאמרי' טומטום שנקרע ונמצא זכר והרבה שמתבררי' ע"י קריעה ע"כ.
גמרא, אלא רבנן בתראי. פי' דאית להו אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולכך איצטריך למעוטי לטומטום ניחא שפיר דנהי דהוי ספק מ"מ כיון שמשתנה הוצרך למעוטי כדפרי' אכתי תיפוק ליה תרוייהו מחד קרא נפקי כדממעטינן להו גבי בכור תרוייהו מחד קרא ואע"ג דלקמן [מ"ב ע"א] אמרי' סמי מכאן טומטום ולא ממעטי' ליה מקרא היינו משום דספקא הוא וא"כ הכא נמי לא למעטיה מקרא ותפוק ליה נקבה ואנדרוגינוס מחד קרא כמו גבי בכור דתרוייהו קאי אנקבה ואנדרוגינוס. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אי אמרת וכו', וקשה לפירושו מום מעיקרא לא אסיר בגיזה ועבודה וכו' ויש פי' אחרים מרש"י וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל ויש בפירושים אחרים של רש"י שכתוב בהן היינו דאיצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזכר גמור הוא לא מקרבינן ליה דנקבות שלו הוי מומא ומהזכר יתירא דכתיב גבי עולה שמעינן דמומא הוי הלכך בבכור שמעינן נמי מהכא ואשמועינן הזכר יתירא דלא אמרינן חרוץ דומיא דשבור ולא ילפינן מגרב דחרוץ בבשר לא הוי מומא כנ"ל ליישב פי' זה של רש"י ז"ל ורבינו שמשון ז"ל פי' דלהך פירושא לא איצטריך קרא אלא לאשמועי' דאינו נתפס בשום קדושה ואפי' בתמורה וגרע מבעל מום דאילו בעל מום נתפס בתמורה [לעיל י"ד ע"א] והקשה על זה א"כ מאי פריך אילימא ת"ק וכו' ע"כ. וז"ל תוס' חיצוניות אי אמרת בשלמא מפשט וכו'. תימה כי היכי דממעט ליה מבכור לישחט עליו במקדש משום דמומו עמו כמו כן פשיטא דאינו קדוש למזבח לעולה משום דבעל מום הוא ופ"ה [ד"ה דהיינו] דאיצטריך לומר שאינו קדוש שום קדושה ואפי' בגיזה ועבודה משמע שר"ל דאעפ"י שקדוש קדושת דמים לא יהיה אסור בגיזה ועבודה משום דמעטיה קרא מזכר תניינא ול"נ לר"י דהא בעל מום מעיקרו הוא וא"כ פשיטא דמדאורייתא לא שייך ביה אסור כדאמרי' לעיל בפ"ב [י"ד ע"א] קדושת דמים למזבח דמחלפא בקדושת הגוף גזרו בהו רבנן ומה שפי' הקונ' בקצת פירושים דאיצטריך קרא לאשמועי' דהוי מומא ומהכא ילפינן גבי בכור דוחק הוא דפשיטא דנקבות שלו הוי חרוץ ואין זו סברא שיבא הפסוק לאפוקי מדרשות דלעיל [עמוד א'] דדרשי אביי ורבא דחרוץ במקום עצם בעינן לכך נראה לר"י דאשמועינן דאינו נתפס בתמורה מה שאין כן בבעל מום מעיקרו שנתפס בתמורה וא"ת א"כ כי פריך לעיל מיניה אילימא ת"ק ספיקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא ומאי קושיא הא שפיר איצטריך קרא למעוטי לאשמועי' דאינו נתפס בתמורה משום דלא הוי לא זכר ולא נקבה גמורה וי"ל דלת"ק לא מצי לשנויי הכי דאיצטריך קרא לומר שאינו נתפס בתמורה דאפי' אם הוא נקבה נקבה נתפסת בתמורה כיון דקדושה קדושת הגוף ואשמועי' דכיון דלא הוי נקבה ודאית לעולם שאין ניכר שהוא נקבה גמורה דלא מתפסא בתמורה משום דא"כ אמאי כתיב מיעוטא גבי זכר גבי נקבה נמי ה"ל למכתב כיון דספקא הוא אבל לר' ישמעאל ניחא דזכר ודאי הוא ולא ממעטי' ליה אלא משום שאינו זכר גמור כלומר שאין הדבר ידוע ומפורסם לעולם שהוא זכר גמור ולהאי פירושא ניחא הא דמקשה ר"י דאמאי לא מוקי לה כשאר תנאים דעלמא דאמרי בהדיא אנדרוגינוס זכר ודאי הוא אלא בזה ניחא דכיון דממעטי' ליה מדין דתמורה כדפרישית א"כ סברא הוא דאתיא כר' ישמעאל דאמר בעל מום הוא ולהכי קממעט ליה אע"ג דלשאר תנאי איצטריך למעוטי משום דאינו זכר גמור מ"מ כיון דאפשר לאוקומא כר' ישמעאל לגמרי דמטעם מום ממעטינן ליה מסתברא דאתיא כוותיה מיהו נראה להר"ר אלחנן דאין אנו צריכין לדחוק כ"כ דמשמע ליה לתלמודא דכולי האי ליכא מחלוקת בדבר ושאר תנאים דאית להו דאנדרוגינוס זכר ודאי כר' ישמעאל ס"ל כיון דלא מצו סברי לא כת"ק ולא כרבנן בתראי אם לא נאמר דלר' ישמעאל ספוקי מספקא ליה דאז ליכא כולי האי מחלוקת בגוף אנדרוגינוס ע"כ.
גמ', שאין ת"ל מה ת"ל. תי' מה ת"ל נמחק. מחד קרא נפקי דהא, [צ"ל] תיפוק לי מחד קרא דהא. דכתיב קא מעטי כולהו מינייהו, [צ"ל] דכתיב וקא ממעטי כולהו מיניה. פשיטא ר'0ישמעאל ואי, [צ"ל] פשיטא ר' ישמעאל היא ואי. וגבי בכור תרתי קראי, [צ"ל] וגבי בכור נמי תרי קראי.
רש"י ד"ה או דילמא ספוקי מספקא ליה וכו', לומר ספק בכור הרי. [צ"ל] לומר בכור הוא הרי. ד"ה ואיצטריכא קרא למעוטי ספיקא וכו', הוא קממעיט ליה. [צ"ל] הוא דקממעיט ליה. ד"ה אלא רבנן בתראי וכו', דבריה הוא וקאמרי. [צ"ל] דבריה הוא דקאמרי. שם, וקממעט מיניה כולהו טומטום ואנדרוגינוס מחד זכר. [צ"ל] וקממעיט כולהו מיניה נקבה טומטום ואנדרוגינוס, הס"ד. ד"ה אלא פשיטא כדר' ישמעאל וכו', דזכר הוא [נ"א, דברי הש"מ מתייחס על ד"ה היינו דאיצטריך למעוטי, דאע"ג דזכר הוא]. ס"א (ו)לא מקרבי' ליה דנקבות שלו הוי מומא. ד"ה היינו דאיצטריך למעוטי וכו', דלא שרי משום מום אלא לישחט. [צ"ל] דלא שרי אלא משום מום לישחט, הס"ד. ד"ה אלא אי ספוקי מספקא ליה וכו', דלא אתי. [צ"ל] לא אתי. ד"ה לעולם רבנן בתראי וכו', תרי כתיבי. [צ"ל] תרי קראי כתיבי. ד"ה אלא מעתה וכו', יערך באדם או. [צ"ל] יערך אדם טומטום או.
תוס' ד"ה אילימא וכו', ולעולם בכור ודאי. [צ"ל] ולעולם בכור ודאי הוי. ד"ה ואתי קרא וכו', תחלה פעמים שהיה כך. [צ"ל] תחלה דהתם משתנה לפעמים דפעמים שהוא כך ופעמים (שהי') [שהוא] כך. שם, ספיקא הוא כדמפרש בסוף המפלת דמטמא בלובן. [צ"ל] ספיקא הוא כדפריש בסוף המפלת מדמטמא בלובן. שם, ש"מ זכר הוא ולא נקבה אלמא. [צ"ל] ש"מ זכר הוא ולא ספק אלמא. תי' נקבה נמחק. שם, אית ליה שפיר לרב. [צריך להוסיף] דפ' המפלת. שם, אבל בטומטום ספיקא הוה. [צ"ל] אבל טומטום ספיקא הוה. שם, מיעוטא לטומטום משום דאיכא כו' לפרש דצריכי הנך. [צ"ל] מעוטא מזכר ועד נקבה לטומטום היינו משום דאיכא כו' לפרש דבלאו טומטום צריכי הנך. שם, (אבל) ולא זכר. [צ"ל] אבל לא זכר. שם, ולא כרב חסדא דלקמן נמי כו' נמי משום טומטום. [צ"ל] ודלא כרב חסדא דלקמן נמי כו' נמי דמשום טומטום. שם, או משאר נקבה. [צ"ל] או משונה משאר נקבה. שם, וכן אביי בפ"ק דחגיגה ממעט טומטום משום. [צ"ל] וכן אביי דפ"ק דחגיגה דממעט טומטום מראיה אע"ג דביציו מבחוץ ולפי לשון ראשון שפי' דמודה רב חסדא בההיא דרב דממעטינן טומטום משום. שם, לתמוה דקפריך לקמן כו' ומייתי ראיה מברייתא דממעיט ליה. [צ"ל] לתמוה מאי קפריך לקמן כו' ומייתי (מ)ברייתא דממעטינן ליה. שם, מאי קושיא דילמא הא גבי שלמים. תיבת דילמא נמחק. שם, ולד בעלי מומין והשתא. [צ"ל] ולד בעלי מומין (ואף) [ו]תמורת בעלי מומין והשתא. ד"ה אי אמרת וכו', דבעל מום הוא פסול לגבי מזבח. [צ"ל] דבעל מום הוא פסול הוא לגבי מזבח. שם, אם קדשיה לשם עולה. [צ"ל] אם אקדשיה לשם עולה. שם, דלא שרי ליה משום מום אלא לישחט עכ"ל וקשה לפירושו מום מעיקרא. [צ"ל] דלא שרי ליה אלא משום מום לישחט וקשה לפי' [דבעל] מום מעיקרו, אות א' (תי' ליה) נמחק. שם, קדושת (מזבח). [צ"ל] קדושת דמים למזבח. שם, לאשמעינן במקום בשר. [צ"ל] לאשמועינן דחרוץ במקום בשר. שם, דאביי ורבא דלעיל ותירץ. [צ"ל] דאביי ורבא דלעיל ור"י תירץ. שם, דבעל מום נתפס בתמורה. [צריך להוסיף] וזה לא נתפס בתמורה. שם, אילימא לת"ק ספיקא ואתי קרא. [צ"ל] אילימא (ל)ת"ק ספיקא הוא ואתי קרא. שם, נקבה לאשם תרעה. [צ"ל] נקבה דתחלת הקדש יש בה קדושת הגוף כמו מפריש נקבה לאשם. שם, תמורת הפסח דראוי שאינה קריבה. [צ"ל] תמורת הפסח הדחויה שאינה קריבה. שם, דהכי פריך מדאיצטריך קרא זכר למעטיה מהקרבת. [צ"ל] דהכי פריך אמאי איצטריך קרא [ד]זכר למעוטי מהקרבת. שם, יתורא בזכר. [צ"ל] יתורא דידיה בזכר. שם, היכי דייק דמיפשט. [צ"ל] היכי דייק מהכא דמפשט.
<h2>דף מב.</h2>
תוס' ד"ה אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא כו', לאו מטעם דלא אתי קרא וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות ואע"ג דפי' לעיל [מ"א ע"ב תוד"ה אתי] דספק כי האי איצטריך שפיר למעוטי מ"מ לא משמע ליה לרב חסדא דממעט ליה קרא כיון דשמא זכר גמור הוא כיון דאיכא לאוקומי מעוטא לאנדרוגינוס שהוא בריה בפני עצמו ולא דמי לעשירי ספק דהתם לא איצטריך למעוטי דבר אחר ע"כ.
תוס' ד"ה אלמה תניא וכו', משום דמסברא הייתי מעמידו וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות מ"מ גבי ערכין צריך קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס מדין זכר דאי לא הוה כתיב ביה מיעוטא כלל הוה מוקמי' ליה בערך נקבה דמסברא ה"א דלא חשיב זכר כבעלמא והוצרך למעטו מנקבה ואי כתיב מיעוטא גבי נקבה ה"א שהוצרך למעטו מערך נקבה לרבותו לערך זכר דלא הוה מסתבר למעוטי לגמרי מדין ערכין (לגמרי) ע"כ.
גמרא, ת"ל הזכר אם נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס. וקאמר סמי מכאן טומטום וא"ת א"כ קשו קראי אהדדי מדממעטינן ליה מזכר ודאי אלמא שאין זכר ודאי הוי ומדממעטי' ליה מנקבה ודאית אלמא דהוי נקבה שאינה ודאית וע"ק למ"ד אנדרוגינוס ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכי תימא סמי מכאן אנדרוגינוס א"כ היה לו לבעל התלמוד לפרש זה וי"ל דס"ד דלכל הפחות הייתי מעמידו בערך נקבה ולכך מיעטו הפסוק מכל ערך בין מזכר או מנקבה וא"ת א"כ מאי פריך לעיל לת"ק ספיקא הוא ואתי קרא למיעוטי ספיקא דילמא אתא קרא לומר שלא יהיה קדוש ממה נפשך או משום זכר או משום נקבה לכל הפחות לדמיו ואשמועינן שלא תחול עליו קדושה כלל וי"ל דהתם לא מצינן למימר כן דא"כ היה לו לכתוב שום משמעות של נקבה למעטו שלא תחול עליו שום קדושה לא בגלל זכר ולא בגלל נקבה כמו גבי ערכין וכמו גבי שלמים דכתיב תרי מיעוטי בסמוך אם זכר אם נקבה לומר שלא יקדש לא בשביל זכר ולא בשביל נקבה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים וכו', אלא איידי דנקט ת"ק מטמאין נקט ר"א אין מטמאין. א"נ י"ל (דאפי') [ד]לגבי מזבח אינם כשרים מדרבנן. (תוס' חיצוניות). [ועי' ביבמות פ"ג ע"ב תוד"ה רבי אליעזר].
גמ', אפיק טומטום ועייל יתום. ואומר ר"י דהני אמוראי דפליגי אדרב חסדא וקתני טומטום אמאי לא חשיב נמי יתום ואיכא למימר דלדידהו תנא ושייר מיהו צע"ק דמאי שייר דהאי שייר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ואתא ר"ש וכו', מ"מ ממעטינן ליה היכא דאיכא יתורא וכו' שמא נהפכה זכרותו לנקבותו. וז"ל תוס' חיצוניות לקמן [מ"ב ע"ב] כי פליגי במטיל מים במקום נקבות דת"ק סבר חיישינן שמא נהפכה זכרותו וכו' ור"ש סבר לא חיישי' ונקבה גמורה היא וממעטינן לה מהזכר מיהו יתורא ודאי לא איצטריך וכי איצטריך לאנדרוגינוס הוא דאיצטריך הוא משום דבריה הוא או משום דזכר ודאי הוא כדאמר ר' יוחנן בפ' הערל [יבמות פ"א ע"א] לר"ש וממעט ליה לפי שאינו זכר גמור (הוא) ומפורסם לכל וכל מקום שנאמר (יתור) [זכר] כי הכא וכו' ע"כ.
גמ', סמי מיכן טומטום ת"ש. תי' סמי מכאן טומטום ת"ש נמחק. אם נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, [צ"ל] אם נקבה להוציא טומטום ואנדרוגינוס. שאין ת"ל מה ת"ל. תי' מה ת"ל נמחק.
רש"י ד"ה ערך איש ואשה, אין שוין כו' בפ' בהר סיני. [צ"ל] ערך איש וערך אשה, אין שוין כו' בפרשת בחקותי, הס"ד. ד"ה אם נקבה וכו', ולא טומטום משום. [צ"ל] ולא טומטום ומשום. ד"ה אם זכר אם נקבה וכו', ועוד בין זכר. [צ"ל] ועוד ממה נפשך בין זכר. ד"ה הזכר ולא נקבה וכו', לא ממעט קרא. [צ"ל] לא ממעיט ליה קרא. ד"ה הנעבד, כולה בקרבנות. [צ"ל] הנעבד, כולהו בקרבנות. ד"ה מטמאים בגרים אבית הבליעה וכו', אמאי אינה מליקה מה נפשך אם זכר כו' ואם נקבה הרי כשר דהא כו' מדר"א איכא לאותוביה דקאמר כל מקום שאתה מוצא זכר ונקבה. [צ"ל] אמאי אינה מליקה ממה נפשך אם זכר כו' ואם נקבה היא כשר דהא כו' מדר"א נמי איכא לאותוביה דקאמר כל מקום שנאמר זכר ונקבה. ד"ה ולא מקדשין בעושי תמורה. [צ"ל] ולא מקדשין לעשות תמורה. שם, שהן עצמן קדושין כגון. [צ"ל] שהן עצמן קדושים הא אין נתפסין בקדושה כגון. ד"ה לימא כתנאי וכו', דאיכא דס"ל ספק הוי. [צ"ל] דאיכא דס"ל [טומטום] בריה הוי ואיכא דס"ל ספק הוי. ד"ה דכ"ע טומטום בבריה לא מספקא וכו', כתנאי דתימא ההוא תנא דסבירא ליה בריה הוא סבירא ליה כרבנן בתראי. אלא הני תנאי, דברייתא בהכי פליגי כו'. ס"א כתנאי ומצי לאוקמא דרבנן בתראי דמתני' אטומטום נמי פליגי ודלא כרב חסדא אלא בזכר ונקבה מספקא וקדוש מעיקרא אפילו לרבנן בתראי והני תנאי דברייתא בהכי פליגי כו', והד"א. ד"ה אלא הני תנאי וכו', דכ"ע מטיל במקום. [צ"ל] דכ"ע מטיל מים במקום. שם, להיות נקבה. [צ"ל] להיות (כנקבה) [בנקבה].
תוס' ד"ה אי אמרת וכו' (מהעמוד הקודם), הערל ואנדרוגינוס זכר ואיכא למ"ד. [צ"ל] הערל דס"ל דאנדרוגינוס זכר למ"ד. שם, בחזה ושוק ואמר ר"א התם חייבין עליו. [צ"ל] בחזה ושוק ומר"א דאמר התם חייבין עליו. שם, או מיתורא ממעט ליה. [צ"ל] אי מיתורא ממעט ליה. ד"ה הזכר הזכרים וכו', וי"ל דשמא עוד דרשות אחרות יש. [צ"ל] וי"ל דשמא יש עוד דרשות אחרות. שם, שאני הכא דכתיב. [צ"ל] שאני התם דכתיב. שם, והכא מוקים לדרשא כו' דלא סבירא כרבנן. [צ"ל] והכא מוקים ליה לדרשא כו' דלא סבירא ליה כרבנן. ד"ה אבל טומטום וכו', לקמן קסבר דבריה הוא. [צ"ל] לקמן קסבר דבריה הוא. שם, הא תפשינהו קדושה דאימיה. [צ"ל] הא תפשינהו קדושה דאימייהו. שם, אפי' בהוייתן קדושים שהרי בפי' אמר. [צ"ל] אפילו אי בהווייתן קדושים שהרי אמר, תי' בפירוש נמחק [נ"א, בש"ס שלפני הש"מ היתה הגיר' "שהרי בפירוש אם זכר" והגיה הש"מ שצ"ל שהרי בפירוש אמר אם זכר]. שם, טומטום אמאי פריך בסמוך. [צ"ל] טומטום מ"מ אדפריך בסמוך. שם, וי"ל דרב חסדא פי'. [צ"ל] וי"ל דרב חסדא מפרש. שם, אין קדושה חלה עליהן ומ"מ כו' תפול עלייהו קדושה כמו בכל כו' ודאי אם זכר או נקבה והא כו' דלא שייך ליה קדושת אמו משום. [צ"ל] אין קדושת פה חלה עליהן [לפי שלא היה דעתו אלא על זכר ונקבה ודאים ומ"מ סוגיא דהתם דלא כרב חסדא דנהי דאין קדושת פה חלה עליהן מ"מ] כו' תחול עלייהו קדושת אימייהו כמו בכל כו' ודאי או זכר או נקבה והא כו' דלא שייך ביה קדושת אימייהו משום. שם, דאיירי בה. [צ"ל] דאיירי בה לעיל. ד"ה אלמה תניא וכו', מייתורא קדריש. [צ"ל] מייתורא דה"א קדריש. שם, ולהכי פסל ליה קדוש. [צ"ל] ולהכי פסל ליה לקידוש. שם, מנקבה (לאוקומיה בערך) וברייתא. [צ"ל] מנקבה וכיון דמעטיה מנקבה הוצרך למעט[ו] גם מזכר דלא תימא דמעטיה מנקבה [לאוקומיה] בערך זכר וברייתא. שם, אע"ג דסתם סיפרא היא דהא. [צ"ל] אע"ג דסתם סיפרא ר' יהודה דהא. שם, דההיא דערכין ר' יהודה כל כמה. [צ"ל] דההיא דערכין ר' יהודה דכל כמה. שם, לפי שיטה שפירשתי. [צ"ל] לפי שיטה זו שפירשתי. שם, דתניא ר' יהודה אומר. [צ"ל] דתניא התם ר' יהודה אומר. שם, ונראה לפרש דספק הוא. [צ"ל] ונראה לפרש דלעולם ספק הוא. שם, ולענין מילה אי כאשה. [צ"ל] ולענין מילה אפילו אי הוי כאשה. ד"ה טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים וכו', דנקט ת"ק טמא נקט. [צ"ל] דנקט ת"ק מטמאין נקט. ד"ה ואתא ר"ש בן רבי יהודה וכו', מטעם שהוא נקבה. [צ"ל] מטעם שהוא ודאי נקבה. שם, לעולם משום דבריה הוא. [צ"ל] לעולם טעמא משום דבריה הוא. שם, ודאי זכר ממעטינא ליה זכר. [צ"ל] ודאי זכר מ"מ ממעטינא ליה [ההמשך ממזבח כפרה. היכא דאיכא יתורא וה"ק ר"ש הכא כל מקום שנאמר זכר מיותר אינו אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס אבל לא מייתר לא ממעיט ליה מלשון זכר. שם, אבל נקבה ודאי מימעטא מן טומטום. [צ"ל] אבל נקבה ודאי מימעטא וכן טומטום].
<h2>דף מב:</h2>
תוס' ד"ה כי פליגי וכו', וא"ת ומנ"ל לרב חסדא דלרבנן בתראי וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות וא"ת ומי דחקו לרב חסדא לפלוגי הכי לימא דאינו בכור ורבנן בתראי קיימי בין אטומטום בין אאנדרוגינוס וכר"ש דברייתא וי"ל דא"כ לא הוו פליגי על ת"ק בטומטום ואנדרוגינוס מחד טעמא דבאנדרוגינוס משום בריה הוא דאינו קדוש וטומטום משום ספיקא הוא דס"ל לרב חסדא (ולכ"ע דלאו) [דלכו"ע לאו] בריה הוא ולכך ניחא ליה לומר דלא פליגי על ת"ק רק באנדרוגינוס כמו ר' ישמעאל. באותו דיבור, מסתמא מודו לת"ק וכו'. וזו לשון הרא"ש מסתבר טפי שיודה לת"ק ממה שיודה לר' ישמעאל. (גליון).
גמרא, לא אמרו טומטום ספק אלא באדם וכו'. פ"ה דת"ק דמתני' דאמר טומטום אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה במטיל מים במקום זכרות קאמר דודאי קדוש הלכך אין נשחט במדינה ובמקדש נמי לא דממעטינן ליה מהזכר אבל כו"ע מודו במטיל מים במקום נקבות דנקבה הוא כמו שהורה ר' אלעאי ותימה דדוחק גדול הוא לומר כן דלעיל משמע דבמטיל מים במקום זכרות לא ממעטינן ליה כלל וראוי להקרבה לכך נראה דלעולם איירי במטיל מים במקום נקבות וקדוש מספק לת"ק דמתני' דחיישינן שמא נהפכה זכרותו ורשב"ל לא אתא אלא לומר דרבנן בתראי סברי כר"ש בן יהודה ולכך הורה ר' אלעאי דהוו חולין דלא ס"ל כרב חסדא דאמר ספיקא הוי. (תוס' חיצוניות).
גמ', זכר ונקבה הוא דמספקא, [צ"ל] בזכר ונקבה הוא דמספקא. דהורה רבי אלעזר בבהמה, [צ"ל] דהורה רבי אלעאי טומטום בבהמה. במקום נקבות חולין תהי בה, [צ"ל] במקום נקבות חולין הוי תהי בה. דלא חש לתנא קמא ולרבי ישמעאל, [צ"ל] דלא חש לא לת"ק ולא לרבי ישמעאל. ורבי אלעזר כמאן סברא כי הא, [צ"ל] ורבי אילעאי, תי' אליעזר נמחק, כמאן סבירא ליה כי הא. א"ל כמאן כר"מ, [צ"ל] א"ל אביי כמאן כר"מ. ולא מתייבמת סברוה דכ"ע כר"ע, [צ"ל] ולא מתייבמת מאי לאו דכו"ע כר"ע. ולא מייבם מאי לאו בהא, [צ"ל] ולא מייבם ובהא, תיבות מאי לאו נמחק. סריס חמה אטו, [צ"ל] סריס חמה ומי פשיטא ליה דזכר משתכח אטו. שמא קאמר, [צ"ל] שמא ושמא קאמר. א"נ זכר נמי שמא, [צ"ל] א"נ זכר שמא.
רש"י ד"ה אלא הני תנאי וכו', ות"ק סבר וכו', (מהעמוד הקודם), מיהו ס"ל לרב חסדא איכא. [צ"ל] מיהו ס"ל לרב חסדא דאיכא. ד"ה חולין, ולגבי בכור. [צ"ל] חולין, לגבי בכור, אות ו' נמחק. שם, והא ר' אלעאי אמורא הוא. [צ"ל] והאי ר' אלעאי אמורא הוא. ד"ה לא לת"ק ולא לר' ישמעאל וכו', ור' ישמעאל לא פליגי אלא. [צ"ל] ור' ישמעאל לא פליג אלא. ד"ה לא ס"ל, לרבי יוחנן דרב חסדא. [צ"ל] לרבי יוחנן הא דרב חסדא. ד"ה שבק תרי. מה"ד מאן שבק תרי. שם, ועביד כחד רבנן בתראי. [צריך להוסיף דיבור] ורבי אלעאי כמאן ס"ל, דשביק תרי ועביד כחד, הס"ד. ד"ה הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד וכו', אאנדרוגינוס קיימי. [צ"ל] אאנדרוגינוס קאי, תי' קיימי נמחק. ד"ה אפי' תימא רבנן וכו', ואישתני לענין טומטום אישתני דנהפכה. [צ"ל] ואישתני למהוי טומטום אישתני נמי דנהפכה. ד"ה ומשני אית דאמר אישתני וכו', דר"ש בן יהודה דלא חייש שמא נהפכה ור' אלעזר כר"ש סבירא ליה. [צ"ל] דר"ש בן יהודה ואית דאמרי לא אמרינן בבהמה הואיל ואישתני אישתני והיינו ר' שמעון בן יהודה דלא חייש(ינן) שמא נהפכה ור' אילעא כר"ש ס"ל, הס"ד. ד"ה לימא וכו', הואיל ואישתני. [צ"ל] הואיל ואישתני אישתני. ד"ה וחולצין לאשתו, חומרא היא. [צ"ל] חומרא בעלמא היא. ד"ה ומייבמים את אשתו וכו', אשה בעלמא הוא דנסב. [צ"ל] אשה פנויה בעלמא הוא דנסב. ד"ה ומ"ד אין מתייבמת. [צ"ל] ומ"ד אין מייבמין אשתו, תיבת מתייבמת נמחק. [נ"א, שם, הילכך אין מתייבמת אשתו. [צ"ל] הילכך אין מייבמין אשתו]. ד"ה אלא ר' יוסי בר' יהודה וכו', ונמצא פוגע באשת אח. [צ"ל] ונמצא כפוגע באשת אח. ד"ה שמא יקרע כו', דלא יחלוץ (וליחוש) שמא. [צ"ל] דלא יחלוץ ולחומרא (ו)שמא(י).
תוס' ד"ה כי פליגי וכו', לא אמרו במטיל. [צ"ל] לא איירי במטיל. שם, זכר הוא אבל במטיל. [צ"ל] זכר הוא אלא במטיל. שם, אבל ר"ש. ס"א אבל ר' ישמעאל. שם, ולא קדוש כלל. ס"א ולא קדשי כלל. שם, משום דבריה הוא. [צ"ל] משום דסברי בריה הוא. שם, לא מצי פליגי. [צ"ל] לא מצי לאפלוגי. שם, בטומטום דכי קדוש הוא מספיקא. תי' הוא נמחק. [נ"א, [צ"ל] בטומטום דקדוש מספיקא]. ד"ה לא אמרו וכו', דסבירא ליה. [צ"ל] סבירא ליה.
<h2>דף מג.</h2>
מתני', בין עוברין. דמומין עוברין דפוסלין באדם נפקא לן מדילפינן מבהמה וגבי בהמה כתי' מום בם ודרשינן בפ' התערובות [זבחים ע"ז ע"ב] מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו אי נמי באדם נמי כתיב מום בם ודרשינן הא עבר מומן ירצו כמו בבהמה. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה גרב דכתב רחמנא ל"ל וכו', ומיהו תרי גרב וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות והקשה הר"ר אלחנן והא איצטריך לכדרבא וכו' וליכא למימר דכיון דמופנה מצד אחד חשיב ליה מופנה כדאמרי' לעיל [ל"ב ע"א] גבי מעשר בהמה דאינו נמכר משום דגמרינן ג"ש לא יגאל לא יגאל מחרמים אע"ג דלאו מופנה אלא מצד א' דהא מדכתב רחמנא ילפת בהדי גרב באדם ובבהמה ש"מ דבעינן מופנה משני צדדין דאי לא בעינן מופנה אלא מצד אחד לא ליכתוב אלא חד ילפת בהדי גרב ואומר ר"י דמ"מ חשיב ליה מופנה לגז"ש כיון דלא איצטריך לעיל לדרשא דרבא אלא לדיוקא דעלמא דגרב הוי מומא הא חרוץ לא הוי מומא וגם שמא ה"מ למיכתב שום נגע אחר דמאיסא ודמיא לחרוץ ע"כ.
רש"י ד"ה קלוט וחוטין דליתנהו באדם וכו', דאדם יש לו שינים ואין נראין החוטין ובהמה היא דאין לה שיניים למעלה. מיהו לכאורה הוה משמע דאף במקום שיש שינים בבהמה כגון למטה פוסלין אף החוטין והיה אומר הר"ר אלחנן לפי שהבהמה פיה ארוך ופתוח הרבה וכי פעי קצת מחזי והוי מום שבגלוי אבל באדם לא מיחזי כולי האי והוי מום שבסתר ע"כ. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה למה לי דכתב רחמנא וכו', וי"ל הואיל דגלי גלי. וכן תרצו בתוס' חיצוניות וז"ל וי"ל דודאי אם לא נכתב כלל בא' לא הוה ילפי' ליה מאינך אבל בתר דכתי' מומים בכולהו אין זה כי אם גלוי מילתא בעלמ' לגלויי אהדדי ע"כ.
גמ', שכן קדושתן מרובה. גליון, דקדשים נוהגין בין בזכרים ובין בנקבות.
גמ', איש ששוה בזרע של אהרן. והקשה הר"ר אלחנן דהא קתני נמי במתני' [מ"ג ע"ב] גבן שהוא מום גמור ומרוח אשך [מ"ד ע"ב] דהוי נמי מום גמור ופסול משום מחלל עבודה דהא כתיבי באורייתא ותירץ ר"י דמדקאמר האמור בתורה גבי גבן ומרוח אשך משמע שפיר דאתא לפרושי דאלו פסולין לבד משום מום גמור ומחללין עבודה ולא האחרים. (תוס' חיצוניות).
מתני', ויתר עליהן הכילון, [צ"ל] ויתר עליהן באדם הכילון. גמ', גרב גרב ילפת ילפת לגזירה שוה. ס"א גרב וילפת גרב וילפת לגז"ש. (ליכתב) [לכתוב] רחמנא בבהמה והנך דליתנהו באידך לכתוב באדם וגרב. מתי' לכתוב עד תי' וגרב נמחק. רחמנא מום באדם מום בקדשים מום בבכור צריכא דאי כתב רחמנא מום באדם, [צ"ל] רחמנא מומין באדם מומין בקדשים מומין בבכור צריכא דאי כתב רחמנא מומין באדם. אדם מבכור בהמה. תי' בהמה נמחק. שכן קדושתו מרובה, [צ"ל] שכן קדושתן מרובה. חדא מתרתי מהי תיתי לא לכתב רחמנא בבכור, [צ"ל] חדא מתרתי בהי לא לכתוב לא לכתוב רחמנא בבכור. קריבין לגבי מזבח צריכי. [צ"ל] קרבין על גבי מזבח הילכך צריכי.
רש"י ד"ה לפסול במקום אחין וכו', מן האחין רצה. [צ"ל] מן האחין ואם רצה. ד"ה ולחלוץ שלא במקום אחין, אם אין אחין אלא. [צ"ל] אם אין אחין למת אלא. ד"ה ושראשו שקוט וכו', מפרש בגמרא. תי' מפרש בגמרא נמחק. [בנ"א, הש"מ מחק תיבות אלו בדיבור הקודם]. ד"ה גמ', אמאי, פסולין באדם. [צ"ל] אמאי, פוסלין באדם. ד"ה והא יבלת. [צ"ל] והא איכא יבלת. ד"ה ותו דק תבלול וכו', מומי בכור הוא ולא. [צ"ל] מומי אדם הוא דכתיב ולא. ד"ה אהייא ליכתב. [צ"ל] אהייא (דהוי) [מינייהו] ליכתב. ד"ה קלוט וחוטין דליתנהו באדם וכו', יש לו שינים ואין כו' ובהמה הוא דאית לה. [צ"ל] יש לו שינים בשל החוטין ואין כו' ובהמה היא דאין לה. ד"ה בבהמה נמי לא פסלי וכו' ושנגממו דנפקי מחרוץ. [צ"ל] ושנגממו נפקי מחרוץ. ד"ה גבן וחרום ליתנהו בבהמה וכו', שחוטמו בין. [צ"ל] שחוטמו משוקע בין. ד"ה למה לי וכו', דמומין פסולין באדם ומומין פסולין בבכור. [צ"ל] דמומין פוסלין באדם ומומין פוסלין בבכור. שם, ומומין פסולין בקדשים. [צ"ל] ומומין פוסלין בקדשים.
[תוס' ד"ה הא איכא יבלת וכו', ושייך באדם חוטין ובמקום עצם. [צ"ל] ושייך באדם חרוץ במקום עצם. שם, נתוק וכרות לא כתיבי באדם וגבן לא כתיב בבהמה. [צ"ל] נתוק וכרות לא כתיבי באדם אלא כתיבי בבהמה ושייכי באדם וכן גבן דכתיב באדם ולא כתיב בבהמה. שם, ושמא י"ל בכי האי גוונא. [צ"ל] ושמא י"ל דאפי' בכי האי גוונא. ד"ה גרב דכתב רחמנא ל"ל למעוטי. [צ"ל] גרב דכתב רחמנא ל"ל לאפנויי. שם, לא מפיק הפנאה. [צ"ל] לא תתבטל הפנאה. שם, דלפי דרשא לא מיתוקמא. [צ"ל] דלפי דרשא דידיה לא מיתוקמא. שם, ללמד החרום. [צ"ל] ללמד על חרוץ. ד"ה גבן וחרום דלא איתנהו בבהמה וכו', דליתיה לר' חנינא וכו'. [צ"ל] דליתיה בבהמה לר' חנינא וכו'. ד"ה למה לי דכתב רחמנא וכו', וכן מומין דגבי אדם ובקדשים דלא כתיבי בבכור. [צ"ל] וכן מומין דכתיבי באדם ובקדשים ולא כתיבי בבכור].
<h2>דף מג:</h2>
תוס' ד"ה אמר רבא וכו', יש גירסא אחרת וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות לא שנו אלא שאין לו לאחריו אבל יש לו לאחריו כשר וכ"ש שיש לו לאחריו ויש לו לפניו כך כתוב במקצת ספרים וכן על לישנא דמתני אסיפא דלא פליגי אהדדי. אבל רש"י גורס הכי ל"ש אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו אבל יש לו בין לפניו בין לאחריו כשר ואע"פ שקרח באמצע ראשו וכ"ש שיש לו לאחריו ואין לו לפניו דטפי הוי נוי וכן בלישנא דעל סיפא דלא פליגי.
רש"י ד"ה לרבות את הקרחנים. הביא ההיא דת"כ [ויקרא פרשת' ד' פ"ו] דתניא וערכו הכהנים לרבות הקרחנים דברי ר' יהודה. ופי' שם ר' הלל דטעמא דר' יהודה משום דאמרי' בפ"ב דזבחים [י"ז ע"א] דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה וקרח נמי כיון דלא פסיל בתרומה לא מחלל עבודה ונ"ל דלא יפה כיון דאפי' לרבנן לא מחלל עבודה כדאיתא בריש פירקין מאי איכא בין שוה לזרע אהרן לשאינו שוה לזרע אהרן ונ"ל דאע"ג דלר"ע מפיק מינה בת"כ מהכהנים שנים ור' יהודה תלמידיה הוי שמא מהא דהכהנים דריש ולרבנן אורחיה דקרא הוא כיון דכהנים איצטריך למניינא. לשון הר"ן בת"כ. (גליון).
תוס' ד"ה בבהמה וכו', מטעם נפל משמע דאיירי כשיצא. וז"ל תוס' חיצוניות בבהמה אסור באכילה פ"ה אסור באכילה כנבלה דנפל הוא וכמתה דמי ולא מהניא ליה שחיטה ולא נהירא דהא היכי הוה פליג שמואל עליה דרב בפ' המפלת [נדה כ"ד ע"א] ושרי ליה באכילה והא מוכח התם בהדיא דשמואל אסר ליה באכילה כיון שיצא לאויר העולם עכנ"ל בבהמה אינו ולד ואינו ניתר בשחיטת אמו אלא אפי' במעי אמו אסור והכי מוכח בהדיא בפ' המפלת.
מתני', סכי שמש. בכל הס"י שבידי כתוב סכי שמש שיכול להסתכל כנגד החמה וכן כתוב בתו' חיצוניות וז"ל סכי שמש פ"ה שיכול להסתכל בחמה ותימ' הוא וכי מפני שיש לו אורה יתירא שכזו שרואה בחמה יחשב בעל מום ונראה לר"י דסכי שמש הוי כמו חסוכי חסר אות אחת ובתו' גרסי' איזהו חסוכי שמש ע"כ.
גמ', איכא משום, [צ"ל] איכא בינייהו משום. לפתא דדמי. [צ"ל] לפתן דדמי. רישיה לגדגלידא, [צ"ל] רישיה לגודגלידא. וסקיפת מאחוריו כדאמרי, [צ"ל] וסקיפת מאחוריו תנא שקוט מלפניו וסקפי' מאחוריו כדאמרי. לא פליגי דפסלא כי פליגי, [צ"ל] לא פליגי דפסול כי פליגי. אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו אבל יש לו לאחריו כשר וכל שכן שיש לו כו', [צ"ל] אלא שיש לו בין לפניו ובין לאחריו אבל אין לו כלל כשר וכ"ש שיש לו כו', אבל רש"י לא גריס כן. לאחריו ודאין לו כלל, [צ"ל] לאחריו וכ"ש שאין לו כלל. איצטריך ליה לאשמועינן ומהו דתימא משום מראית העין. [צ"ל] איצטריך ליה ואשמועינן זבלוגינן אלא כולה איצטריכא מהו דתימא משום מראית העין, כך הנוסחא בדפוס וויניצאה, ונ"ב ס"א איצטריך ליה לאשמועינן מהו דתימא משום מראית העין כו', וכן גריס רש"י, והוא הגירסא אשר בדפוס. מראית העין איתנא קתני, [צ"ל] מראית העין מיתנא קתני להו. דאיכא0מיהדר, [צ"ל] דאיכא למהדר. לאפוקי מהא דתניא דתניא, [צ"ל] לאפוקי מהאי תנא דתניא. מתני', זהו גבן האמור בתורה. עיין בערוך ערך גבן שני ושלישי.
רש"י ד"ה משום מראית העין, כגון הנך. [צ"ל] משום מראית העין, כל הנך. תיבת כגון נמחק. ד"ה מאחוריו וכו', חסר מאחוריו. ס"א חדוד מאחוריו. ד"ה שקיל פיסא וכו', חתיכה. ל"א שעורפו בולט למעלה מגובה ראשו ונראה ראשו נמוך מגובה צוארו כמי שנטלה ממנו חתיכה. ד"ה דחביא מיחבא וכו', ודומה כמי שראשו שמוט. [צ"ל] ודומה כמי שאין לו צואר. דאריך ושמיט, שצוארו ארוך ביותר ומרוב אורכו כפוף ראשו לפנים או לאחור ונראה ראשו שמוט. ד"ה ומהו דתימא כו'. מה"ד מהו דתימא כו'. ד"ה שגבינין שוכבין וכו', על פניו. [צ"ל] על עיניו, הס"ד. ד"ה זהו מדרש או גבן, והכי קאמר זהו. [צ"ל] והכי קאמר מתני' זהו. ד"ה למימרא דחיי וכו', דפסיל ר' חנינא בן אנטיגנוס. [צ"ל] דפסיל ליה ר' חנינא בן אנטיגנוס. ד"ה שימי את וכו', כמותך אינו יודע. [צ"ל] כמותך ואינך יודע. שם, בשני גבנין ממש. [צ"ל] בשני גבין ממש. שם, ששדרתו עקומה ומיחזי. [צ"ל] ששדרתו עקומה כזה כך הולכות צלעותיו וחוליותיו ומיחזי. ד"ה הכוחל שתי עיניו כאחת וכו'. ד"ה הכוחל עד סופו בס"א הכל מחוק.
תוס' ד"ה בבהמה אסור באכילה וכו', בקונטרס אתרוייהו פריך. [צ"ל] בקונטרס דאתרוייהו פריך. שם, גבי מומי בהמה מתניא ומיפסל ליה. [צ"ל] גבי מומי בהמה מיתני ומדפסי' ליה. ד"ה סכי שמש. מה"ד שכי שמש, אות ס' נמחק. שם, זורחת שם וסכי. [צ"ל] זורחת שם ושכי, אות ס' נמחק. שם, חסוכי שמש [צ"ל] חשוכי שמש.
<h2>דף מד.</h2>
גמרא, משה רבינו עשר אמות היה. הקשה הר"י מפריש כיון שהמשכן לא היה גבוה אלא עשר אמות שכן היה ארכן של קרשים ומשה היה עשר אמות כדאמר הכא היאך היה נכנס באהל לעבוד בשמונת ימי המלואים וכל הארבעים שנה למ"ד [מדר"ר שמות ל"ז א', ועי' זבחים ק"א ע"ב, ק"ב ע"א] משה שמש בכהונה גדולה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר דעשר אמות בעשר אמות היכי יתבי וכ"ת שהיה כופף קומתו הא ליתא דכיון שהיה עובד עבודה אם היה כופף קומתו היו נגררים הבגדים שהיה לבוש [כ]שהיה משמש כהן ואמרי' בפרק תמיד נשחט בסיפיה [פסחים ס"ה ע"ב] ולבש הכהן מדו בד שלא יחסר ושלא יותיר ולהכי קאמר התם דלא הוו כהנים מדלו למנייהו כשהיו עובדין עבודה וא"כ ה"נ אין להם לגרור בגדיהם על גבי קרקע משום דכתיב מדו בד ודוחק הוא לומר דבסוף תמיד נשחט איירי שהיו הולכים הכהנים עד ארכובותיהם בדם ולכך היו צריכין להרים בגדיהם יותר מדאי אבל מעט לית לן בה דמאי שנא דפשיטא דאסור כיון דלא הוו מדו בד ושמא יש לומר שהיה כופף מעט את ראשו. (תוס' חיצוניות).
גמ', למטה דחזאי עינו, [צ"ל] למטה דחזי עינו. ואחר אומר לי רואה, [צ"ל] ואחר אומר כי רואה. זגדום אחד שחור, [צ"ל] זגדום שגביניו אחד שחור. הצירן עיניו תרוטות, [צ"ל] הצירן תנא עיניו תרוטות. תנא הזדיר, [צ"ל] תנא הזויר. והלופין והתמיר זויר דמזור, [צ"ל] והלופין התימין זויר דמזור', תי' והתמיר נמחק. זיפיה תמיר שתמו זיפין והני גבי מומין תנו להו, [צ"ל] זיפיה תומיין שתמו זיפיו והני גבי מומין תני להו. מתני', מאיבריו הצומם והצומע, [צ"ל] מאבריו הצמם והצמע, ס"א הצימח והצמע. [נ"א, ס"א הצמם והצימח]. מום ושנשרו שיניו, [צ"ל] מום ושנטלו שיניו. גמ', שימי באמה של קרש קאמר, [צ"ל] שימי את באמה של קדש קאמינא. הצימם והצימע תנא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח כו', ס"א הצימח והצמע תנא אף הצימם לא הוי ידעי רבנן מאי הצימח כו', וכן גירסת הרגמ"ה. [נ"א הצימח והצימם תנא אף הצימע לא הוו ידעו רבנן מאי צימע]. מאן דבעי צימח, [צ"ל] מאן בעי צימח. [נ"א, מאן בעי צימע]. חזיזא אמר רב חסדא, [צ"ל] חזיזא הוזיא אמר רב חסדא. והצימם והצומע, [צ"ל] והצימם והצמע. אמר אמימר נטלו קרנותן וזכרותן. [צ"ל] אמר אבימי נטלו קרנים וזכרותן. ואין פודין עליהן. [צ"ל] ואין נפדית עליהן. עמהן פסולין ונפדין עליהם מיתיבי, [צ"ל] עמהן פסולה ונפדית עליהן מיתיבי. עמהן פסולין ונפדין עליהן לא קשיא, [צ"ל] עמהן פסולה ונפדית עליהן לא קשיא. ודאיגום איגומי פסול ורמינהו, [צ"ל] ודאיגום איגומא מי פסלא ורמינהו. מעילוי זכרות, [צ"ל] מעילוי זכרותייהו.
רש"י ד"ה וקיימן כסדרן, כלומר והינן עומדות. [צ"ל] כלומר ואינון עומדות. [נ"א, כלומר או עומדות]. ד"ה דק וכו', ואינו ניטל. [צ"ל] ואינו ניטל כולו, הס"ד. ד"ה מבלבליתא וכו', ואינו מקצר המראית כלל. [צ"ל] ואינו מחסר המראה כלל. ד"ה כהיותא, דאינו רואה. [צ"ל] דאינו רואה כלל, הס"ד. ד"ה אתיא מאיש, דהני חורוור והמים הקבועין כהיותא נינהו. [צ"ל] אתיא מאיש, דקתני חוורור והמים הקבועין וכהיותא דהני חוורוור נינהו. ד"ה תנא אף הזריין וכו'. [צ"ל] תנא אף הזרויר וכו'. שם, דמזורדן עיניו. [צ"ל] דמזוורן עיניו שאינו יכול לנוח אלא משוטטות ע"כ, ל"א דעמיק ופתח כל שעה, הס"ד. ומה"ד דנפישן זיפיה שארוכין שערות שבבת עינו, הס"ד. ומה"ד תמי שאין לו שיער בבת עינו. ד"ה צימם צימע. מה"ד הצימם והצימע ה"ג. שם, במתני' מפרש לה. תיבות במתני' מפרש לה נמחק. ד"ה באמה של קרש קאמינא [צ"ל] באמה של קודש קאמינא. שם, של קרשים דאורך. [צ"ל] של קודש דאורך. שם, היתה יתירה מאד על. [צ"ל] היתה גדולה מאד אלא על. ד"ה כאצבע קטנה וכו', שאר אברין יותר. [צ"ל] שאר אבריו יותר. ד"ה חזיזא, אזניו. [צ"ל] חזיזא הוזיא אזניו. ד"ה והצמח והצימם והצמע וכו', דחשיב להו באדם מומין קאמר. [צ"ל] דחשיב להו מומין באדם קאמר. ד"ה ואין נפדין עליהם וכו', שאר קדשים שאינה. [צ"ל] שאר קדשים היא שאינה. ד"ה ונפדית עליהן וכו', אין נפדין. [צ"ל] אין נפדית, הס"ד. ד"ה ברייתא דקתני בדעקור איעקורי, קרנים כו'. רב חסדא. [צ"ל] ברייתא דקתני בדעיקור איעקורי,0הקרניים כו'. דרב חסדא. ד"ה תרגמה זעירי וכו', יותר מכאן פסולה. [צ"ל] יותר מכאן מפסלה, הס"ד.
תוס' ד"ה מחוי רב הונא חד מדידהו, פירוש רב יהודה שהיה לפניו. [צ"ל] מחוי רב הונא חד מדידן, פי' רב יהודה שהיה יושב לפניו. שם, כדאי' במסכת תעניות פרקא דחסידים ומשום הכי לא היו. [צ"ל] כדאיתא בפרק בני העיר [מגילה כ"ז ע"ב] ואע"פ שהיה איניש גוצא לא היו.
<h2>דף מד:</h2>
תוס' ד"ה ואין שותין מים בפני רבים. וז"ל תוס' חיצוניות משתינין מים בפני רבים ואין שותין וכו' פי' ר"ת דיכול לשתות מים בפני רבים וה"ק הכא שאפי' אותו שצנוע ואינו שותה מים בפני רבים אין לו להיות צנוע מלהטיל מים לפני רבים ור"י היה אומר דשפיר מצינן לפרושי כפשטיה דאין שותין מים בפני רבים כיון שאין האחרים שותין ואע"ג דאמרי' בפ' כיצד צולין [פסחים פ"ו ע"ב] הכלה הופכת את פניה ואוכלת תנן ולא שאר בני אדם התם מיירי בשעת סעודה אבל שלא בשעת סעודה אין שותין מים בפני רבים והא דנקט מים לפי שרגילות לשתות מים בפני רבים ולא שאר משקין א"נ בשאר משקין יכול ליתן לאותם העומדים ע"כ.
תוס' ד"ה אימתי וכו', היאך היו יכולין וכו' שהיו צריכין לצאת וכו' מוקי ויד תהיה וכו' בקטנים. וי"ל שהיה על פי הדיבור. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה שלא תהא וכו', ונר' דלכל תפלה קאמר וכו'. וניחא השתא דבשכר זה לא יהא ביתך עקורה מן התלמידים דלפ"ה לא הוו בחד גוונא. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה אחת לימים, שאינו נופל אלא. [צ"ל] שאינו נופל תדיר אלא. ד"ה מאושבן. ס"א משועבן. ד"ה ואי ליצטרך אינש אחרינא דלא אפשר ליה וכו', שילכו העם ויסתכן ויהא. [צ"ל] שילכו העם יסתכן ויהא. ד"ה ותיפוק לי משום עלקא וכו', דלמא עלקא שתה. [צ"ל] דלמא עלוקא שתה. ד"ה לא על (גב) כלי חרס וכו', הולכין ומתעכבין. [צ"ל] הולכין ומתערבין. ד"ה ואמר רב הנך מדורי דבבל. [צ"ל] ואמר רב הנך מדרי דבבל. ד"ה מהדרי לעין עיטם. [צ"ל] מהדרי מיא לעין עיטם. ד"ה לא תיקום להדיא באפי ינוקא וכו', מטלת אל תעמוד ממש כנגד התינוקות. [צ"ל] מטלת מים [אל תעמוד ממש] בפני התינוקות, תיבת כנגד נמחק. ד"ה [אגיסא] וכו', שאין משתנת בפני. [צ"ל] שאינה מכוונת בפני, ותיבת משתנת נמחק. ד"ה הקיין, היינו משובן. [צ"ל] הקיין בעל הקיק היינו משובען. ד"ה גורעין ומוסיפין וכו', והוי מרואו חשך. [צ"ל] והוי מראיו חשך. ד"ה מתני', המקיש בקרסוליים, שארכבותיו עוקמות. [צ"ל] שארכבותיו עקומות. שם, ונוקשין זה לזה. [צ"ל] ונוקשין זה בזה. שם, לחוץ ומרחיק זה מזה כו' נוקשות זו לזו. [צ"ל] לחוץ ומתרחקות זו מזו כו' נוקשות זו בזו, הס"ד.
תוס' ד"ה אימתי וכו', תימה היאך. [צ"ל] תימה במדבר היאך. שם, ויתד תהיה לך. [צ"ל] ויד תהיה לך. ד"ה לא ישתין אדם וכו' שם דדרך המים ללכת. [צ"ל] דדרך המים שבבבל ללכת. ד"ה לידי הדרוקן כו', דאמר סימן. [צ"ל] דאמר מר סימן.
<h2>דף מה.</h2>
גמרא, שופנר שאין לו כסתות כל עיקר. פי' אלא כל רגלו הוי משוקע כמו שהוא באמצע. (תוס' חיצוניות).
גמ', משום עצם כשעורה נגעו בה. תימה לר"י איך יטמא במגע כשנוגע בבשר והלא אינו [נוגע] בעצם ואומר הר"ר אלחנן דמשום יד או שומר מיטמא דהא דאמרי' [חולין קי"ז ע"ב] אין שומר לטומאה חמורה זהו להצטרף אבל להוציא טומאה שייך בה שומר אבל קשה לר"י דרב דהכא דהיינו רבינו הגדול קאמר בריש העור והרוטב [חולין קי"ח ע"ב] דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול וי"ל שפעמים שיש עצם כפול ושייך ביה שומר א"נ גזרינן הכא מגע אטו משא. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה חסר שאין בו אלא מאתים וכו', ויתר שיש בו רפ"א וכו', הרי כ"ט אברים יותר וכו'. ור"י אומר דרש"י לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש"י לא כיוון החשבון.
גמ', כי לא סגר דלתי בטני. פי' דלת הבטן שהייתי דר בו שהוא בטנה של אמי. (תוס' חיצוניות).
מתני', ובעל הפיקים העיקל, [צ"ל] ובעל הפיקין והעיקל. ואין ארכבותיו נוקשות, [צ"ל] ואין ארכבותיו נושקות. גמ', בעל (הקיפין), [צ"ל] בעל הפיקין. אצבעות מורכבות (למעלה) או קלוטות למעלה. [צ"ל] אצבעות מורכבות זו ע"ג זו או קלוטות למעלה. אמר ר' יוחנן והוא שנספרת ע"ג היד, [צ"ל] אמר ר' יוחנן ובנספרת ע"ג היד. א"ר יוחנן עשו דבריהם, [צ"ל] אמר ר' חנינא עשו דבריהם. שאין בו רובע, [צ"ל] שאין בהן רובע. א"ל רבינא לרבא. ס"א א"ל רב אדא בר אהבה לרבא. לאשמועינן קמ"ל, [צ"ל] לאשמועינן אמר ליה הא קמ"ל. למנין קכ"ה זיל בתר רובא, [צ"ל] למנין קכ"ה מאי טעמא זיל בתר רובא. מאתים וחמשים ושנים אמר להם, [צ"ל] מאתים וחמשים ושנים ובאו ושאלו את רבי ישמעאל [ר'] כמה איברים יש באדם אמר להם רמ"ח אמר לו והלא בדקנו ומצינו רנ"ב אמר להם.
רש"י ד"ה בעל הפיקין והעיקל וכו', ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו שעוקמות כלפי. [צ"ל] ואין ארכבותיו נוגעות זו בזו שעקומות כלפי. ד"ה עקיבו יוצאה מאחוריו וכו', שחצי הרגל עומד בפנים וחצי לאחור. [צ"ל] שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור, הס"ד. ד"ה למטה מן הפרק וכו', וחתכה שיהו מסולקים. [צ"ל] וחתכה שיהו מחולקין. ד"ה אם יש בה עצם פסול, הואיל וחתכה שהרי הוא. [צ"ל] דהואיל וחתכה הרי הוא. ד"ה אם היה בה עצם ואין [בה] צפורן, רבותא נקט אע"ג. [צ"ל] רבותא נקט דאע"ג. ד"ה מטמא במגע ובמשא ובאהל וכו', ואי לא הוה בשר. [צ"ל] ואי לא הוה ביה בשר. ד"ה ואינה מטמאה באהל וכו', כדמפ' דאיכא. [צ"ל] כדמפרש ואזיל דאיכא. שם, יש בה צפורן מטמאה ואע"ג כו' והכי תנן בפ'. [צ"ל] יש בה צפורן מטמא באהל ואע"ג כו' והכי נמי תנן בפ'. ד"ה הואיל ורוב גובהו בגדול וכו', והירכיים הגוף והשדרה. [צ"ל] והירכים והצלעות והשדרה. ד"ה מניינא אתא לאשמועינן וכו', דרמ"ח אברים פשיטא. [צ"ל] דרמ"ח אברים באדם פשיטא. ד"ה חסר שאין בו אלא מאתים וכו', יש ו' עצמות כך מפרש במס' אהלות הרי חסר מן האצבעות מ"ח ולא. [צ"ל] יש ו' עצמות כדמפרש במס' אהלות הרי לשמנה אצבעות מ"ח ולא. שם, ורגל והרי ד' אצבעות יתירין הוי כ"ד עצמות. [צ"ל] ורגל ששה אצבעות יתירין (מהם) [שהם] כ"ד עצמות. [נ"א. שנבראה יתירה בכל יד ורגל ששה אצבעות והרי ד' אצבעות וכו']. ד"ה לר"ע, מפתח כו' וקשיא לתלמידי ר' ישמעאל דלא מצאו. [צ"ל] לר"ע דאמר מפתח כו' וקשיא דתלמידי ר' ישמעאל (ד)לא מצאו. ד"ה צירי בשר, תירוצא הוא לא חשיב. [צ"ל] תירוצא הוא דלא חשיב.
תוס' ד"ה בעל הפיקין וכו', בעגבותא לו כסתות. [צ"ל] בעגבותא קרא [נ"א. בעגבות ברא] לו כסתות. ד"ה עשו דבריהם וכו' דברי נביאות ופ"ק דב"ב. [צ"ל] דברי נביאות ובפ"ק דב"ב.
<h2>דף מה:</h2>
רש"י ד"ה כמותך וכו', כל ממזרים שבישראל יהיו כמותך וכו'. וקשה לר"י דהיכי משמע מרבי טרפון שהיה אומר לו כן לגריעותא והלא אפי' אם הוא זריז יותר ומשובח בכך יהיה הדבר ניכר שהוא ממזר כיון שהוא משונה לכן נראה כפי' ר"י כמותך יהיו כל הממזרים והנתינים גרועים ומשונים מברייתם משאר בני אדם ולא יתערבו בהן ישראל ברצון מחמת גריעותם ואז יתמעטו הממזרים והנתינים מישראל וה"ר אלחנן מפ' כמותך יתמעטו כל הממזרים והנתינים מישראל כלומר מוטב שיהא כמותך ולא יהא עוד נולדים ממזרים ונתינים ולא יתערבו עוד בישראל כי אע"פ שאתה גרוע ומשונה משאר בני אדם טוב הוא זה שלא יהא עוד פסול בישראל (תוס' חיצוניות).
גמ', בידיו וברגליו, [צ"ל] בידיו וברגליו כו'. מלחמה וכתי' ויהי, [צ"ל] מלחמה בגת ויהי, תי' וכתיב נמחק. שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי אמר רבה מה לי דכתיב שש, [צ"ל] שש ושש עשרים וארבע מ"ס בגנותיה משתעי קרא ומ"ס בשבחיה משתעי קרא אמר רבה למה לי דכתב [רחמנא] שש. חמש מהאי גיסא ושבע מהאי גיסא, [צ"ל] חמש בהא ושבע בהא. אתחלתא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל, [צ"ל] אתחלא ליה בימין ומ"ס בריותא יתירתא אתחלא ליה. מתני', והקפח. ס"א והכיפח. שוטה מן הבהמה, [צ"ל] שוטה בבהמה. בעלי הדלדולין פסולין, [צ"ל] בעלי התלתולין פסולין. גמ', סומקא איני, [צ"ל] סומקא גיחיא (לבקן) איני. קפח תני רב זביד וכו', ס"א והכיפח מאי כיפח אילימא נכפה הא תנא ליה חדא זימנא נכפה אפילו אחת לימים אלא (ד)תני רב זביד וכו'. איני והתני ר' אבהו, [צ"ל] איני והאמר ר' אבהו. שמא יצא מהן טפוח, [צ"ל] שמא יצא מהן טפיח, אות ו' נמחק. שכור מחיל עבודה בהדי מומי, [צ"ל] שכור אחולי מיחל עבודה דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול בהדי מומי. בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב, [צ"ל] בהדי מומי בעי למיחשב, תיבות דמחלי עבודה נמחק. חלב או דבש נכנס, [צ"ל] חלב ודבש ונכנס. מתני' ואת בנו טריפה ויוצא, [צ"ל] ואת בנו וטריפה ויוצא. (ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם), כל זה נמחק. שידירנה. ס"א שידיר. גמ', כשירין באדם מאי באותו ואת בנו, [צ"ל] כשירין באדם וכו' מאי אותו ואת בנו. אהרן ובניו דכותיה תיש, [צ"ל] אהרן ובנו דכותיה גבי בהמה תיש. לעולם אהרן ובניו, [צ"ל] לעולם אהרן ובנו, אות י' נמחק.
תוס' ד"ה ובשאר דברים המשכרים וכו', שתויי יין ופרועי ראש. [צ"ל] שתויי יין כדאמרינן בכל דוכתא שתויי יין ופרועי ראש. ד"ה הניחא למ"ד צריך לפרט כו', איתשיל להדין אלמנה. [צ"ל] איתשיל להדי[ר] אלמנה. שם, זימנין דגזאן ליה. [צ"ל] זימנין דגייז ליה. ד"ה הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים וכו', דקאמרי רבנן אטו התם. [צ"ל] דקאמרי לרבנן אטו התם. שם, ללא ידעו בכל ענין. [צ"ל] ללא ידעו דבכל ענין. שם, לא מפלגי נמי בדעת הרבים ואע"ג. [צ"ל] לא מפלגי נמי בעל דעת רבים ואע"ג. שם, ויש לפרש דעל דעת רבים לא איירי. [צ"ל] ויש לפרש דבעל דעת רבים דלא איירי. שם, אבל בהודר ברבים. [צ"ל] אבל בהודרה ברבים. נמי הוה לפרושי. [צ"ל] נמי הוה להו לרבנן נמי לפרושי. ד"ה דמדרינן ליה על דעת רבים וכו', שהתקין רבן שמעון בן גמליאל. [צ"ל] שהתקין ר"ג, תי' רשב"ג נמחק.
<h2>דף מו.</h2>
גמ', על דעת הרבים אין לו הפרה. הטעם שמעתי ממורי ר' יצחק בר ברוך משום דאין נדריהם וחרטתם שוה דאין הרבים מתחרטים בחרטה אחת או בפתח אחת דאין דעת כל אחד ואחד יכול להיות שוה לדעת חבירו אעפ"י שדבר מצוה יש לו הפרה אנן סהדי דכולם מסכימים ומתחרטים בדבר שוה הילכך גבי חכם שאינו מתיר אלא ע"י חרטה או ע"י פתח שהנדר טעות על דעת הרבים אין לו הפרה אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפיר בלא פתח ובלא חרטה אין לחלק בין על דעת הרבים לנדרים אחרים ויכול להפיר עכל"ה.
תוס' ד"ה אמר אמימר וכו', מדהוצרך לפסוק וכו'. לשון הרא"ש ז"ל מ"מ יש לדקדק מדהוצרך לפסוק דעל דעת רבים אין לו הפרה מכלל דברבים יש לו הפרה דאי אין לו הפרה לא הוצרך לפסוק בעל דעת רבים ואע"ג דאמרי' בפ' השולח אליבא דרב נחמן וכו'.
תוס' ד"ה המפלת סנדל וכו', וא"ת מה חדוש הוא. וז"ל תוס' חיצוניות, והקשה הר"ר אלחנן דמאי קמיבעיא ליה התם פשיטא דלהכי איצטריך דאל"כ למאי איצטריך דודאי הולד שיוצא עם הסנדל שעמו שיוצא אחריו והוי בכור לנחלה ואין בכור לכהן דליכא למימר דמיירי בולד של לידה אחרת דהא אותו ודאי לא יהיה בכור לא לנחלה ולא לכהן כיון שקדמו [אותו] שיצא אחר הסנדל, ותירץ הר"ר אלחנן דמבעיא ליה התם הכי משום דקשיא ליה דמ"ש דגבי בכורו' יוצא הסנדל קודם הולד וגבי ההיא דכריתות דמייתי התם הולד קדים כדמפ' התם ע"כ.
מתני', ילדה היא וכהנת ילדה היא ולויה. לא ידענא אמאי נקט אשה פטורה דאפי' שתי נשים מבכרות תרוייהו בכור לכהן ולא לנחלה. (הרא"ש ז"ל).
גמ', אמר אמימר. ס"א דאמר אמימר. ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא, [צ"ל] ההיא מקרי דרדקי דאדרי' רב. מתני', אחר נפלים אע"פ שיצא את ראשו חי ובן תשעה כו' מת המפלת כמין. [צ"ל] אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה כו' מת והמפלת כמין. שכבר ילדה עודה, [צ"ל] שכבר ילדה ילדה עודה. שיפטרו רחם מישראל. ס"א שיפטרו רחם בישראל. וילדה היא וכהנת, [צ"ל] ילדה היא וכהנת, אות ו' נמחק.
רש"י ד"ה הבא אחר נפלים וכו', שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד. תי' והוי כילוד נמחק. ד"ה ובן ט' שיצא ראשו מת וכו', יצא ראשון בן ט'. [צ"ל] יצא ראש בן ט'. ד"ה סנדל וכו' צורת פנים. [צ"ל] צורת אברים, הס"ד. ד"ה מחותך וכו' הני נמי בכור. [צ"ל] והוי נמי בכור. ד"ה שכבר ילדה כו', ולענין כהן פטר רחם. עודה שפחה. [צ"ל] ולענין כהן תליא בפטר רחם, הס"ד. ומה"ד ילדה עודה שפחה. ד"ה עובדת כוכבים ונתגיירה וכו', ילדה נמי הוי בכור לנחלה שהרי לזה לא היו בנים. [צ"ל] ילדה הוי נמי בכור לנחלה שהרי לא היו לזה בנים. ד"ה לנחלה ולכהן, דבנים הנולדו לה. [צ"ל] דבנים הנולדים לה. ד"ה נתגיירה מעוברת וכו', הוא וזרע מצרי. [צ"ל] הוא דזרע מצרי.
תוס' ד"ה דמדרינן ליה וכו' (מהעמוד הקודם), ורב נחמן בריש השולח אלא אפלוגתא דר' יהודה ורבנן. [צ"ל] ורב נחמן דריש השולח אלא אפלוגתא דתנאי דר' יהודה ורבנן. ד"ה אמר אמימר וכו', יש לו הפרה ולמאי דגרסי'. [צ"ל] יש לו הפרה ועל דעת רבים אין לו הפרה לגירסא זו משמע דהכי הלכתא דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואפי' לספרים דגרסי', תי' ולמאי נמחק. שם, אפי' למ"ד ואע"ג. [צ"ל] אפי' למ"ד כו' ואע"ג. שם, ולענין דינא איתשיל. [צריך להוסיף] ולענין פרעון כתובה. שם, דלכך הוצרך על דעת רבים. [צ"ל] דלכך הוזקק להדירו על דעת רבים. שם, בערבי פסחים אמר ברבים כו' שכרא משמע דקסבר. [צ"ל] אדרו [נ"א. אדור] ברבים כו' שכרא דמשמע דקסבר. ד"ה אבל לדבר מצוה יש לו הפרה וכו', היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני. [צ"ל] היינו דוקא כשמפרש ע"ד פלוני ופלוני ופלוני. שם, ועל דעת יחיד ואע"פ שפירש על. [צ"ל] ועל דעת יחיד או שנים אע"פ שנקבם בשם על. שם, יכול חכם להתיר. [צריך להוסיף] בלא דעתו, הס"ד. ד"ה והיוצא מחותך וכו', דרוב אברים מחותכים פוטרים. [צ"ל] דרוב אברים חתוכים פוטרים. ד"ה נתגיירה מעוברת וכו', לזרעיה דהא מצרי. [צ"ל] לזרעיה משמע דמצרי. ד"ה ואיידי דבעי למיתני סיפא וכו', הוה מצי למימר. [צ"ל] הוה מצי למידק. תי' למימר נמחק.
<h2>דף מו:</h2>
תוס' ד"ה דאדם מבהמה וכו', ולא הוי כי ההיא דפרק יוצא דופן דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור. וז"ל תוס' חיצוניות והר' אלחנן אומר כי יש לישב דפרוזדור דהכא ודהתם חדא מילתא היא והכא ה"פ אי תנא בהמה דמשיצא ראשו ה"ז כילוד ה"א משום דלית לה פרוזדור וכשיצא ראשו לחוץ יצא לו לאויר העולם ואינו עוד בתוך כתלי בית הרחם כלל אבל אשה דאית לה פרוזדור פי' ומיד כשיצא הראש חוץ לפרוזדור אמרי' דהוי כילוד אע"פ שעודנו בבית החיצון של אשה ולא יצא לחוץ לגמרי זה לא הייתי יודע דהוי כילוד דלא הוה יליף אדם מבהמה שיהא באדם כילוד יותר מבבהמה דבבהמה חשבינן ליה כילוד כשיצא לאויר העולם ובאשה הוי כילוד מקודם לכן.
תוס' ד"ה דאדם מבהמה וכו', שבין הירכים וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל דאי בפרוזדור דהתם איירי הכא מה מגרע פרוזדור הלידה דמיד שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ה"ל כילוד אלא פרוזדור דהתם וכו' ופרוזדור דהכא בין הירכים שראש הולד מתכסה בהם אחר שיצא וה"א דלא הוי כילוד ואין תימ' וכו' ע"כ.
גמרא, פרוזדור. אומר רשב"ם כי יש לומר פרוזדור בריש כמו לפני דירה [ד]פרוז הוא לפני בלשון יון, ור"י פי' [ד]פרוז הוא פתח הדבר ותיקונו. ואית דגרסי פרוסדור בסמך וסמך וזין מתחלפות כמו פרוסבול פרוזבול ע"כ. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה תיובתא דשמואל וכו', לא כמו שפירש רבינו חננאל וכו'. והקשה ר"י על פר"ח דא"כ אמאי איתותב שמואל הכא בשמעתין לימא דאנא הוא דאמרי כר' יוסי דהתם ודוחק הוא לומר דממתני' ודאי הוא דאיתותב אבל מ"מ משכח תנאי דס"ל כוותייהו וע"ק הלשון משיצא משמע שבא להקל מדלא קאמר עד שיצא וע"ק מאי האי דקאמ' התם איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו וכי זה הוא פי' של לחיים וע"ק דמה שפרש"י שם כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך ל"נ חדא דלישנא משיצא כתקנו לחיים דקאמר ר' יוסי משמע שבא להקל ואינו אלא להחמיר ועוד מאי האי דקאמר בסמוך איזהו כתיקונו לחיים משיצא רוב ראשו וכי זהו פירוש של לחיים דקאמ' איזהו ועוד כי שם כתוב בפי' ר"ח בדרב זביד יצא מחותך או מסורס דמשמע לכאורה מחותך כדרכו ומסורס שלם וא"כ הא דקאמר התם הא כתיקונו הראש פוטר אמסורס שלם קאי דאילו מחותך כדרכו הוא ומאי קאמר ר' יוסי כתקנו שלם היינו ת"ק ומפ' ר"י משיצא כתקנו לחיים היינו בכמו שחשוב עיקר החיות [הוי] ילוד דהיינו רוב ראשו כדמפ' התם ואמחותך או מסורס דאמ' ת"ק (דחדא שפוטר) [דהראש פוטר] כתקנו קאי ובא להקל טפי מת"ק ולפי זה לא הוו כתנאי דכ"ע מודו דהראש פוטר במחותך כר' יוחנן, ור' אלעזר דאמ' לעיל התם אין הראש פוטר במחותך יפרש הא כתקנו הראש פוטר דקאי אמסורס שלם אבל במחותך לא מהני הראש והשתא אתי שפיר לישנא איזהו כתיקנו לחיים משיצא רוב ראשו דהיינו פירושו דלחיים והא דתנן התם יצא רוב ראשו הרי הוא כילוד אתי שפיר לכ"ע בבר קיימא דבבר קיימא סגי ברוב ראשו. (תוס' חיצוניות).
גמ', אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. הקשה ה"ר י"ט בר יצחק (הלוי) [ללוי] דאמר בפר' בנות כותים [נדה ל"ו ע"א] שני מעיינות הן אמאי לא יהבינן לה ימי טהרה וכן יש להקשות מההיא מתני' דבריש יוצא דופן [נדה מ' ע"א] דתנן אין יושבין על יוצא דופן ימי טומאה וימי טהרה ומהך דשמעתין אין קשה כ"כ דברייתא היא ואמ' לוי דב"ש היא דאמרי [שם ל"ה ע"ב] מעין א' הוא א"נ כדמשני התם אנא דאמרי כתנא דשוין אבל סתם מתני' דיוצא דופן קשה ועוד דפ"ק דנדה [י"א ע"ב] פריך ללוי וסתם לן תנא כב"ש וקאמ' סתם ואח"כ מחלוקת הוא וההיא דיוצא דופן הויא מחלוקת ואח"כ סתם וי"ל דאין נותנים לה ימי טהרה איכא לאוקומי לענין שאם ראתה בשביעי של זכר או ביום י"ד של נקבה הויא תחלת נדה דאין תורת ימי טומאת לידה עליה דפקעי כשנכנסין ימי טוהר א"נ אע"ג דשני מעיינות הם יש לטמאות הדם משום דמן המקור קא אתי [ואין לטהר] אלא דוקא במקום שהתורה טיהרתו. (חסר מן התוס' ונמצא בתוס' כת"י).
תוס' ד"ה מאי קראה וכו'. וז"ל תוס' חיצוניות מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם פרש"י ז"ל במקום אחר מאי קראה דבעינן עם הפרצוף הכרת החוטם דכתי' הכרת פניהם כלומר שיש להם הכרה מלבד פרצוף הפנים וקשה לר"י דהך ברייתא איתא בפ' בתרא דיבמות [ק"כ ע"א] וקאמ' נמי התם עלה מאי קראה ולא קאמ' לה על משנה דהתם דקתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואומר ר"י דה"פ הכא דקאי אהא דקאמ' דבעינן פרצוף פנים בהדי פדחת וקאמר מאי קראה שצריך הכרה אחרת מלבד הפנים וזו היא הפדחת וכאן פרש"י ז"ל הכרת פניהם ענתה בם דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פנים נמי בעינן ומייתי קרא דבעי' פרצוף הפנים עם הפדחת ומיהו ק"ק להר"י מפריש דיותר היה לו להשמיענו שהפדחת הויא היכרא יותר מפרצוף פנים שזהו פשיטא ועוד דאמתני' דהתם דחשיב פרצוף פנים הכרה ה"ל לאתויי ע"כ.
גמ', דמפיק ליה רישיה הוה לידה, [צ"ל] דמפיק ליה [רישיה] הוה ליה לידה. יצא כדרכו משיצא רוב. [צ"ל] יצא כדרכו עד שיצא רוב. ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. עי' תוס' נדה [ל"ו ע"א ד"ה הלכתא].
רש"י ד"ה רוח חיים באפיו וכו', לא חשיבי אפיה. [צ"ל] לא חשיבי אפיו, אות ה' נמחק. ד"ה איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת וכו', למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק. [צ"ל] למיתני רובו משום דבעי למידק, והשאר נמחק. שם, דראשו בן ט' חי. [צ"ל] דראש בן ט' חי. שם, לא הוי משמע השתא. תי' השתא נמחק. שם, ואנן קיימין דראשו. [צ"ל] ואנן קיי"ל דראשו. ד"ה הא נמי תנינא וכו', עד לאחר ק' ימים. [צ"ל] עד למחר, תי' לאחר ק' ימים נמחק. ד"ה פדחת מצח. דיבור זה צ"ל קודם ד"ה פוטרת. ד"ה אף לנחלה וכו', עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה. [צריך להוסיף] דכבהמה היא. ד"ה אין מעידין, להשיא את אשתו. [צ"ל] אין מעידין, באדם שמת אא"כ ראוהו פרצוף פנים עם החוטם אלמא הוי היכר בהכי להשיא את אשתו. ד"ה בסופה וכו', יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי'. [צ"ל] יפה שזה הוא הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיק אפילו.
תוס' ד"ה דאדם מבהמה וכו', יוצא דופן דמכי. [צ"ל] יוצא דופן דאמר דמכי. שם, מה יכול להחזיק [צ"ל] מה יכול להזיק. שם, שבין ירכים. [צ"ל] בין הירכים. ד"ה תיובתא דשמואל וכו', בריש פירקין. [צ"ל] בריש פרקא. שם, ואין להקשות דבבהמה המקשה. [צ"ל] ואין להקשות אההיא דבהמה המקשה. שם, הא אפילו מתים הראש פוטר. [צ"ל] הא אפילו בנפלים מתים הראש פוטר. שם, אלא ראוי לחיותא. [צ"ל] אלא כלומר ראוי לחיותא. שם, שריק ונפיק נקטיה נמי. [צ"ל] שריק ונפיק נקט לה נמי. שם, מכי נפיק רוביה. [צ"ל] מכי נפק רוביה. שם, ואית דגרס בהדיא הכא נפק. [צ"ל] ואית דגרס בהדיא הכי מכי נפיק. ד"ה מאי קראה וכו', ותימה דביבמות מייתי קרא דהכרת. [צ"ל] ותימה דהכא וביבמות מייתי קרא(י) אברייתא ולא מייתי ליה אמתני' דפ' בתרא דיבמות דאייתי לעיל דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ונראה לפרש דאפדחת דברייתא מייתי קרא דהכרת.
<h2>דף מז.</h2>
תוס' ד"ה ולא תימא וכו', ומ"ד מזהמין וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל אליבא דמ"ד אין מזהמין וכו' אלא אפי' למ"ד מזהמין דשדינן ליה בתר גוי וקרי ליה מזהמין לפי שהגויים מזוהמין כדאמרי' [שבת קמ"ו ע"א] בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן ומן הגויים לא פסקה ולדידיה הולד כשר דלא שייך ממזרות בגוי ומ"ד אין מזהמין דשדינן ליה בתר ישראל ולדידיה הולד ממזר ורש"י פי' אפכא וכו' ע"כ.
תוס' ד"ה ולא תימא וכו', דהאי דקרוי בנך גורם לו ממזרות. וז"ל תוס' חיצוניות ולא תימ' אליבא דמ"ד אין מזהמין וכו' פ"ה לא תימ' למ"ד אין מזהמין שסובר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכו' וקשה לר"י דהא בספ"ק דיבמות [ט"ז ע"ב] משמע שיותר יש לחושבו ממזר כשמתייחס אחר הישראל ממה שהוא מתייחס אחר הגוי דקאמר התם וינחם בחלח ובחבור וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל וכו' ופריך והא איכא בנות ואמ' רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך פי' וכיון שהוא מתייחס אחר הישראל שייך ביה ממזרות יותר ממה שהוא מתייחס אחר הגוי ועוד דלישנא דלוי פסול מיקרי לא משמע דמיירי בצד ממזרות כמו ישראל פגום דס"פ האומר [קדושין ס"ז ע"א] דלא הוי ממזר אלא פסול בעלמא ונר' לר"י לפ' איפכא לא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד שאין הולך אחר הגוי והיינו כמ"ד הוי ממזר וא"כ הולך אחר אמו הלויה ופטור מה' סלעים אלא אפי' למ"ד מזהמין ולא הוי ממזר לפי שמתייחס אחר הגוי מ"מ פטור מה' סלעים דלוי פסול מיקרי ע"כ.
גמ', דהא הוה ליה ראשית אונו. ס"א דהא הוו ליה בני. קיים לא תוהו בראה לשבת יצרה. ס"א [נוסף] דהא הוו ליה בני. דאי איתמר בהא קמייתא בהא קאמר, [צ"ל] דאי אתמר בקמייתא בהא קאמר. ואיתימא רב אחא, [צ"ל] ואיתימא רב אחא בריה דרבא. רבי יוסי הגלילי הוא דאמר, [צ"ל] רבי יוסי הגלילי היא דאמר, אות ו' נמחק. לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים. עי' תשובת הרשב"א [ח"א] סי' (אלפים) שס"ו. מעוברת וילדה היא, [צ"ל] מעוברת ילדה היא, אות ו' נמחק. מכלל דכהונה ולויה. [צ"ל] מכלל דכהנת ולויה. אי הכי מאי איריא. תיבות אי הכי נמחק.
רש"י ד"ה יכיר לחוד וכו', עובדי כוכבים אינן בני נחלה וכו' בפ"ק דקדושין. נ"א מס"י עובדי כוכבים אינם בני נחלה בפ"ק דקדושין ועוד דכתיב וזרמת סוסים זרמתם וזרמת היינו זרע. ד"ה אפי' בת ישראל וכו', הוי האי נמי בכור. [צ"ל] הוי נמי האי בכור. ד"ה אלא לאו וכו', משבאה לישראל לא אמי שלא היו לו. [צ"ל] משבאה לישראל [לא] במי שלא היו לו. ד"ה אפילו ישראלית נמי, דאמרן בפירקין קמא. [צ"ל] דאמרינן בפירקא קמא. ד"ה מי שהיו לו בנים וכו', רבותא אשמעינן. [צ"ל] דרבותא אשמעינן. ד"ה בדיק, מנסה אותנו. [צ"ל] בדיק לן מר, מנסה אותנו. ד"ה מהו וכו', פטור מבכורה או לא. היינו דרב אדא כו'. [צ"ל] פטור מחמש סלעים או לא, הס"ד. ומה"ד לאו היינו דרב אדא וכו'. ד"ה מן המעשר, מעשר ראשון ניתן ללוים. [צ"ל] מעשר ראשון שנאכל ללוים. ד"ה דאיבעלה ליה. מה"ד כיון דאיבעלה ליה. ד"ה הויא זרה וכו', מתרומה דקא פסיל לה. [צ"ל] מתרומה הוא דקא פסיל לה. ד"ה הויא לה זרה וכו', לא מוקמת. [צ"ל] לא מצית מוקמת. ד"ה הניחא למר בריה דרב יוסף וכו', מוקמי למתני'. [צ"ל] מוקים למתני'.
תוס' ד"ה דבהיותו עובד כוכבים לאו בני נחלה נינהו. [צ"ל] דבגיותן לאו בני נחלה נינהו. שם, משנתגיירו ובפרק קמא דקדושין משמע דהם בני נחלה דאמרינן בקדושין. [צ"ל] משנתגיירו ובפרק קמא דקדושין משמע שרוצה לומר דלא איירי הכא בנתגיירו אלא בגיותן משמע קודם שנתגיירו דאז הם בני נחלה כדאמרינן בקדושין. [נ"א. משנתגיירו בפרק קמא דקדושין ואין משמע שרוצה לומר כן דלא איירי הכא בנתגיירו אלא בגיותן משמע קודם שנתגיירו ואז הם בני נחלה כדאמרינן בקדושין]. שם, היינו תורת בכורה. [צ"ל] היינו בני תורת בכורה. ד"ה והא עבד ליה שבת. מה"ד והא עביד ליה שבת. שם, דהכל מודים דאין לו חייס. [צ"ל] דהכל מודים דלא קיים משום דאין לו חייס. ד"ה ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין כו'. [צריך להוסיף] שאין הולד הולך אחר (הכותי) [הגוי]. שם, דקרי ליה מזהמין. [צ"ל] וקרי ליה מזהמין. שם, שדי ליה בתר דעובד כוכבים. [צריך להוסיף] דלא שייך ממזרות (בכותי) [בגוי]. שם, בסוף פ"ק דיבמות בחלח. [צ"ל] בסוף פ"ק דיבמות גבי וינחם בחלח. שם, קמיה דשמואל א"ל [כי] יסיר. [צ"ל] קמיה דשמואל אמר כי יסיר. [שם, וכן מוכח בפ"ק דיבמות. [צ"ל] וכן מוכח בפרק שני דיבמות].
<h2>דף מז:</h2>
גמרא, לאחר שלשים דכולי עלמא לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה האב בפדיון. שאם היה האב קיים היה צריך לפדותו אע"פ שהוא כהן כיון שהבן חלל דהא דכהנים פטורים היינו כשהולד כהן כדאמרי' לעיל בריש מכילתין [ד' ע"א] אם הפקיעה קדושתן של לוים [קדושתן] של ישראל במדבר דין הוא שתפקיע את של עצמן אבל אם הבן חלל חייב האב לפדותו ומפריש ה' סלעים ופודהו ומעכבן לעצמו ואע"ג דלויה וכהנת שילדו מישראל פטורים מה' סלעים היינו משום דבפטר רחם תליא רחמנא והיינו דקאמר שהרי זכה האב בפדיונו דירש כל זכותו של אביו ואם היה אביו קיים היה מפריש ה' סלעים ומעכבן לעצמו וגם הבן יעשה כן. ובתוך שלשים פליגי רב חסדא סבר כיון שלא הגיע זמן פדייתו לא זכה האב בפדיונו וחייב הבן לפדות את עצמו ורבה בר רב הונא פטר ליה משום דא"ל קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וכמו שלא היית יכול להוציא ממנו אם היה חי כך לא תוציא ממני כי כל כחו רשותו וזכותו ירשתי ודמי לישראל שירש מאבי אמו כהן טבלים שלא נתמרחו. (הרא"ש ז"ל).
רש"י ד"ה שהרי זכה אביו בפדיונו, דאי נמי יהיב ליה האב הוה מפריש ליה. וז"ל תוס' חיצוניות שהרי זכה האב בפדיונו ואע"ג דאינו צריך להפריש כלל הפדיון ולפדותו ולעכבו מ"מ קרי ליה שפיר זכה כיון שאינו חייב כלום לתת לכהן אחר ע"כ.
תוס' ד"ה הבן חייב לפדות את עצמו וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל הבן חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו אלמא חייב הבן לפדות את עצמו אע"ג דליכא חיובא באב ותימ' דבפ"ק דקידושין [כ"ט ע"א] גמר כל מצות הבן על האב וכו', ומיהו מהכא לא קשה כולי האי שהרי האב חייב לפדותו אלא שמעכב הפדיון לעצמו אבל קשה ממתני' דתנן [לעיל מ"ו ע"א] נתגיירה מעוברת וכו' בכור לכהן וי"ל דלא ממעט מתפדה אלא אשה דאין במינה פדיון ע"כ.
גמ', ואמאי ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו'. והקשה הר"ר אלחנן אמאי לא מוקי לה ביבם דהוי ספק ובני יבם שבאו לחלוק נכסים שאז נוטל הספק חלק כדאמרי' בהחולץ בשמעתא דספק ויבם [יבמות ל"ז ע"ב] וי"ל דמתני' משמע ליה דמיירי בכל בני אדם שבעולם אפי' אותם דלא הוו יבם. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה וילדו לן וכו', וי"ל דאי לאו דכתיבי הני קראי וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דלעולם וילדו לו משתמע טפי למדרשיה אבכור מאשאר בנים הלכך אי לאו והיה הבכור דדרשי' מיניה בכור לא הוה דרשי' מוילדו לו שאר בנים תדע דביוצא דופן ליכא תרי קראי ודרשי' מחד קרא דבכור אינו נוטל פי שנים ולא דרשי' מיניה דאינו ממעט ע"כ.
תוס' ד"ה בכור וכו', י"ל דסברת ר"ש חלוקה וכו' דהוי בכור מלר' טרפון. וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דבהך סברא פליג ר"ש אדר' טרפון דסבר אפי' אי בכור לדבר אחד הוי בכור יוצא דופן גרע כיון דלא הוי פטר רחם ע"כ.
גמ', אין חייב לפדות, [צ"ל] אין הבן חייב לפדות. לא זכה אביו לפדיונו רבה בר רב הונא, [צ"ל] לא זכה אביו בפדיונו רבה בר רב הונא. לפדות עצמו דאמר, [צ"ל] לפדות את עצמו דאמר. דלית ליה חייס אמר רבי שמעון יאסיניא, [צ"ל] דלית ליה חייס אתמר אמר רבי שמעון בן יאסינא. לפדות עצמו שהרי, [צ"ל] לפדות את עצמו שהרי. לא הוכרו ובסוף נתערבו. תיבות ובסוף נתערבו נמחק.
רש"י ד"ה לאחר שלשים, ישנו. [צ"ל] לאחר שלשים [יום] שנולד ישנו. ד"ה לא זכה האב וכו', אלא בן נתחייב. [צ"ל] אלא הבן נתחייב. שם, ואיחייב ליה למיתביה. תיבת ליה נמחק. ד"ה אמאי, לימא ליה וכו', מכח גברא. [צ"ל] מכח גוי. ד"ה לא נצרכה וכו', וכן בנו האחרון אומר לו. [צריך להוסיף] לא בן שני אתה. ד"ה ולכתבו הרשאה זה לזה וכו', ויתבע לו הבכורה. תיבת לו נמחק. שם, או הבא אחריו בכור. [צ"ל] או הבא אחריו הוי בכור. ד"ה כותבין הרשאה זה לזה וכו', וכן לבני השני. [צריך להוסיף] דהיינו ודאי הרשאה מעלייתא עבדי שהיתה לו זכיה בנכסי אביו קודם שנתערב. שם, דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי [אביו] ומתני' נמי בדלא הוכרו. [צ"ל] דלא היתה להם זכיה מעולם לא בנכסי זה ולא בנכסי זה ומתני' בדלא הוכרו. ד"ה וחגבים. מה"ד דגים וחגבים. ד"ה גמ', וילדו לו בעינן, דרך לידה. [צ"ל] וילדו לו משמע דרק לידה בעינן. ד"ה בכור לדבר אחד, כגון זה וכו', הוה לו ולד זכר. תיבת זכר נמחק.
תוס' ד"ה הבן חייב לפדות את עצמו וכו', אלא חייב הבן לפדות עצמו. [צ"ל] אלמא חייב הבן לפדות עצמו. שם, מעוברת (כשר) ותימה. [צ"ל] מעוברת בכור לכהן ותימה. שם, גמרינן ממצות הבן על האב דדרשינן תפדה. [צ"ל] גמרינן מכל מצות הבן על האב דרשינן תפדה. [נ"א. גמר[א] כל מצות הבן על האב דרשינן תפדה תפדה דאשה שאין וכו']. ד"ה ראשון לנחלה לא וכו', ממקום שמזרעת אבל. [צ"ל] ממקום שהיא מזרעת אבל. שם, מלשון לידה לא אלא. [צ"ל] מלשון לידה לא גמר אלא. שם, ואינם קדושים. [צ"ל] ואינם קדשים. ד"ה וילדו לו בעינן וכו', דדרשינן קרא בבכור. [צ"ל] דדרשינן הא קרא בבכור. שם, עד שיהא בן משעת לידה. [צ"ל] עד שיהא בכור משעת לידה. שם, דאי לאו דכתיבי תרי קראי הוה. [צ"ל] דאי לאו דכתיבי הני קראי הוה. שם, דוקא בבכור דאינו נוטל. [צ"ל] דוקא בבכור לומר דאינו נוטל. ד"ה בכור לדבר אחד הוי בכור וכו', גופיה דהיוצא דופן. [צ"ל] גופיה יהא יוצא דופן. שם, דהוי בכור מר' טרפון. [צ"ל] דהוי בכור מלר' טרפון.
<h2>דף מח.</h2>
מתני', אם נתנו. פי' חייבין ליתן, ואם לא נתנו פטורין, ונקט אם נתנו משום ואם לאו דר"ל אם לא נתנו הא לכתחלה חייבין ליתן. (תוס' חיצוניות).
מתני', אם נתנו עד שלא חלקו וכו'. צע"ק אמאי קתני בתרוייהו הכא ולקמן גבי א' בכרה וא' לא בכרה פלוגתא דר"מ ור' יהודה ושמא י"ל דאי תנא קמייתא ה"א בהאי הוא דקאמ' ר' מאיר דלאחר שחלקו פטורין ור' יהודה נתחייבו הנכסים ויתנו כל א' ב' סלעים וחצי משום דהוו תרי מחדא אבל בסיפא דחד מחדא אימא הך דלא בכרה שביח טפי ויתן הזריז והחלים יותר ה' סלעים ויפטר הכחוש ואי אשמועי' בסיפא ה"א משום דחד מחדא אבל בקמייתא דתרי מחדא ההיא דשביח טפי הוי בכור הלכך צריכי וכן צ"ל בפ"ב [לעיל י"ח ע"ב] דעביד צריכותא מתרי בבי קמייתא ולא עביד צריכותא מבתרייתא ע"כ. (תוס' חיצוניות).
גמ', זאת אומרת. וטעמ' דר' יהודה כדר' ירמיה דלקמן [ע"ב] דשני יוסף בן שמעון שלקח א' מהן שדה מחברו בעל חוב גובה הימנו, ופליגי באחין שחלקו אי יורשין הוו אי לקוחות, ואי קסברי יורשין הוו [א"ה. לכאורה צ"ל ואי נמי קסברי לקוחות הוו] ופליגי אי ככתובה בשטר דמיא אם לאו. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דאמ' רב אסי וכו', וי"מ שנוטל חצי חלקו הראוי לו. גיליון, אי הוי יורש ודאי והשתא השלישי משום שהוא ספק ע"כ.
תוס' ד"ה מלוה וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל מלוה הכתובה בתורה היינו כגון פדיון הבן וערכין ונזיקין וכיוצא בהן שלא היו חייבים אם לא שחייבתם תורה אבל מלוה ע"פ שחייבתה תורה דכתי' והאיש אשר אתה נושה בו וכו' לא חשובה כתובה בתורה כיון דבלאו הכי פשוט הוא שישלם לו מה שהלוהו ע"כ.
גמ', והא אשתעבדן להו לנכסי אלא, [צ"ל] והא אשתעבד[ו להו] נכסי(ה) אלא.
רש"י ד"ה נתחייבו, בו נכסי האב. תיבת בו נמחק. ד"ה אין כאן לכהן כלום וכו', הנקבה יצאת ראשון. [צ"ל] הנקבה יצאת ראשונה. ד"ה גמ', הא אישתעבד נכסיה, דחוב. [צ"ל] הא אשתעבדו נכסיו, לכהן דחוב. ד"ה דרב אסי, כדאיתא בב"ק. תי' כדאיתא נמחק.
תוס' ד"ה דכולי עלמא אית להו דרב אסי כו', גבי שנים שלקחו בהמה בשותפות. [צ"ל] גבי שנים דלקחו חבית ובהמה בשותפות. ד"ה דאמר רב אסי אחין שחלקו מחצה יורשין כו', ורב אסי מספקא בנכסים הנשארים (אלא שאינו) חלקו דהוא. [צ"ל] ורב אסי מספקא ליה הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ופי' בקונטרס בב"ק שני לשונות בלשון אחרון פי' שנוטל חלקו ואינו מפסיד כלום מחלקו המגיעו בנכסים הנשארי' אלא שמחצית חלקו דהוא. שם, ואם שלא באחריות יש לו להפסיד. [צ"ל] ואם לוקח שלא באחריות יש לו להפסיד. שם, ונוטל במעות הלכך וכו' ומחצה במעות וקשה. [צ"ל] ונוטל הכל במעות הלכך וכו' ומחצה במעות [דהיינו רביע השני] וקשה. שם, אי כלקוחות שלא באחריות נוטל חלקו בקרקע. [צ"ל] אי כלקוחות שלא באחריות היה נוטל חצי חלקו (דהיינו רביע השני) בקרקע. שם, דלמא פשיטא דלאו יורשין נינהו. [צ"ל] דלמא פשיטא ליה דלאו יורשין נינהו. שם, וכלשון אחרון נראה. [צ"ל] וכלשון אחרון שבקונטרס נראה. שם, שלשה אחין דמאי אית ליה למינקט שלשה אי הוה נקט. [צ"ל] שלשה אחין דאמאי אית ליה למינקט שלשה בשלמא אי הוה נקט. שם, שנתערבו ולדותיהן כל אחד. [צ"ל] שנתערבו ולדותיהן (בשל) [גזל] אחד. שם, וא"ת מאחר דמספקא ליה לרב אסי וכו'. עיין תוס' [ב"ב ס"ב ע"ב ד"ה איתמר]. שם, לומר חולקין בספק זה בזה שחכמים מסופקים. [צ"ל] לומר חולקין בספק כזה שחכמים מסופקים. שם, כדאשכחן נמי בפרק השוכר. [צ"ל] כדאשכחן נמי סוף פ' השוכר. שם, הני דדרו באגרא לישלם פלגא. [צ"ל] הני דדרו באגרא ואיתבר לשלם פלגא. שם, אי קדושין לטיבועין או לא. [צ"ל] אי קדושין לטבועין ניתנו או לא. שם, ובמלוה שעמו פליגי ולפירוש זה. [צ"ל] ובמלוה שעמו פלגי ולפי זה. שם, המוכר את הבית דאמרי לה להאי גיסא ואמרי לה. [צ"ל] המוכר את הבית אית דאמרי לה להאי גיסא ואית דאמרי לה. ד"ה ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו', למאי דמסקינן בדרב פפא קמיפלגי דלית ליה לרבי יהודה דרב פפא אלמא קסבר דמלוה. [צ"ל] למאי דמסקינן דברב פפא פליגי דלית ליה לרבי יהודה דרב פפא אלא קסבר דמלוה. שם, ועיקר מילתיה דרב פפא לאו איתמר. [צ"ל] ועיקר מילתיה דרב פפא לא איתמר, אות ו' נמחק. שם, אבל למאי דאינו גובה. [צ"ל] אבל מאי דאינו גובה, אות ל' נמחק. שם, דלאו ממש כרב פפא קאמר כו' דפדיון הבן כשהיא כתובה. [צ"ל] דלאו ממש כדרב פפא קאמר כו' דפדיון הבן שהיא כתובה [בתורה]. שם, והיינו לטעמא דהכא אי נמי. [צ"ל] והיינו [ל]טעמיה דאמר הכא אי נמי. שם, הכתובה בתורה דקסבר גובה. [צ"ל] הכתובה בתורה דאחייב קרבן וקסבר גובה. ד"ה מלוה הכתובה בתורה וכו', שלא נתחייבו אם לא שחייבתו תורה אבל מלוה על פה. [צ"ל] שלא הייתי מחייבו אם לא שחייבתו תורה אבל מלוה על פה. עיין תוס' [קדושין י"ג ע"ב ד"ה מלוה]. שם, אע"ג דכתיב האיש. [צ"ל] אע"ג דכתיב והאיש. שם, ואע"ג דאיירי על פה דלא חייבתו ממה שכתוב בתורה כיון דבלאו הכי פשיטא הוא. [צ"ל] ואע"ג דאיירי אף במלוה על פה דלא ייפה כחה במה שכתובה בתורה להיות [כ]כתובה בשטר כיון דבלאו הכי דבר פשוט הוא.
<h2>דף מח:</h2>
גמרא, ואי בחברך מסיקנא. מיהו ה"מ לשנויי דס"ל לר' יהודה דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. (תוס' חיצוניות).
רש"י ד"ה חייב גברא מיבעי ליה וכו', נתחייבו הנכסים (דאית ליה) מאחר. [צ"ל] נתחייבו הנכסים דהא ר"מ נמי נתחייבו הנכסים אית ליה מאחר. שם, הפסיד הכהן לר' יהודה. [צ"ל] הפסיד הכהן ואפילו לר' יהודה. ד"ה עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה, דהיינו. [צ"ל] עשרה זין עשרה זין דהיינו. ד"ה אי לימא בין חלק הירושה בין חלק הלקוחות וכו', פלגא דחמשה קאמר. [צ"ל] פלגא דירושה קאמר. ד"ה אפילו בציר מעשרה, אלא. [צ"ל] אפילו בציר מעשרה נמי, אלא. ד"ה אלא פשיטא וכו', דהוי חמש. [צ"ל] דהוי להו חמש. ד"ה והכא, במתניתין בדרב אסי או בדרב פפא פליגי וכו', הואיל דבין הכל. [צ"ל] והואיל דבין הכל. שם, ור' יהודה אית ליה. [צ"ל] ור' יהודה אי אית ליה. שם, ושקיל כולהו א"נ לית ליה דרב אסי. [צ"ל] ושקיל כולהו ואי אית ליה דרב פפא לית ליה דרב אסי, תי' א"נ ל"ש. ד"ה ולקח אחד מהם שדה מחבירו, הכא נמי דסבירא לן האחין. [צ"ל] ולקח אחד מהם שדה מחבירו, כגון הכא נמי דסבירא ליה האחין. ד"ה כלישנא קמא, אלא. [צ"ל] כלישנא קמא, עד אלא. ד"ה שתי נקבות וזכר וכו', לכהן כלום דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה. [צ"ל] לכהן כלום וכן ב' זכרים וב' נקיבות, הס"ד. ומה"ד א' בכרה וכו' אין כאן לכהן כלום, דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה, הס"ד. ד"ה גמ', כהן אחד נמי. [צריך להוסיף] הואיל.
תוס' ד"ה דרבי מאיר סבר חמש, ולא דמי כו' דמסקינן אפילו. [צ"ל] דרבי מאיר סבר חמש ולא חצי חמש, ולא דמי כו' דמסקינן במרובה אפי'. שם, רחמנא רמי עליה. [צ"ל] רמי רחמנא עליה. ד"ה ואם לשני כהנים נתן וכו', דנתן נמי ליהוי כתקפו כהן. תיבת נמי נמחק. שם, שנים אוחזין והכא ניחא. [צ"ל] שנים אוחזין מיהו הכא ניחא. ד"ה אם נתנו עד שלא חלקו כו', צריך שום. [צ"ל] צריך למצוא שום. שם, בתרוייהו פלוגתא. [צ"ל] בתרוייהו הכא ולקמן פלוגתא.
<h2>דף מט.</h2>
תוס' ד"ה ה"מ היכא דכפריה וכו', ויש לתרץ הך דשמעתין אליבא דר' דאית ליה. ז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דמוקי לה בשפדו בקרקע וכרבי דאמר לקמן [נ"א ע"א], דאמטלטלי דוקא לא כתבינן לפי שאינן ברשותו אי נמי איכא לאוקמה כר' נתן וכו'.
גמ', כתבינן. זכר ונקבה אין כאן כו'. [צ"ל] כתבינן. שתי נקבות וזכר כו' אין כאן כו'. גמ', ומשום הכי מספקינן ליה, [צ"ל] ומשום הכי מספקא ליה. כיום שלפניו. ס"א כיום של אחריו, וכן גריס הרגמ"ה. מתני', בתוך שלשים בחזקת, [צ"ל] בתוך שלשים יום בחזקת. גמ', אין בנו פדוי דכולי עלמא, [צ"ל] אין בנו פדוי אמר רבה דכולי עלמא. הוו קידושי, [צ"ל] הוו קדושין.
רש"י ד"ה תני רב כהנא וכו', ואפ"ה הבן אינו חייב. [צ"ל] ואפ"ה אין לכהן כלום דכל חד וחד מדחי ליה שמא אשתי ילדה נקבה ואפי' הבן אינו חייב. ד"ה מספקא ליה, אי גמרי. [צ"ל] אי גמרי'. שם, מבן ששים ומעלה וגו' וגמר במסכת ערכין. [צ"ל] מבן ששים שנה ומעלה וגו' וגמרי' במסכת ערכין. שם, כלמטה אע"ג. [צ"ל] כלמטה הימנו אע"ג. שם, דלא יהא נערך. [צ"ל] דלא יהא לו ערך, אות נ' נמחק. ד"ה או דלמא כי אמר אין מלמדין וכו', מבכור ודערכין כמו. [צ"ל] בבכור ובערכין כמו. ד"ה אבל לגופייהו וכו', ומדמספקא לן. [צ"ל] ומדמספקא ליה. ד"ה לענין אבילות וכו', שלשים אין. [צ"ל] שלשים שנולד אין. ד"ה עד שיאמרו לו וכו', בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא. [צ"ל] בחזקת שנפדה לאו חזקה מעלייתא [היא]. שם, והכא לא [עד סוף הדבור]. ס"א אינו. ד"ה גמ', דכ"ע אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא וכו', לא שייכא פדיה. [צ"ל] לא חשיב פדייה.
תוס' ד"ה ה"מ היכא דכפריה וכו', ממתני' פרק שבועת העדות. [צ"ל] ממתני' דפרק שבועת העדות. שם, עד שישמע מפי תובע. [צ"ל] עד שישמעו מפי התובע. שם, דנהרדעי דכיון שיכול להקדיש בפקדון כדמוכח. [צ"ל] דנהרדעי דכמו שיכול להקדיש פקדון כדמוכח. שם, כדמוכח ויש לתרץ. [צ"ל] כדמוכח במרובה ויש לתרץ. שם, הך דשמעתין [בקרקעות] ואליבא [דרבי] דאית ליה לקמן בפירקין פודין בקרקעות כמו שפודין במטלטלי דאמקרקעי. [צ"ל] הך דשמעתין אליבא דאית ליה לקמן בפירקין פודין בקרקעות כגון שפדאו בקרקעות דאמקרקעי. שם, אם חבירו חייב ואין. [צ"ל] אם חבירו חייב לו ואין. שם, ומיהו צריך עיון דלמא. [צ"ל] ומיהו צריך עיון דדלמא. שם, ומצווים לתת. [צ"ל] ומצווים לו לתת. ד"ה אבל בדלא כפריה כתבינן וכו', אפילו כפריה אומר כו' טעמא דלא. [צ"ל] אפילו היכא דכפריה אומר כו' טעמא משום דהא דלא. [נ"א, ד"ה אבל בדלא כפריה כתבינן. צ"ל אבל היכא דלא כפריה כתבינן]. ד"ה מת בנו בתוך שלשים יום כו'. [צ"ל] מת הבן בתוך שלשים יום כו'. ד"ה לאחר שלשים וכו' יתן, בפסחים בסופו. [צ"ל] יתן, בפ' ערבי פסחים בסופו. שם, ויש לספק כיון שמת אם מברך. [צ"ל] ויש לספק הכא כיון שמת לא מברך שהחיינו דצערא קא מדכר או שמא מ"מ מברך. ד"ה מת ביום שלשים כיום שלפניו וכו', וכן גורס ר"י ור"ח גורס כן ונראה דגורס תוך כו' ופליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל גם. [צ"ל] וכן גורס רש"י [וגם] (ו)ר"ח גורס כן ונראה דגרסי' תוך כו' ופליגי רבנן על רשב"ג גם. שם, ור"ח משוי ליה ספיקא. [צ"ל] ור"ע משוי ליה ספיקא. שם, דגרסינן ביום שלשים ומפרשי. [צ"ל] דגרסינן שלשים שאם לא היו גורסים כאן יום שלשים מנין היה להם זה החילוק אלא נראה דגרסי' ביום שלשים ומפרשי. שם, לקיים גירסא זו אם בנפל מן הגג ואכלו ארי ביום שלשים. [צ"ל] לקיים גירסא זו בנפל מן הגג ואכלו ארי וביום שלשים. שם, לענין אבילות דהוי כבר קיימא. [צ"ל] לענין אבילות חשיבא כבר קיימא. ד"ה כיום שלפניו, וא"ת דבריש החולץ. [צ"ל] וא"ת בריש החולץ. שם, ומיהו אפ"ה איירי. [צ"ל] ומיהו אפי' איירי.
<h2>דף מט:</h2>
גמרא, ואת אמרת בנו פדוי תני אין בנו פדוי. תמיה לי אמאי משבש ברייתא דהאי תנא אי תני כרב ועוד הא קי"ל הלכתא כרב באיסורי. (תוס' הרא"ש ז"ל) ועיין בפסקיו.
גמ', ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי. תימה לר"י דלימרו ליה הלקוחות הנחנו לך מקום לגבות הימנו שיש עדיין קרקעות, ותירץ כגון שבשעה שקנו הלקוחות אלו הקרקעות לא נשאר לו בני חורין אלא שאח"כ קנאם להני ה' בני חורין נמצא שלא הניחו לו מקום לגבות. והקשה הר"ר אלחנן כי טריף ממשעבדי לפדיון עצמו למה לא יחזרו הלקוחות עליו ויגבו אותן ה' בני חורין שהרי שעבודם קדם לחיוב פדיון בנו, ותירץ ר"י כי י"ל שיעשה הסדר איפכא ממה שאומר התלמוד שיטול קודם הבני חורין לפדיון בנו ואח"כ יפדה עצמו מן המשועבדים, והלקוחות לא יחזרו על הכהן אע"פ שקדם שעבודן לשעבודו כגון שלא כתב זה המוכר ללוקח דאקנה ואמרי' בפ' מי שמת [בבא בתרא קנ"ז ע"א] דאקנה קנה ומכר לא מש[ת]עבד. מיהו ק"ק דמשמע שיכול לעשות כמו שאומר התלמוד לפדות עצמו תחלה בחמש סלעים משעבדי קודם לבנו כדי שאם יארע שום אונס שלא יוכל לפדות את עצמו מאותן משעבדי שיוכל לפדות מבני חרי שבידו הואיל והוא קודם לבנו, ומיהו י"ל כי אין לחוש לאונס זה דאדרבא טפי עדיף שיקיים שני מצות ולעולם פודה בנו תחלה. מיהו אכתי הקשה ר"ת דמאי האי דקאמ' טריף ואזיל ממשעבדי תינח אם ירשם זה מאביו דאם טריף כהן למשעבדי אז לא טרפי הלקוחות שהרי שעבוד הפדיון חל עליהם קודם לשעבוד הלקוחות, אבל אם הוא עצמו קנאם וחזר ומכרם לאחרים היכי טריף להו כהן והלא כשחל עליו פדיון של עצמו דהיינו כשהיה בן י"ג שנה ויום א' ואז לא קנה עדיין נכסים וכבר נעשית עליו מלוה כתובה בשטר ואמרי' בפ' מי שמת [שם] דקרקעות שקנה לאחר שלוה לא משתעבדי למלוה כיון דלא כתב דאקנה, ואפי' כתב דאקנה איבעיא לן התם [שם] אי משתעבדי אי לאו, וא"כ הכא נמי כשקנה הנכסים ומכרם לאחר שחל עליו הפדיון היאך חל שעבוד הפדיון על קרקעותיו אמאי לא הוי דאקנה דאמרי' במי שמת דלא קנה. ואומר ר"י דהא דקאמר דטריף כהן למשעבדי היינו בקרקעות שירש מאביו שהיו לו קודם שהיה בן י"ג ויום א' שאז לא חל עליו שעבוד הפדיון עד שיהא בן י"ג ויום א', ולהכי נקט נמי לישנא דמצותו על אביו דעיקרם בקרקעות של אביו הוא דטרפי לקוחות. ועוד אומ' ר"י כי י"ל דל"ש מקרקעות של אביו ול"ש מקרקעות שקנה הוא עצמו לאחר שנעשה בן י"ג ויום א' כולן הן משועבדות לפדיון עצמו, וטעמ' משו' דכל שעתא ושעתא רכיב עליה פדיון של עצמו ובאותה שעה שקנה נכסים אז חשבינן ליה כבאותה שעה חל עליו חיוב הפדיון וכבאותה שעה שהקרקעות בידו נעשה השטר, ולאו דוקא נקט שמצותו על אביו לאפוקי קרקעות של עצמו אלא לרבותא נקטיה דמימי אביו חלה חיוב פדיון עצמו ונמצאו הקרקעות משועבדות לו בין אותן של אביו בין אותן של עצמו. מיהו אכתי הקשה ר"י דמאי קאמר אזיל האי כהן וטריף ממשעבדי והלא ממון שאין לו תובעי' הוא ולא הוו לדידיה משועבדין וא"כ היכי טריף כהן להנך משעבדי, וי"ל דמיירי במכירי כהונה דהוו כזכויין לו [גיטין ל' ע"א]. א"נ י"ל דכהנים גופייהו ניחא להו שיזכה זה בהם כדי שיזכו (זה) בפדיון הבן פעם אחרת. א"נ במזכה להם ע"י אחר וכה"ג משני בפ' כל הגט [שם] ע"כ. (תוס' חיצוניות).
גמ', ואת אמרת בנו פדוי. [צריך להוסיף] תני אין בנו פדוי. ואע"ג דקיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כותיה דשמואל. [צ"ל] ואע"ג דקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורא וכדשמואל בדיני הכא הלכתא כותיה דשמואל. בקצת ספרים ישנים אינו וכן משמע מתוס' הרא"ש. גמ', מנה צורי. [צ"ל] גמ', מאי מנה צורי. רבי חנינא אומר איסתרא סרסיא, [צ"ל] רבי חנינא אמר איסתירא סאסריתא, תי' סרסיא נמחק.
רש"י ד"ה ובהנך חמש בני חרי פריק לבניה, מיד. [צ"ל] ובהנך חמש בני חרי פריק לבריה, מיד. שם, שיעבוד הלקוחות קודם, [צ"ל] שיעבוד הלקוחות קדם, אות ו' נמחק. ד"ה וכולן בשקל הקודש וכו', ואותן מעין שבמעות מנה צורי. [צ"ל] ואותן מעין במעות דמנה צורי. ד"ה רבי אמי אומר וכו', ולא פירש לי. [צ"ל] ולא פורש לי, אות י' נמחק. ד"ה איסתירא וכו', סלעים מיושנים. [צ"ל] סלעים קטנים, הס"ד. ד"ה דמזדבנא תמניא, מינייהו בדינרא. [צריך להוסיף] בדינר האמור בכל התלמוד שהוא דינר מדינה שמינית שבדינר צורי שהוא שש מעה [כסף] שמיני' שבדינר מדינה והיינו סאסריתא הוא סלע מדינה, הס"ד. ומה"ד חמש מינייהו לפדיון הבן ור' חנינא תנא הוא ופליג אמתני', הס"ד.
תוס' ד"ה ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי וכו', ליהדי לקוחות מהני חמש. [צ"ל] ליהדרי לקוחות אהני חמש. שם, בעיא בפרק מי שמת. [צ"ל] בעייא היא בפרק מי שמת. שם, דלא כתב ליה קיימא לן דלא משתעבד. [צ"ל] דלא כתב ליה פשיטא לן דלא משתעבד. שם, אימת חל חיוב. [צ"ל] אימת דחל חיוב. שם, תו לא אשתעבד. [צ"ל] ותו לא אשתעבד. שם, דמשכחת לההוא קודם לבנו. [צ"ל] דמשכחת [לה] דהוא קודם. שם, ואע"ג דלא כתב דאיקני. [צ"ל] ואע"ג דלא כתב לכהן דאקני. ד"ה אמר רבי אסי מנה של צורי וכו', של אותו מנה דבסלע ד' זוזים. [צ"ל] של אותו מנה דהסלע ד' זוזים, שם, ומשקלו של זהב. [צ"ל] ומשקלו כדינר של זהב. שם, גבי ל' שקל. [צ"ל] גבי שלשים שקלים. שם, אבל לא נראה לר"ת מדקאמר דדינר. [צ"ל] אבל ר"ת מדקדק דדינר. שם, דאמר איסתירא סרסיא דמזדבנא. [צ"ל] דאמר איסתירתא סוסריתא דמזדבנא. שם, דינר שמינית שבדינר צורי. [צ"ל] דינר מדינה שמינית שבדינר צורי. שם, דבר מועט מאי דקאמר. [צ"ל] דבר מועט מאד דקאמר. שם, צורי וצורי גופיה. [צ"ל] צורי ודינר צורי גופיה. שם, ועוד דדינר מפרש. [צ"ל] ועוד דדינר דר' חנינא מפרש. שם, בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנא. [צ"ל] בסתם דינרא בדינר זהב איירי כמו דינרא הדריינא הוה דדהבא דמזדבנא. [נ"א. ועוד בכל דוכתי בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנא בעשרים וחמשה זוזי בפ"ק דקדושין. [צ"ל] ועוד בכל דוכתי כשאמר דינרא סתם בדינר זהב איירי כמו דינרא הדריינא דמזדבנא בעשרים וחמשה זוזי ובפ"ק דקדושין]. שם, דאשכח אונייא דדינרי כלומר בדינרין זהב. [צ"ל] דאשכח אונייא דדינרא כולם בדינרי זהב. שם, דר' אמי מנה צורי כלומר סלעים ה' סלעים ממנה של סלעים של בן. [צ"ל] דר' אסי אומר מנה צורי כלומר ה' סלעים של צורי הן סלעים של בן. ד"ה רבי אמי אמר וכו', כלומר דינר של. [צ"ל] כלומר דינר זהב של. שם, דסלע צורי דינרא. [צ"ל] דסלע צורי הוא דינרא. שם, שמצאתי בתשובת הגאונים. [צ"ל] שמצא בתשובת הגאונים. שם, עשרה מאותו של ערביא. [צ"ל] עשרה מאותן של ערביא. שם, זה את זה דכיון דדינר. [צ"ל] זה את זה דכאן פירש דדינר. שם, בעשרים כדפרישית דשיעורו כה' סלעים. [צ"ל] בעשרים (כדפרש"י) [כדפרשי'] דשיעורו בה' סלעים. ד"ה רבי חנינא אומר איסתירא ססורייא. [צ"ל] רבי חנינא אומר איסתירא סארסייא. שם, סווסריתא נראה. [צ"ל] סוסריתא ונראה. שם, לשון סורסי שהוא על סוריא. [צ"ל] לשון סורסי שהוא על שם סוריא. שם, שבכל הש"ס דהסוריא לא מיזדבן בעשרים וחמש. [צ"ל] שבכל הש"ס דההוא לא מזדבן אלא בעשרים וחמש. שם, ששוה שמונה של בן. [צ"ל] ששוה שמנה סלעים מסלעים של בן. ד"ה רבי יוחנן אמר דינרא הדריינא כו', כ"ד והדרא שתותא מאותן כ"ד. [צ"ל] כ"ד והדר דל שתותא מאותן כ"ד. שם. זוזי ופלגא ופלגא דנקא ודומה. [צ"ל] זוזי ופלגי [ופלגא] דנקא ודומה.
<h2>דף נ.</h2>
גמ', זוזי ופלגי ופלגא דנקא אמר רבא סילעים דאורייתא, [צ"ל] זוזי ופלגא ופלגא דדנקא אמר רבא סילעא דאורייתא. לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן, [צ"ל] לרב אחא בריה דרבא בפדיון הבן. לישדר לי מר תלתא יתירתא, [צ"ל] לישדר לי מר תילתא יתירתא. סתם קינטרין דכתיב, [צ"ל] סתם קינטרין הוא דכתיב.
רש"י ד"ה אלא דל שתותא וזוזא וכו', דכי מדלית שתות וכי הדר מדלית חדא פשו עשרים נכי שתות. [צ"ל] דכי מדלית שתות מכ"ה פשו כ"א נכי שתות (נכי). תי' וכי הדר מדלית נמחק. ד"ה דאינון עשרין ותמניא ופלגי ופלגא דנקא, בדינרא. [צ"ל] דאינון עשרין ותמניא ופלגא ופלגא דדנקא, בדינרא. שם, דנקא דהוא. [צ"ל] דדנקא דהוא. שם, קטנים וכיון. [צ"ל] קטנים כיון, אות ו' נמחק. שם, דצא וחשוב. [צ"ל] צא וחשוב, אות ד' נמחק. שם, לא חשיב בין פונדיונין. [צ"ל] לא חשיב צרף פונדיונין, תי' בין נמחק. שם, ולשון זה שפירשתי כתוב בספרים ולא פירש לנו כי לא פירש מפי. [צ"ל] ולשון זה שכתבתי כתוב בספרים ולא פירש המורה לנו כי לא פורש מפי. שם, כל הך מילתא. תי' כל נמחק. ד"ה סילעין דאורייתא וכו'. מה"ד סילעא דאורייתא וכו'. שם, ותילתא דהן עשרין מעין. [צ"ל] ותילתא דהוו להו עשרין מעין. ד"ה לישלח לי מר תילתא, שנתתי. [צ"ל] לישלח לי מר תילתא (דזוזי) [דזוזא], שנתתי. שם, דמטי לסך הכל. [צ"ל] דמטי סך הכל, אות ל' נמחק. שם, שלח ליה רב אחא תשלח לי מר. [צ"ל] שלח ליה רב אחא לישדר לי מר (תי' תשלח נמחק). שם, למדת צורי. [צ"ל] למדת סלע צורי. ד"ה מפני כספה [וזהבה] של ירושלים וכו', עם זהובים. [צ"ל] עם זהבם, הס"ד.
תוס' ד"ה דינרא הדריינא וכו', היינו גדול כי תריטא. [צ"ל] היינו גדול כמו טריטא דפ' הגוזל קמא דאמרי' התם גבי המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו אפי' כנפיא כי תרטיא. שם, אע"ג דטוריינא בטי"ת. [צ"ל] אע"ג דטריטא בטית, תי' דטוריינא נמחק. שם, לבית שני. [צריך להוסיף] שהיתה אימת מלכות עליהן. ד"ה דמזדבנא בעשרים וחמש זוז וכו', כשירה ושמע מינה כפליים. [צ"ל] כשרה ושמא כפליים. שם, שקנאה בכסף. [צ"ל] שקנאה דוד בכסף. שם, שקלי כסף שש מאות. [צ"ל] שקלי זהב משקל שש מאות. שם, ולפי מה שפירש דינר של זהב. [צ"ל] ולפי מה שפי' דדינר של זהב. שם, לפי חשבון זה דינר. [צ"ל] לפי חשבון זה מזדבן דינר. שם, למאן דאמר בשקלים שנותנים. [צ"ל] למאן דאמר במס' שקלים שנותנים.
<h2>דף נ:</h2>
גמ', כל כסף האמור וכו' ושל דבריהם כסף מדינה. [צריך להוסיף] טענה מעשר והקדש וקדושי אשה סימן. הפורט סלע (במעות), [צ"ל] הפורט סלע ממעות.
תוס' ד"ה דמזדבנא וכו' (מהעמוד הקודם), ופונדיון למ"ט שנים. [צ"ל] ופונדיון לכל שנה ושנה של מ"ט שנים. שם, אינו נותן פונדיון. [צ"ל] אינו נותן אותו פונדיון. שם, דכששוקל י' ליטרא ביחד כו'. [צ"ל] דכששוקל י' ליטרין ביחד כו'. שם, אין להשוות הבשר. [צ"ל] אין להשוות הכרעת הבשר. שם, דאע"ג שאם שוקל כל אחד. [צ"ל] דאף ע"ג שאם שקל של כל אחד. ד"ה כל כסף האמור בתורה כסף צורי, בפרק קמא דקדושין. [צריך להוסיף] ובכמה מקומות. שם, אחרי כן בימי אונקלוס. [צ"ל] אחרי כן שהיתה בימי אונקלוס. שם, שהן מעות מדקתני כו' דהתם דבעינן. [צ"ל] שהן מעות ולא דינר מדקתני כו' דהתם משום דבעינן. שם, כי הכא וכי דייקי. [צ"ל] כי הכא כי דייקא [נ"א, כי הכא גבי דייקא]. שם, לכל הפחות שמצינו דבעי חשיבות. [צ"ל] לכל הפחות שמעינן דבעי חשיבות. שם, לא גרס אף כלים. [צ"ל] ולא גרס אף כלים. שם, לפי שהיה של נחשת. [צ"ל] לפי שהיא של נחשת. שם, ותימה ונימא. תי' ונימא נמחק. שם, וקשה לן לפי'. [צ"ל] וקשה לר' לפי'. שם, ה"ל למימר אמעה שהיא כו' שבצורי דבשלמא למאן דאמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמא אדינר היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי של כסף לגבי אמה העברייה וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמא אדינר דהוי דבר חשוב אבל השתא. [צ"ל] ה"ל למימר אוקמיה אמעה שהיא כו' שבצורי ובשלמא לקמן דמסקינן כסף קצוב ניחא דכיון דסתם כסף שאינו קצוב פרוטה שייך למימר סברא דאוקמיה אדינר מאחר דאפיקתיה מפרוטה אבל השתא. ומתי' למאן עד תי' אבל ל"ש. שם, אמאי מוקמי ליה אדינר ואין שייך לומר. [צ"ל] אמאי מוקמי ליה אדינר ואין שייך כלל לומר. ד"ה כל כסף קצוב וכו', תנן נותן להם. [צ"ל] תנן נותן לה.
<h2>דף נא.</h2>
תוס' ד"ה כל כסף קצוב וכו' (מהעמוד הקודם), ונראה לר"י דלא מיירי הכא וכו'. וז"ל הרא"ש ז"ל ונראה דהכא מיירי במקום שהזכירו חכמים סלעים כעין כסף קצוב האמור בתורה שהוא שקלים ע"כ.
תוס' ד"ה והראיון וכו', דמפרש בכל חד טעמ'. וז"ל הרא"ש ז"ל ועוד דמשמע דומיא דאחרים דאתו לפרושי טעמ' דכל חד וחד.
תוס' ד"ה והראיון וכו', לכך נראה וכו' עד סוה"ד. וז"ל תוס' חיצוניות, ה"ג רש"י תני רב יוסף לא יביא סיגה לעזרה והשתא לא הויא הך ברייתא וכו', ואינו נראה לר"י חדא שרש"י מגיה הברייתא שבכל הספרים איתא שלא יביא, ועוד דכי היכי דקתני גבי שקלים דתנן מצרפין שקלים וכו' אלמא מייתי המשנה לפרושי הברייתא הכי נמי יכול להביא ברייתא זו של רב יוסף כדי לפרש הברייתא. לכך נראה כגרסת ר"י תני נמי רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה, ור"י נותן טעם לדבר שאם לא היה מביא כסף טבוע פעמים שהיה מביא חתיכה של כסף והיה צריך לטרוח ולהחליפו במעות טבועות ולקנות עולה ופעמים שלא ימצא ולכך לא בעינן שוה כסף [נוסח מלאכת שלמה. והיה צריך לטרוח ולהחליפן במעות טבועות כי לא ימכרו לו עולת ראייה טובה באותה סיגה ופעמים שלא ימצא להחליף אותה סיגה במעות טבועות הלכך בעינן שלא יביא שוה כסף]. והשתא הויא הך ברייתא לפרושי ההיא דלעיל כמו שנותן טעם בשקלים ובמעשר ע"כ.
גמ', תקע ליה אחרינא, [צ"ל] תקע ליה זימנא אחרינא. ויהביה ניהליה. שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה וכו'. הא תו למה לי. [צ"ל] ויהביה ניהליה. וכולם בשקל הקדש במנה וכו'. הא תו למה לי. איצטריך סלקא דעתך, [צ"ל] איצטריך ליה סלקא דעתך. קא ילפי מהדדי. ס"י [נוסף] וכולן נפדין בכסף ושוה כסף והני בני פדיה נינהו ה"ק וכל [נ"א, נינהו תני כל] הנפדין נפדין בכסף ובשוה כסף. מתני', שהוא חייב ליתן חמשה סלעים, [צ"ל] שהוא חייב לו ה' סלעים. גמ', ופדויו מבן חדש תפדה. תי' תפדה נמחק. בערכך כסף חמשת שקלים מיעט. תי' חמשת שקלים נמחק. בערכך כסף חמשת שקלים פרט. תי' חמשת שקלים נמחק. כללי ופרטי דריש במרצע, [צ"ל] כללי ופרטי דריש ממרצע, אות ב' נמחק. ורבנן אמרי כדאמרינן במערבא כו'. ס"א ורבנן אמר רבינא כדאמרי במערבא כו', וכן גריס הרגמ"ה.
רש"י ד"ה הא תו למה לי, האי. [צ"ל] הא תו למה לי, למיתני האי. ד"ה משום אונס ומוציא שם רע וכו', וסד"א [הא] דתנא ברישא במנה. [צ"ל] וסד"א דהא דתנא רישא במנה. שם, קמ"ל וכו', ילפי מהדדי בכסף קצוב. [צ"ל] ילפי מהדדי כסף קצוב. שם, אית ספרים דכתוב הכי. [צ"ל] אית ספרים דגרסי הכא. שם, והקדשות ומעשר. מעשר שני. [צ"ל] והקדשות ומעשר שני, והד"א. תי' מעשר נמחק. ד"ה מצרפין שקלים לדרבונות וכו', דרבונות הוו זהובים טבועים דרבונות אין שאר זהב לא שאינו טבוע. [צ"ל] דרבונות של זהב הוו טבועים דדרבונות אין שאר זהב שאינו טבוע לא. ד"ה ה"ג ראיון תני [נמי] רב יוסף כו' סיגה כסף. [צ"ל] ה"ג ראיון תני נמי רב יוסף כו' סיגה לעזרה סיגה כסף. ד"ה כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים. [צ"ל] כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים. ד"ה לפיכך וכו', סלעים אם. [צ"ל] סלעים אחרים אם.
תוס' ד"ה כל כסף קצוב וכו' (מהעמוד הקודם), מאתים צוריים. [צ"ל] מאתים זוז צורים. ד"ה והראיון וכו', דמשמע כאחרינות. [צ"ל] דמשמע כאחרות. שם, דלפרושי טעמא אחר. [צ"ל] דלפרושי טעמא אתא. שם, לעולת ראייה טובה. [צ"ל] עולת ראייה טובה. ד"ה כתב לכהן וכו', כגון שכתב לו בשטר ונתן לו. [צ"ל] כגון שכתב כך (לו) בשטר ולא חתם ונתן לו. ד"ה אימא ולא הקדשות בכל אלו וכו', דמההוא קרא קא דרשי. [צ"ל] דמההוא קרא קא דריש. שם, דריש מוכל ערכך. [צ"ל] דריש להו מוכל ערכך. שם, כדפירש שם הקונטרס ולא חש. [צ"ל] כדפירש בקונטרס והתלמוד לא חש.
<h2>דף נא:</h2>
תוס' ד"ה אבל חכמים אומרים וכו'. תימ' אמאי לא קאמר שבמשנתינו שנינו אין בנו פדוי ואומר ר"י דממתני' לא שמעי' דר"ל אינו פדוי עד שיתן דסד"א כיון שזקפן עליו במלוה הוי כאילו נתן לכהן וחזר והלוה לו ויכול הכהן למחול לו קמ"ל. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה הלכך וכו', וי"ל דהכא ר' חנינא וכו'. עוד תרצו בתוס' חיצוניות דמתנה ע"מ להחזיר חשיבא טפי ע"כ.
גמ', פודין בשטר תני תנא קמיה, [צ"ל] פודין בשטר וכן אמר רב ששת בנו פדוי לכשיתן תני תנא קמיה. נטלו והחזירו לו. [צ"ל] נטלו והחזירן לו. ויהיבת מידעם ביש. [צ"ל] ויהיבת מידעם ביש עבדת.
רש"י ד"ה בזה אחר זה, ולכהן אחר הכי תניא ליה בתוספתא יצא. נטלן. [צ"ל] בזה אחר זה, שחלק להן, הס"ד. ומה"ד נטלן, והשאר נמחק. ד"ה אזיל ויתיב קמיה. [צ"ל] אזיל ואתא קמיה. שם, שנתן בנו. [צ"ל] שנתן בפדיון בנו. ד"ה א"ל לא גמרת ונתת, נתינה. [צ"ל] א"ל לא גמרת ויהבת, נתינה. ד"ה מידעם ביש עבדת וכו', אם אחזירם לשון אחר. [צ"ל] אם אחזירם לך ל"א. ד"ה מה עולת ראייה חייב באחריותה וכו', דלא גרעה היא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן. [צ"ל] דלא גרעה מנדר דתנן מת או נגנב חייב באחריותו דכמאן. שם, אבל מלא יראו דבכור. [צ"ל] אבל מלא יראו פני דבכור. ד"ה מה עולת ראייה יורשין חייבין, דעולת חובה היא ה"נ כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו וגבי עולת כו'. [צ"ל] מה עולת ראייה יורשין חייבין, דחובה היא וגבי עולת כו', והשאר נמחק. ד"ה בשבח וכו', אלא שמין מה שהיו שוין. [צ"ל] אלא שמין את הנכסים מה היו שוין. שם, יתן מעות לפי ששוה. [צ"ל] יתן מעות כמה ששוה.
תוס' ד"ה אבל חכמים אומרים וכו', דמתני' נמי קתני חייב. [צ"ל] (ד)מתני' היא דקתני [בהדיא] חייב. שם, ויש לדחות דאמר אינו פדוי עד. [צ"ל] ויש לדחות דה"א אין בנו פדוי דקתני היינו עד. ד"ה אמר ליה לא גמרת וכו', דמתרגמי' דבר. [צ"ל] כדתרגמי' כל דבר. שם, הוא כלומר דין. [צ"ל] הוא כמו דין. ד"ה הלכך אין בנו פדוי וכו', דמסיק בכולהו קני. [צריך להוסיף] לבר מקידושין וכ"ש זה האיש שלא התנה אלא שבלבו היה שיחזיר לו. שם, דאסרינן התם לעשות מפני. [צ"ל] דאסרינן התם לעשות כן מפני. שם, נתן לו כפירש על מנת כו' לו [כיון] דאיכא היכירא. [צ"ל] נתן לו ולא פירש על מנת כו' לו מכל מקום איכא היכירא. שם, וי"ל שאין הנותן וכו' ולא קרינא. [צ"ל] וי"ל כיון שאין הנותן וכו' (ו)לא קרינא. שם, ברית הלוי דמה לנו. [צ"ל] ברית הלוי ולאחר שהולך לדרכו ואינו עושה כמצפה שיחזור לו מה לנו. [נ"א, ברית הלוי ולאחר שנתן הולך לדרכו ואינו עושה כמצפה שיחזיר לו וא"כ מה לנו]. ד"ה ולא בראוי כבמוחזק וכו', בין שגבו מעות בין שלא גבו מעות ומתוך כך נראה דאינו גובה. [צ"ל] בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ומתוך כך היה נראה דאשה אינה גובה. שם, כדתנן הכא אין לה בראוי אבל רבי פירש. [צ"ל] כדתנן הכא דאין לה בראוי אבל ר"י פירש. שם, אם לא שצריכה שבועה היתה גובה. [צריך להוסיף] אותם מהן. שם, או אם פטרה מן השבועה גובה מלוה ולא משום. [צ"ל] או אם פטרה מן השבועה גובה ממלוה שביד אחרים אפילו לר' עקיבא ודלא כאבא שאול בן אימא מרים ואין לומר דמתני' דהכותב אתיא כר' דחשיב מלוה מוחזק בפ' יש נוחלין אבל לרבנן לא משום. שם, ואפילו לרבנן דאמרי מטלטלי. [צ"ל] ואפילו לרבנן דר' מאיר דאמרי מטלטלי. שם, דלא מסתברא שיפה ר"מ כתובה. [צ"ל] דלא מסתבר שמיפה ר' מאיר כח כתובה. שם, דאל"כ שיהא יבם מיניה. [צ"ל] דאל"כ שיהא יבם כמו מיניה. שם, ואם כן חומרא דרבי נתן. [צ"ל] ואם כן אין כאן חומרא דר"מ וגם חומרא דר' נתן.
<h2>דף נב.</h2>
גמ', אבל דבין יבום, [צ"ל] אבל בין יבום, אות ד' נמחק. אפי' דבין יבום, [צ"ל] אפי' בין יבום, אות ד' נמחק.
רש"י ד"ה בכור קרייה רחמנא וכו', דמצוה לייבם בגדול, יקום על כו', ביבמות בכור קריי' רחמנא ודינו כו' בין מיתת אביהם לייבום. [צ"ל] דמצוה בגדול ליבם, הס"ד. ומה"ד בכור קריי' רחמנא ודינו כו' בין מיתה ליבום, הס"ד. ומה"ד יקום על כו' ביבמות, הס"ד. ד"ה והרי קם וכו', ברשותו אשבח. [צ"ל] ברשותו נמי אשבוח.
תוס' ד"ה ולא בראוי כבמוחזק וכו' (מהעמוד הקודם), ומסתבר דאתי' אפי' כרבנן. תי' אפי' נמחק. שם, ועדיין לא בא לידם להכי. [צ"ל] ועדיין לא בא לידם ולהכי. שם, זה [שיש] ביד אחר ממה. [צ"ל] (ב)זה ביד יותר ממה. שם, זכה לפי שאינם להיתומים בהם כח. [צ"ל] זכה ולפי (שאין להיתומים ביד רפה) [שאינם ביד היתומים ייפה] בהם כח. שם, דמלוה מוחזקת לגבי כתובה. [צ"ל] דמלוה מוחזקת היא לגבי כתובה. שם, יתומים (חשובין) משועבדים מה"ט כאילו אביהם גבאן מחיים. [צ"ל] יתומים משועבדים כאילו גבאן אביהם מחיים והם הכי נמי מטלטלי שיגבו היתומים חשובים משועבדים מהאי טעמא כאילו גבאום אביהם מחיים. שם, י"ל לגמרי עשו הגאונים, [צ"ל] וי"ל דלגמרי עשו הגאונים. שם, בלא מלוה דיתמי מכח תקנת הגאונים אין להוכיח. [צ"ל] בלא מה שפי' דמטלטלי דמלוה דיתמי משתעבדי טפי משאר מטלטלי דיתמי מכח פלוגתא דר"ט ור"ע בלאו הכי משתעבדי מכח תקנת הגאונים חוזרני לומר דמתקנות הגאונים אין להוכיח. שם, אך יש להוכיח. [צ"ל] אך מ"מ יש להוכיח. שם, של בעליהן. [צ"ל] של בעליהן. לשון רבי. ד"ה ולא האשה בכתובתה וכו', הא דלא חשיב בעלים. [צ"ל] הא דלא חשיב הכא בעל. שם, ובירושתו באו לשבח ונראה דכיון שאין הבעל כו' אינו נוטל ממלוה אשתו אפי'. [צ"ל] ובירושתו בא לשבח ונראה דכמו שאין הבעל כו' אינו נוטל במלוה אשתו אפי'. שם, (לרבנן) משום דהוה. [צ"ל] לרבנן דרבי (אי) דהוה. שם, ביש נוחלין דלרבי צריך לאוקמה בגירשה משום. [צ"ל] ביש נוחלין דלא צריך התם לאוקמה בגרושה משום. שם, יש פסוקא דילפינן מהדדי. [צ"ל] יש פסוקים דילפי מהדדי. שם, שאם הנזקין שלה באים לידה בחיים. [צ"ל] שאם היו בידה בחיים. שם, והאי דשבק ביש נוחלין כו' להכי נקט גבי בכור פסקא דמלוה. [צ"ל] והאי דשבק רב פפא ביש נוחלין כו' להכי נקט פסקא דמלוה גבי בכור. שם, בהדי הדדי הא אין הבעל. [צ"ל] בהדי הדדי דאין הבעל. שם, שנאמר הוליד את יאיר וגו'. [צ"ל] שנאמר ושגוב הוליד את יאיר וגו'. ד"ה והאמר שמואל וכו', משועבדים כדתנן בפ' הנושא בכתובות ובקונטרס פירש וכו' ולפירושו וכו' ואין לשון. [צ"ל] משועבדים כדתנן בהנזקין [גיטין מ"ח ע"ב] דמה שפי' בקונטרס [ד]הבנות במזונותיהן היינו בנושא אשה ופוסק עמה לזון את בתה ה' שנים שיש לה מאיש אחר ו[ה]היא גובה אף מן הלקוחות כדתנן בפ' הנושא בכתובות אין לשון. (שם, אין ראייה דמצי איירי שפיר. [צ"ל] אין ראיה דמיירי שפיר). שם, משמע כן דמה ליה בנות יותר כו' בבן אם פסק עם כו' המחוררין והמקבל עליו. [צ"ל] משמע כן דלמה ליה למינקט בנות יותר כו' בבן שייך אם פסק עם כו' המחוררין וכו' והמקבל עליו. שם, דתנאי כתובה (כתנאי ב"ד) ובתה. [צ"ל] דתנאי כתובה ככתובה ובתה. שם, במזון הבת שהוא. [צ"ל] במזון הבנות שהוא. שם דלא גבי מיתמי דאין להם על מי לחזור יש לחלק. [צ"ל] דלא גבי מיתמי כיון דאין להם על מי לחזור (משמע) יש לחלק. שם, נעילת דלת צריך לתקן. [צ"ל] נעילת דלת שייך לתקן. שם, דלא שייך לאב. [צ"ל] דלא שייך מידי לאב. שם, מייתי התם דאי אייתו כו' דאינהו אשבחן בדמי. [צ"ל] מייתי התם ראיה דאי אייתו כו' דאינהו אשבחו בדמי. שם, באפותיקי דפריך עליה מי. [צ"ל] באפותיקי איירי דפריך עליה התם מי. שם, אפותיקי (כי) הא דאמר ב"ח. [צ"ל] אפותיקי פי' הא דאין ב"ח. שם, כמאן דגבי ונשאר שדות. [צ"ל] כמאן דגביא וכיורד ברשות משאר שדות. שם, גם בקונטרס פי' עלה. [צ"ל] גם בקונטרס פי' שם עלה. שם, הקושיא דשמואל הא. [צ"ל] הקושיא דשמואל אדשמואל הא. שם, הך יתומים אומרים. [צ"ל] הא דיתומים אומרים.
<h2>דף נב:</h2>
תוס' ד"ה אמר רב אסי וכו', מה שקשה דר' אסי אדר' אסי דריש פירקין דאמר וכו'. ומה שהקשה ר"ת מדרב אסי אדרב אסי י"ל דאי נמי מספקא ליה אי כיורשין דמו אי כלקוחות דמו מ"מ קאמ' דמחזירין זה לזה ביובל מספיקא לחומרא ועוד י"ל דרבי אסי לאו רב אסי דרבי אסי לחוד ורב אסי לחוד. (הרא"ש ז"ל בתוספותיו פר' השולח).
תוס' ד"ה קרי רב חמא וכו', ולהכי קאמ' טובה חכמה מימרא דרבין אר"י. לכך קרי עליה טובה חכמה מימרא של האמוראים וטעם שלהם כגון של רבין א"ר יוחנן עם נחלת הברייתות שהיה שגור בהן כבר. (תוס' חיצוניות).
גמ', והוו שובלי, [צ"ל] והוו שבלי. מתני', רבי יוחנן בן ברוקה אומר (אף) היורש. תי' אף נמחק. גמ', והני מירושה ירושה. [צ"ל] והני דירושה ירושה. אף חלק בכורה ירושה, [צריך להוסיף] והיורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא והמייבם את אשת אחיו בכור קרייה רחמנא. קרי רב חמא, [צ"ל] קרי רמי בר חמא. ואמרי לה ר' אלעזר אמר משום רבי אלעזר בן שמוע, [צ"ל] ואמרי לה דכי אתא רבין אמר ר' אלעזר משום רבי אלעזר בן שמוע.
רש"י ד"ה או שלפופי והוו תמרי וכו', ה"א אין הבכור. [צ"ל] ה"א כי אין הבכור. ד"ה נכסי דאבי אבא וכו', וסד"א כמוחזק דמי. [צ"ל] וסד"א דכמוחזק דמי. שם, שנפלו לו נכסי אחי אביהם שהיה לו בנים וכו' אלא מספק. [צ"ל] שנפלו להו נכסי אחי אביהם שהיו לו בנים וכו' אלא מספק. ס"א שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן ואין ראוי[ין] אלא מספקא שמא לא יהיה לו זרע. ד"ה פי שנים, מקיש חלקיו. [צ"ל] מקיש שני חלקים. ד"ה טובה חכמה עם נחלה וכו', טעם חכמת חריפות האמורה עם נחלת הברייתות שהיה רב ששת בעל ברייתות דאי. [צ"ל] טעם האמורא[ים] עם נחלת המשנה (שהיה רב ששת בעל ברייתות) דאי. ד"ה דמי קבר אשתו, דהוא חייב. [צ"ל] דהא מיהא חייב.
תוס' ד"ה והאמר שמואל וכו' (מהעמוד הקודם), שיעור ארעא הא כו' הך יתומים אמרו. [צ"ל] שיעור ארעא ושבחא הא כו' הך דיתומים אומרים. שם, אביהם הא לא שקיל כו' שנוייא אהא סוגיא. [צ"ל] אביהם נמי הא לא שקיל כו' שנוייא מההיא סוגיא. ד"ה לאיתויי שבחא דממילא וכו', רבי ורבנן גבי בכור. [צ"ל] רבי ורבנן בפ' יש נוחלין גבי בכור. שם, התם ובחפורה. [צ"ל] התם דבחפורה. ד"ה בכור וכו', לא קאמר לחשיבותא. [צ"ל] לא קאמר נמי לחשיבותא. ד"ה אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן וכו', ומה שקשה אדר' אסי. [צ"ל] ומה שקשה דרבי אסי אדרבי אסי. שם, וא"כ לא משכחת לך. תי' לך נמחק. שם, סברי אע"ג דלקוחות הן. [צ"ל] סברי דאע"ג דלקוחות הן. שם, אין אומרים הוא חלקו. [צ"ל] אין אומרים זהו חלקו. שם, דאין חוזר מטעם דפרישית אי נמי. [צ"ל] דאין חוזרים מטעם דפרישנא א"נ. שם, ובהך סברא פליגי שאר אמוראי על רבי יוחנן. [צריך להוסיף] דרבי יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפי' בכל חלוקת ירושה. שם, ואיכא אמוראי. [צ"ל] ואיכא כמה אמוראי. שם, דאית ליה ברירה גבי. [צ"ל] דאית ליה ברירה בעלמא גבי. ד"ה קרי רב חמא וכו', שנויות בברייתא. [צ"ל] שנויות בברייתות, הס"ד. ד"ה באין בני המשפחה וכו', למכור קברו ודרכו וכן. [צ"ל] למכור קברו ודרך קברו וכן.
<h2>דף נג.</h2>
תוס' ד"ה כרב הונא וכו', לכך נראה לי לפרש. וכן פירשו בתוס' חיצוניות דלכך נקט הכא דוקא יתום משום דבאחריני לא שייך למיטעי כ"כ כמו ביתום דהיינו שמתה אמו בשעת לידה וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים דבהא לא ידעי עלמא ע"כ.
מתני', ת"ל וצאן משמע כל צאן אחד, [צ"ל] ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד. גמ', שמע מינה אי הכי מאחר. תי' אי הכי נמחק [וגורס, ומאחר]. גזירה משום יתום, [צ"ל] גזירה משום לקוח גזירה משום יתום. רש"י ותוס' גרסי משום יתום. אלא אמר רבה משום, [צ"ל] אלא אמר רבא משום.
רש"י ד"ה במומו וכו', ואוכלן מעשר בהמה. [צ"ל] ואוכל מעשר בהמה, אות ן' נמחק.
תוס' ד"ה מעשר בהמה כו', להכי תנא מעשר. [צ"ל] להכי תנא הכא מעשר. ד"ה רבי עקיבא אומר וכו', דבכור הבא מחוצה לארץ אינו קרב. [צ"ל] (ד)[ב]בכור הבא מחוצה לארץ דאינו קרב. שם, דבן אנטיגנוס. [צ"ל] דבן אנטינוס, אות ג' נמחק. ד"ה כרב הונא וכו', דלא בקיאי דיתום נמי לא משכחת ליה אלא. [צ"ל] דלא בקיאי ביה אינשי [דיתום (ד)לא] משכחת לה אלא. ד"ה אלא משום תקלה. [צ"ל] אלא אמר רבא משום תקלה. שם, בפרק במה בהמה יוצאה דרבי. [צ"ל] [ד]בפרק במה בהמה יוצאה אמרינן דרבי. ד"ה ואין מחרימין בזמן הזה וכו', לבדק הבית ואי נמי כדפרי'. [צ"ל] לבדק הבית ואין צריך כדפי'. שם, כולהו לכהן דקסבר. [צ"ל] כולהו לכהנים דקסבר. ד"ה מעות וכלי מתכות וכו', וכן בעלמא הפריש מעות. [צ"ל] וכן במעילה ובנזיר [גבי] המפריש מעות. שם, הנהו זוזי ומחלל עלייהו. [צ"ל] הנהו זוזי דמחלל עלייהו. ד"ה ואי זהו עיקור נועל דלת כו', לא שרי ליה כהן לכונסו. [צ"ל] לא שרי הכהן לכונסו. שם, מיבעי להשליך. [צ"ל] מיבעי ליה להשליך.
<h2>דף נג:</h2>
גמרא, ה"נ בבכור בהמה וכו'. אי שדינן מומי בכולהו מהרה יבנה בית המקדש ויהיה המזבח בטל ואי הוו תמימים היו מקריבים אותו מיד כשיבנה המזבח. (הרא"ש ז"ל).
גמ', חדש וישן שאינן כלאים. תימה לימא תירוש ויצהר יוכיח (שהם) [שאינם] כלאים זה בזה ואין מתעשרין מזה על זה וי"ל דק"ו דהכא לרווחא דמילתא דבלאו ק"ו מתעשרין מזה על זה אי לאו מיעוטא. (תוס' חיצוניות).
גמ', אי הכי חדש וישן נמי. דמשמע ליה דמוצאן אית לן לרבויי אפי' חדש וישן. (תוס' חיצוניות).
גמ', ושכיחי מומי דפסילי בקדשים, [צ"ל] ושכיחי מומי דפסלי בקדשים. הא לאו הכי הוה אמינא חיילא. תי' אמינא נמחק. קדושת מעשר עילויהו. [צ"ל] קדושת מעשר עלייהו, אות ו' נמחק. למאי נפקא מינה בלא, [צ"ל] למאי נפקא מינה למיקם עליה בלא. רבי רחמנא צאן, [צ"ל] רבי רחמנא וצאן.
רש"י ד"ה ה"נ גבי מעשר וכו', ומשני וכו', הי נפיק. [צ"ל] הי נפיק בעשירי. ד"ה וכי תימא אפשר דשדי ביה מומא בכוליה עדריה וכו', להטיל מום ואח"כ יעשר. [צ"ל] להטיל מום בהם ואח"כ יעשר. ד"ה ה"נ אפשר בלקוחין וכו', ומשני וכו', עדריה פטורין הנולדים. [צ"ל] עדריה פסולים הנולדים. ד"ה קדושת מעשר וכו', ויעבור עלייהו. [צ"ל] דיעבור עלייהו. ד"ה אבל מקדישין וכו', מזבח לקדשי בדק הבית. [צ"ל] מזבח לבדק הבית. ד"ה הקדש עילוי וכו', וזו היא טובת הנאה. ס"א וזו היא טובת הנאה לגזבר. שם, לבן בתו כהן שיקריבנה כדאמרן. [צ"ל] לבן בתו כהן להקריבה כדאמרן. ד"ה ומחרימין אותן, בקדשי מזבח. [צ"ל] ומחרימין אותן, לקדשי מזבח. שם, אבל חלק מזבח. [צ"ל] אבל אחלק מזבח. ד"ה מהו דתימא היינו טעמא. [צ"ל] מהו דתימא, התם היינו טעמא. שם, שפיר אקדשה וגמר וחיילא עלה. [צ"ל] שפיר אקדשה וגמרה וחיילא עליה. שם, דתו לא לשנייה. [צ"ל] דתו לא יכול לשנויה. ד"ה מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא וכו', חלב לזה ולזה. [צ"ל] חלב לזה וחלב לזה, אות ו' נמחק. ד"ה תן חלב לזה וחלב לזה וכו', שיתן לכל אחד. [צ"ל] שיתן מכל אחד, אות ל' נמחק.
תוס' ד"ה הקדש עלוי וכו', וזו טובת הנאה. [צ"ל] וזו היא טובת הנאה. שם, דתנן בהמקדיש שדהו. [צ"ל] דתנן בפ' המקדיש שדהו. שם, שכל דמיו שוין לו. [צ"ל] שכל דמיו שוה לו. שם, נותן טובתה. [צריך להוסיף] את טובת הנאה שבה. שם, כמה אדם רוצה בשור כו' עולה שאינו חייב וטובת. [צ"ל] כמה אדם רוצה ליתן בשור כו' עולה אע"פ שאינו רשאי [פירוש שאינו חייב וטובת]. שם, דגבי הני קאמר. [צ"ל] דגבי תרומה קאמר. שם, שייכא אידך טובת הנאה. [צריך להוסיף] [דתנן] בפ' המקדיש את שדהו, הס"ד. ד"ה תלמוד לומר וכו', ולעיל (גבי) כל. [צ"ל] ולעיל בפ' כל.
<h2>דף נד.</h2>
תוס' ד"ה ומה תירוש ויצהר וכו', וא"ת וכו'. הקשה הר"ר אלחנן כבשים ועזים יוכיחו שהן כלאים זה בזה ומתעשרין מזה על זה ונאמר כן בדגן ודגן וי"ל דהיינו לפי שלא הקפידה התורה במעשר בהמה כל כך כמו במעשר דגן שהקפידה תורה בתירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה והן של שנה אחת ואפ"ה אין מתעשרין מזה על זה ולכך נמי לא עביד ק"ו מחדש וישן משום דהא שאין מתעשרין מזה על זה לאו משום קפידא דמינו הוא אלא לפי [שהם] של שני שנים וא"כ שייך לומר כבשים ועזים יוכיחו שהן כלאים זה בזה וכו' אבל השתא עבדינן ק"ו הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה ואפ"ה אין מתעשרין ואפילו שהן של שנה אחת תירוש ודגן שהן כלאים זה בזה אינו דין שתקפיד עליהן התורה להתעשר מזה על זה כיון שהיא מקפדת אפי' על שהן שנה אחת וגם אין כלאים זה בזה דהיינו תירוש ויצהר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דגן ודגן וכו', ודומה טעות סופר דכאן משמע שהוא דאורייתא. פ"ה דכלאי זרעים של דגן ודגן דרבנן וכשגגה היוצאה מלפני השליט הוא זה מה שפי' דאי הוו כלאים דרבנן היכי עבדי ק"ו הכי ובפ"ק דקדושין [ל"ט ע"א] משמע בהדיא דהם מן התורה אלא דכלאי זרעים מותרין באכילה וכלאי הכרם אסורין באכילה ובהנאה ובפ' כל הבשר [חולין קט"ו ע"א] וכו'. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה דגן ודגן וכו', הלכך איכא לפרושי קרא הכי לא תזרע בהדי כרמך כלאים דהיינו שני מיני זרעים. אבל לא תזרע שדך משמע כפשטיה לא תזרע בשדה כלאים דהיינו שני מיני זרעים. (הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה ושני מינין בעלמא דרבנן וכו', וכהן שעלתה בידו תאנה של טבל. וא"ת והא אמרי' במכות בפ' אלו הן הלוקין [י"ט ע"ב] כהן שעלתה בידו תאנה של טבל וכו' וקאמ' התם אכלה לוקה אחת משמע [דמעשר] שאר פירות הוו דאורייתא וי"ל דמכת מרדות דרבנן קאמר. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה ושני מינין בעלמא דרבנן וכו', ויש לפרש דה"ק. ומיהו תימא דאמרינן בירושלמי ריש מס' מעשרות איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות וכו' וי"ל דס"ל לההוא תנא דלא נפקא לן ירקות לענין מעשר מקרא כמו בשאר פירות אע"ג דמפיק ליה התם ובספרי מקרא שום ושחליים וגרגיר ולוף וצנונות ושאר זרעוני גינה לההוא תנא לא ס"ל ההיא דרשא והיינו דקאמר מעשר ירק מדבריהם שאין בו כלל (אלא) אסמכתא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אלא מעתה וכו', וא"ת הא איכא למילף ק"ו. הקשה ר"י והרי חדש וישן שאין כלאים זה בזה ואין מתעשרין מזה על זה כ"ש בקר וצאן שהם כלאים זה בזה שלא יתעשרו מזה על זה ותירץ הר"ר אלחנן דכבשים ועזים יוכיחו שהם כלאים ומתעשרין ולהכי פריך שכמו שכבשים ועזים הן כלאים ומתעשרין אף בבקר וצאן נאמר כאן. והקשה הר"ר אלחנן מאי האי דקפריך אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתיב ביה וכל מעשר וכו' יתעשרו מזה על זה כמו גבי תירוש ודגן דאמרינן לעיל דאי לא הוה כתיב בהו חלב חלב ה"א שמתעשרין מזה על זה מי דמי דילמא התם היינו טעמא דמתעשרין מזה על זה משום דלא הוו כלאים זה בזה אבל בקר וצאן דהוו כלאים בהדי הדדי אפי' בלא מעשר בקר ומעשר צאן [לא] יתעשרו מזה על זה ונראה לתרץ להר"י מפריש דכיון דנפקא לן (ואפי') [דאפי'] כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה הרי הן מתעשרין מזה על זה אין סברא לו לחלק עוד בין הם כלאים זה בזה בין אינם כלאים. (תוס' חיצוניות).
גמ', אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה, [צ"ל] אמר ליה רב אבא בר ממל לרב אמי אלא מעתה.
רש"י ד"ה אשכחן תירוש ויצהר וכו', מזה על זה דהכי כתיב. [צ"ל] מזה על זה דהא כתב. ד"ה היכי מייתי לה, בק"ו. [צ"ל] היכי מייתי ליה, להאי קו"ח, הס"ד. ד"ה אפילו ע"י דבר אחר וכו', ב' מינין דגן ומין. [צ"ל] ב' מיני דגן ומין. ד"ה תירוש ודגן, שהן ב' מינין. תיבות שני מינין נמחק. ד"ה הני, כל שאר מינין דרבנן. [צריך להוסיף] נינהו כלומר חיובן למעשר אינן אלא מדרבנן.
תוס' ד"ה ומה תירוש ויצהר וכו', לא מצינן למידן. [צ"ל] לא מצי למידן. שם, זה בזה דהוי מצי למימר. [צ"ל] זה בזה כו' דהא [נ"א, דהוה] מצי למימר. שם, ומתעשרין זה על זה. [צ"ל] [ו]מתעשרין מזה על זה. שם, של שנה אחת דאינם כלאים. [צ"ל] של שנה אחת וגם אינם כלאים. [ד"ה דגן ודגן וכו', אית ליה כלאי זרעים ומחייב אפי'. [צ"ל] אית ליה כלאי זרעים דאורייתא ומחייב אפי']. שם, כלאי זרעים חייב בתרי וכן. [צ"ל] כלאי זרעים (דאורייתא ומ)חייב בתרי מיני וכן. שם, שעורה וחרצן נמי חייב ש"מ. [צ"ל] שעורה וחרצן נמי מחייב ומדלא נקט קמ"ל דכי זרע [חטה ושעורה] חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי מחייב ש"מ. שם, וחרצן ובחד מודה. [צ"ל] וחרצן משום דבחד מודה. שם, הוא ועוד יש ספרים שכתוב בהם. [צ"ל] הוא ויש ספרים שכתוב בהם (שם). [שם, ואפי' [לספרים] שכתוב שם. [צ"ל] ואפי' לספרים שכתוב בהם שם]. שם, ר' יונתן אומר מין א' וכו' דר' יונתן שדך. [צ"ל] ר' יונתן אומר אפילו מין אחד וכו' דר' יונתן כתיב שדך. שם, משום כרמך לוקה ואי לא. [צ"ל] משום כרמך לוקה כלומר דכי איכא כרם בהדי כלאי זרעים לוקה תרתי ואי לא. שם, אלא לגמרי (כזה). תיבת כזה נמחק. שם, הלכך כולם ודאי מחייבי. [צ"ל] הלכך ודאי כולם מחייבי. שם, לא אפשר לו לפרושי הכי. [צ"ל] לא אפשר לן לפרושי הכי. ד"ה ושני מינין בעלמא דרבנן וכו', לא פטר לא חרובי. [צ"ל] לא פטר אלא חרובי. שם, כל מילי דשבות ומשום מצוה. [צ"ל] כל מילי דמשום שבות ומשום רשות ומשום מצוה. שם, לשון בני אדם ודפליגי. [צ"ל] לשון בני אדם והא דפליגי. שם, כגון משקה היוצא. [צ"ל] כגון במשקה היוצא. שם, עד דאמר האוכלה במיתה. תיבת דאמר נמחק. שם, אלא חומר דרבנן. [צ"ל] אלא איסור חמור דרבנן. שם, דבר שתרומתו דאורייתא ואע"ג. [צ"ל] דבר שתרומתו דאורייתא יהיה בו דין זה השנוי במשנה והא דאמרינן בסוף הערל בההיא דעגול בעגולים אי הוי תרומה בזמן הזה דאורייתא (ו)אע"ג. שם, וגרגיר יכול שאני. [צ"ל] וגרגיר או יכול שאני. שם, וחרובי גירמה תלמוד לומר. [צ"ל] וחרובי גדורה ת"ל. שם, חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש רבא בשם שמואל. [צ"ל] חלת חוצה לארץ ותרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ר' אבא בשם שמואל. שם, איסי בן עקביא. [צ"ל] איסי בן עקביא בשם ר' עקיבא. ד"ה אלא מעתה וכו' מעשר בקר [כו'] יתעשרו כו', וא"ת הא אתא למילף. [צ"ל] מעשר בקר ומעשר צאן יתעשרו כו', וא"ת הא איכא למילף. שם, לחלק על כל מין ומין דאתי. [צ"ל] לחלק על כל מין ומין הוא דאתי.
<h2>דף נד:</h2>
תוס' ד"ה אמר אביי וכו', ורבא דאמר הכא בלא ראשיתם נמי וכו'. ואומר ר"י דרבא דהתם ס"ל כלישנא בתרא דאמרי' לקמן בסמוך בלא עשירי נמי לא מצית אמרת וכו' ולההיא לישנא אית ליה לרבא שפיר הך דרשא דראשית דקאמ' אביי הכא. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה אמר אביי וכו', וי"ל דלאביי ודאי משמע דאתאי ראשית לחלק במיני דגן. ואומר ר"י דמדכתיב ראשיתם סתמא דמשמע דקאי בין אדגן ודגן בין אתירוש ודגן ש"מ דאתא לאשמועינן דאי עביד לא מהני דאי לא הוה אתי אלא לאשמועינן דאין תורמין מדגן זה על דגן זה אע"פ שאין כתוב שם חלב היה לו לכתוב ראשית דהוה משמע דלא הוה קאי אתירוש ודגן ומדכתבי' בלישנא דמשמע דקאי אתרוייהו ש"מ שיש ללמוד הימנו דאי עביד לא מהני אע"ג דבשאר דוכתי אמרי' לאביי אי עביד מהני. (תוס' חיצוניות).
גמ', ראשיתם וכן אמר ר' אילעא ראשיתם, [צ"ל] ראשיתם וכן אמר ר' אלעזר ראשיתם. רב הונא בריה דרב נחמן אימא לערבו לבקר בצאן אמר. [צ"ל] רב הונא בר נתן אימא ל(י)ערבו לבקר וצאן אמר. ואחד באמצע חזינן, [צ"ל] ואחד באמצע חזיאן, אות נ' נמחק.
רש"י ד"ה כבשים ועזים נמי וכו', ויצהר וה"נ דרשינן ק"ו דחדש וישן. [צ"ל] ויצהר ה"נ דכתיב מעשר אבקר ועשירי אצאן ליתי צאן וצאן מקו"ח דחדש וישן (וה"נ). ד"ה וכי תימא אי כתב בהמה וכו', בהמה להרבעה. [צ"ל] (בהמה (שסימניה) [למיני]) [בהמה לסימני' ולהרבעה]. שם, לא מיסתבר. [צ"ל] לא מיותר (מיסתבר). ד"ה ממין על שאינו מינו לא וכו', דמעוטינהו דהיקישא. [צ"ל] (דמיעטא) [דמעוטא] דהיקשא. ד"ה ה' מכאן וה' באמצע. [צ"ל] ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע. ד"ה ה' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע וכו', ואיתויי הויא כמאן. [צ"ל] ואיתויי דמיא כמאן.
תוס' ד"ה אמר אביי וכו', מוקי ליה אפי' לתירוש. [צ"ל] מוקי ליה אביי אפילו לתירוש. שם, והכא מוקי לה לחלק. [צ"ל] והכא מוקי ליה לחלק. שם, ורבא אמר בלא ראשיתם. [צ"ל] ורבא דאמר הכא בלא ראשיתם. שם,דמוקי בהדיא התם להכי. [צ"ל] (ו)מוקי ליה בהדיא להני, ותיבת התם נמחק. שם, דחד חלב כתיב בהו מהאי. [צ"ל] דחד חלב כתיב בהו תורמין מהאי. שם, משמע דהאי ראשית לחלק וכו' דגן דמדסמך ליה. [צ"ל] משמע דאתא ראשית לחלק וכו' דגן מדסמך ליה. שם, ומוקי נמי לומר. ס"א ואתאי נמי לומר. שם, דמשמע דקרא אכולהו. [צ"ל] דמשמע דקאי אכולהו. שם, כדלעיל ומן דגן. [צ"ל] כדלעיל ומיהו דגן. שם, והתם נפקא לן מראשית. [צ"ל] והתם נפקא ליה מראשית. ד"ה חדא מיניה רב פפא אמרה וכו', ועל רב פפא. [צ"ל] ועל רבא ועל רב פפא.
<h2>דף נה.</h2>
גמרא, נמר ונמורי. שהירדן היה מפסיק ביניהם. (הרא"ש).
תוס' ד"ה אמר קרא והירדן יגבול אותו לפאת קדמה. ה"ג ול"ג לפאת ים דהאי קרא כתיב בגבול בנימין ביהושע שהיה למזרח. (תוס' חיצוניות).
תוס' ד"ה מעבר לירדן ירחו וכו', וי"ל דדוקא מייתי האי קרא דכתיב באלה מסעי מה יריחו וכו' לאו מהקשא דירדן ליריחו קא דריש דבכמה דוכתי כתי' ירדן יריחו ולמה הביא מקרא זה אלא משום דבמסעי כתיב שתי המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה וכו' משמע דירדן לאו מגבול שני המטות אלא עיקר ארץ ישראל כמו יריחו וחלק המטות מעבר לירדן והלאה ולא הירדן בכלל כמו שיריחו אינה בכלל. (תוס' חיצוניות).
גמ', למיזל ואתייה, [צ"ל] למיזל לאתוייה. ותניא יוצא ירדן, [צ"ל] ותניא ירדן יוצא. זכרותיה דירדנא ממערת, [צ"ל] זכרותיה דירדנא מערת, אות מ' נמחק.
רש"י ד"ה ולשמואל וכו', שום בהמה לצרפן. [צ"ל] שום בהמה מצרפין, הס"ד. ד"ה דלא מיקרבן וכו', ולא רועה. [צ"ל] ולא הרועה, הס"ד. ד"ה והירדן יגבול אותו וכו', בגבול אחד מן השבטים. [צ"ל] בגבול בנימין, הס"ד. ותיבות אחד מן השבטים נמחק. ד"ה אלא מעתה, כל דכתיב כו' ותאר הגבול ה"נ. [צ"ל] כל היכא דכתיב כו' ותאר הגבול ועלה הגבול ה"נ. ד"ה זאת תהיה לכם וגו', לאחר שמנאן כולן עשאוה ארץ. [צ"ל] לאחר שמנאן כולן עשאן ארץ. ד"ה ארץ וכו', הארץ גבולותיה דארץ כו' ולא גבולות דירדן. [צ"ל] הארץ לגבולותי' דארץ כו' ולא גבול דירדן. ד"ה לר' אמי וכו', ליתני כל הנהרות. [צ"ל] ליתני במתני' כל הנהרות. ד"ה כל הנהרות וכו', למטה חוץ מג' נהרות. [צ"ל] למטה משלשה נהרות, תיבת חוץ נמחק. שם, באים משם. [צ"ל] באים מהם, הס"ד.
תוס' ד"ה אמר קרא יגבול אותו לפאת קדמה. [צ"ל] אמר קרא והירדן יגבול אותו לפאת קדמה. שם, ולא כמו שכתוב בספרים. [צריך להוסיף] לפאת ים, הס"ד. ד"ה שאני התם וכו', וקראי של מעלה ותאר וכו'. [צ"ל] וקראי של ועלה הגבול ותאר וכו', ואות מ' נמחק. שם, בספר יהושע כל חילוק כל שבט ושבט. [צ"ל] בספר יהושע על חילוק גבול כל שבט ושבט. ד"ה מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה כתיב. תיבת כתיב נמחק. שם, כמו שיריחו לאו בכלל. [צ"ל] כמו שירחו אינה (לאו) בכלל. ד"ה אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה וכו', לפירוש הקונט' דהמ"ל. [צ"ל] לפירוש הקונטרס דמ"מ, תיבת דהמ"ל נמחק. שם, כדכתיב בסוף והירדן. [צ"ל] כדכתיב בסוף פרשת בנימין והירדן. שם, כתיב להם. [צ"ל] כתיב וזה להם [א.ה. עי' יהושע י"ח י"ב]. שם, שכל הים בגבול יהודה. ס"א שכל הלשון בגבול יהודה. שם, דאין קרוי לירדן. [צ"ל] דאין קרוי ירדן, אות ל' נמחק.
<h2>דף נה:</h2>
תוס' סד"ה שמא ירבו מי נוטפין וכו', וגם מדקאמר הכא אין המים מטהרים בזוחלין כו'. ויש להביא ראיה מדקאמ' אין המים מטהרים בזוחלים אלא פרת ביומי תשרי בלבד מדלא קאמר סתמא אין המים מטהרים אלא פרת וכו' משמע דוקא בזוחלין אבל באשבורן מטהרי ואמאי ליכא למיחש שמא לא רבו הנוטפין וה"ל הזוחלין רובא אלא ודאי דמי מעין מטהרי אף באשבורן (הרא"ש ז"ל במס' שבת (ס"ה ע"ב)).
תוס' ד"ה אין המים מטהרין בזוחלין כו', אבל לא שייך לומר למה נקרא שמו פרת. וז"ל הרא"ש ז"ל אלא דלא שייך למימר למה נקרא שמו פרת לפי שהוא עיקר שמו ויובל כמו יבלי מים ובב"ר וכו'. באותו דיבור, וא"ת א"כ מנלן דהא דרב פליגא עליה. וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו בפ' במה אשה [שבת ס"ה ע"ב ד"ה ופליגא] וא"ת מנלן דרב פליג אדשמואל דכיון דאין המים מתרבין אלא בשעה שהמטר יורד מש"ה קאמ' רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת וי"ל דלשמואל פעמים שהנהר רבה בלא [גשמים] מסלעו ומקורו ע"כ. באותו דיבור, ועוד הקשה לרב וכו'. ואי קשיא לאבוה דשמואל דחייש שמא ירבו נוטפי' הא דקאמ' במס' פסחים בפ' האשה דזב וזבה טעונים מים חיים קודם הפסח דהיינו ביומי ניסן לאבוה דשמואל היכי משכחת לה הא, דשמא רבו הנוטפי' ולא סלקא להו טבילה במים חיים תריץ כגון במקואות שלנו שהן תחת הגגין דליכא למיחש לנוטפין. (מר') [מרבינו] (תוס' שנץ שם פ' במה אשה). וא"ת אליבא דשמואל זב שטעון ביאת מים חיים במה היה טובל לפסחו דתניא התם [פסחים צ' ע"א] הזב והזבה ששחטו עליהם וכו' מכלל שהיו מטהרין סמוך לפסח י"ל כי סמוך למקורו של מעין היה המעין מכוסה שאין גשמים יורדין בו וגשמים שיורדין למטה אין דרך לחזור לאחוריהם אלא שיורדין והולכים אל הים כן תרצו בתוס'. (הריטב"א ז"ל שבת ס"ה ע"ב ד"ה ופליגא).
גמ', ורבים מסייע ליה, [צ"ל] ורבים וחכמים אומרים פרת שמו אמר מר שמימיו פרים ורבים מסייע ליה. נהרא מכיפיה מיבריך. עי' בערוך ערך כף. ופליגא דידיה אדידיה דאמר. [צ"ל, ופליגא אדשמואל דאמר]. ס"א ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר. מתני', הלוקח. [צ"ל] הלקוח.
רש"י ד"ה סולמי דפרת, מקלחין. [צ"ל] סולמי דפרת, (מ)ראש[י] פרת מקלחין. ד"ה פרין ורבין, שגדל ורבה בלא שום מטר. [צ"ל] שגדל מאליו בלא שום מטר. מכיפיה, מאליו בלא שום מטר. תיבת ורבה נמחק. ד"ה זוחלין, נובעין. תיבות זוחלין נובעין נמחק. ד"ה ה"ג ופליגא דידיה אדידיה, כלומר פליגא דשמואל אדשמואל, אין המים. [צ"ל] ה"ג ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אין המים. תיבות דידיה [עד] דשמואל נמחק. ד"ה אין המים וכו' בזוחלין, דכל שעה. [צ"ל] בזוחלין דבכל שעה. שם, עביד לברתיה. [צ"ל] עביד לבנתיה.
תוס' ד"ה הוא פרת דמעיקרא וכו', קורהו רביעי דהוא פרת. [צ"ל] קורהו רביעי אלא הכי קאמר הוא פרת. שם, הולך ביושר לדרך הילוכו ובפרשת. [צ"ל] הולך ביושר כדרך הלוכו ולכך עומד בשמו ובפרשת. ד"ה מסייע ליה לשמואל וכו', ולר"מ משמע כו' דוקא דנקרא שמו. [צ"ל] ורבי מאיר משמע כו' דוקא שלכך נקרא שמו. שם, אינו אלא משום דפרת מתברך יותר לפי. [צ"ל] אינו משום דפרת מתברך יותר אלא לפי. שם, שכולם מתברכי' [מכיפיה דפרת]. [צ"ל] שכולם מתברכין ממנו. שם, וכן פי' ר"ת. ס"א וכן פי' רש"י. שם, והוא רמיא. [צ"ל] והוא זכרותא דמיא, תיבת רמיא נמחק. שם, תלה הכתוב פריה. [צ"ל] תלה הכתוב הפריה. ד"ה מטרא במערבא וכו', וגבי משה נמי. [צ"ל] וגבי רוצח נמי. שם, דחלפא אוורדי. [צ"ל] דחלפא אבי וורדא. שם, יוצא מכח עמוד האור על גבי חדרי דגן עדן שבמערב ולערב מכח אור. [צ"ל] יוצא במזרח מכה עמוד האור ע"ג וורדי ג"ע שבמערב ולערב מכה אור. ד"ה ומפצי ביומי תשרי וכו', ואע"ג דהשתא ליכא. [צריך להוסיף] אימר בדידיוני נפל. ד"ה שמא ירבו מי נוטפין וכו', וכדפי' בקונט' ומי גשמים. [צ"ל] וכדפי' בקונטרס (ו)דמי גשמים. שם, יצא עשה מקוה לכתחלה. [צ"ל] יצא הממלא ועשה מקוה בתחלה, אות ל' נמחק. שם, והמקוה באשבורן ויש להביא ראיה. [צ"ל] והמקוה באשבורן אלמא לכל מילי ילף מקוה לדין מעיין ולא מעיין לדין מקוה ויש להביא ראיה. שם, אע"פ שהמים מכונסים שם במקוה ומיהו. [צ"ל] אע"פ שהיו מי מעיין מתכנסים בו ומיהו, תיבות שהמים מכונסים שם במקוה נמחק. שם, דבירושלמי קאמר והיה לרחצה הכהנים בו ולאו. [צ"ל] דבירושלמי קאמר והים לרחצה לכהנים בו וקאמר ולאו, אות ה' נמחק. שם, ומפרש דרגלי השורים נקובים כמוציא. [צ"ל] ומפרש(י) דרגלי (שבדרום) [השוורים] היו נקובים כמוציא רמון. שם, שעל הפרווה. [צ"ל] שעל גבי בית הפרוה. שם, באשבורן ממה נפשך. [צ"ל] באשבורן דמה נפשך. שם, שנפסקו מן המעיין שמטהרין ובהדיא. [צ"ל] שנפסקו מן המעין ובהדיא, תיבת שמטהרין נמחק. שם, ומשקה בי מטבחיא דקאמר בפ'. [צ"ל] ומשקה בי מטבחייא דבפ', תיבת דקאמר נמחק. שם, דבקרקע חזו להטביל. [צ"ל] דקאמר בקרקע חזו להטביל (בקביעותא). שם, ונראה להביא ראיה אפילו לא. [צ"ל] ונראה להביא ראיה דאפילו לא. שם, הא באשבורן אע"ג דליכא רובא. [צ"ל] הא באשבורן מטהרי אע"ג דדלמא רובא. ד"ה אין המים מטהרין בזוחלין כו', דשמואל ואבוה. [צ"ל] דשמואל דהכא ואבוה.
<h2>דף נו.</h2>
גמ', אף צאנך ובקרך אינו בלקוח, [צ"ל] אף שורך [וצאנך] אינו בלקוח. לבכור דלא איתיה בעשייה. [צ"ל] לבכור דליתיה בעשיה. מה בנך שאינו בא, [צ"ל] מה בנך מחויב ואינו בא. ר"ש בן יהודה היא משום ר"ש דאמר מחוסר, [צ"ל] ר"ש בן יהודה היא דתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש מחוסר.
רש"י ד"ה ופריך והא בבכור כתיב וכו', ועוד בכור קדוש. [צ"ל] ועוד דבכור קדוש. ד"ה אמר קרא תעשה וכו', ולא בעי עשייה שיקדישנה. [צ"ל] ולא בעי עשייה שיקדישנו, אות ה' נמחק. ד"ה ר' יוחנן חזאי בחילמא כו', בחלום והואיל ונראה לי. [צ"ל] בחלום [והואיל] והלילה נראה לי. ד"ה אישתמיטתיה וכו', שנתנו במעי אמו. [צ"ל] שנתנו לה במעי אמו.
תוס' ד"ה אין המים מטהרין בזוחלין כו' (מהעמוד הקודם), מכיפיה מבריך דמסייעתא ליה ברייתא דאמר. [צ"ל] מכיפיה מבריך דמסייעא ליה ברייתא דר"מ דאמר. שם, מכל מקום מסייעין ליה. [צ"ל] מ"מ מסייעינן ליה. שם, אבל לא שייך לאמר למה. [צ"ל] אבל לא שייך למימר למה. שם, פרין ורבין ובלא גשמים. [צ"ל] פרין ורבין וגם מצאנו שבלא גשמים. שם, שאין לך טפח שיורד שאין. [צ"ל] שאין לך טפח שיורד מלמעלה שאין. שם, יורד מלמעלה ואמרינן התם נמי דאמר. [צ"ל] יורד מלמעלה כדקאמר נמי התם דאמר. שם, דסבירא דאורחא כו' גם כל הנהרות נמי לפעמים מבריך ומאי סהדא דנהר פרת אין זה. [צ"ל] דסבירא ליה דאורחא כו' גם בלא גשמים נמי לפעמים מבריך ומאי סהדא רבה דפרת אין זה. שם, ומייתי בסנהדרין. [צ"ל] ומייתי לה בסנהדרין. שם, שמא רבו הנוטפין על כו' להו גשמים, [צ"ל] שמא ירבו הנוטפין על כו' להו מי גשמים. שם, במה מטהרין מצורעים. [צ"ל] במה מטהרין זבין ומצורעין. שם, והזאה היאך היה על. [צ"ל] והזאה היאך היא על, תי' היה נמחק. שם, והלא היו רחוקים מפרת. [צריך להוסיף] ומיומי תשרי. שם, מתערבין בהן שהמימי גשמים. [צ"ל] מתערבין בהן שמימי גשמים. שם, ואין מתערבין במקואות גבוהים כו' וכגון בנהרות היוצאים כו' ואין מי הגשמים מתערבין ומכונסין שם תדע הא דתנן במס'. [צ"ל] ואין מתערבין במקומות גבוהים (תיבת במקואות נמחק) כו' וכגון נהרות היוצאים כו' ואין מימי גשמים מתערבין ומתעכבין שם תדע דהא תנן במס'. שם, וכל שכן נהרות ומעיינות. [צ"ל] וכל שכן שאר בארות ומעיינות. שם, אבל נהרות כשרות כו' דאיכא למימר מן הדין. [צ"ל] אבל שאר בארות כשרות כו' דאיכא למימר דמן הדין. שם, משום גשמים ולפי פירוש אחרון. [צ"ל] משום חרדלית ולפי פי' האחרון. שם, חיותן מחברן. [צ"ל] חיותן הי' מחברן. שם, לים הגדול דאמרינן בריש מכות. [צ"ל] לים הגדול ולא דמי לחבית של מים שנפלה לים הגדול דאמרינן בריש מכות. ד"ה ומה בנך אינו בלקוח וכו', וא"ת אין דנין. [צ"ל] וא"ת והא אין דנין. שם, ומודה ר"ע דאמרינן בפ' בנות כותים. [צ"ל] ומודה ר"ע כדאמר רב ששת בפ' בנות כותים. שם בההיא דתודה נמי כו' מועבדת שיהא עבודות של חדש שוות ביה ומוכח. [צ"ל] בההיא דהתודה נמי כו' מועבדת שיהו כל עבודות של חדש זה כזה ומוכח. שם, לכמה דברים מהכא פסח מצרים. [צ"ל] לכמה דברים גמר מה בין פסח מצרים. ד"ה אמר קרא כן תעשה וכו', לענין בכור כדאמר אמר קרא. [צ"ל] לענין בכור דאמרי' אמר קרא. שם, משום דבכור לא שייך קדושת עשייה (קדושה). [צ"ל] משום דבבכור לא שייך קדושת עשייה דמרחם קדוש והיינו דקאמר אם אינו [ענין] לבכור דליתיה בעשייה. ד"ה לקח עשרה עוברין וכו', נולדו כיון דהוי. [צ"ל] נולדו כל זמן דהוי. תי' כיון נמחק. שם, במעי אמן ואפילו לרבי שמעון בן יהודה. [צ"ל] במעי אמן לומר אפילו לר"ש בן יהודה.
<h2>דף נו:</h2>
גמ', והאי לאו זרעיה הוא. [צריך להוסיף] זונה ישראלית אתננה מותר דהא [תפסי] בה קדושין וכהן הבא עלי' לוקה משום לא יחלל זרעו דהא זרעיה הוא. מתני', האחין והשותפין שחייבין בקלבון כו' בהמה חייבין במעשר, [צ"ל] האחין השותפין כשחייבין בקלבון כו' בהמה וכשחייבין במעשר. גמ', אפילו קנו בתפיסת הבית, [צ"ל] אפילו קנו מתפוסת הבית. שלא חלקו בזה ובזה, [צ"ל] שלא חלקו לא בזה ולא בזה. חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורב נחמן. תי' לכך נמחק. חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורבי אלעזר. תי' לכך נמחק. חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורבי יוחנן. תי' לכך נמחק. חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ואזדא. תי' לכך נמחק.
רש"י ד"ה ותיעשריה איהי וכו', משום נתן במתנה. [צ"ל] משום נותן במתנה. ד"ה הא קמ"ל וכו', דהאי אתנן דלא בר עשורי דזונה כותית היא. [צ"ל] דהאי אתנן בזונה דלאו בר עשורי דכותית היא. ד"ה מה עריות לא תפסי בהו קדושי וכו', מחייבי כריתות במסכת. [צ"ל] מחייבי כריתות כדאמרי' במסכת. ד"ה לאו זרעו הוא וכו', אחר הכותית בפ"ב. [צ"ל] אחר הכותית כדאמרי' בפ"ב. ד"ה מתני', האחין שהן שותפין וכו', ואם שוקלין הסלע שלם [דהיינו] שני חצאי שקליהם ביחד (יהו כולן) חייבין. [צ"ל] ואם שוקלין סלע שלם לשני חצאי שקליהם (כאחד) [באדר] יהו חייבין. שם, קלבון דהוא קלבון להכרע. [צ"ל] קלבון וההוא קלבון להכרע. שם, יהבי נמי קלבון שני. תי' שני נמחק. שם, וחייבין בקלבון שני. תי' שני נמחק. ד"ה פטורים ממעשר בהמה, כל ימי. [צ"ל] פטורים ממעשר בהמה, דשותפין פטורין ממעשר בהמה כל ימי. ד"ה וכשחייבין במעשר בהמה וכו', ועדיין תפיסת בית ירושת. [צ"ל] ועדיין תפוסת הבית ירושת. ד"ה פטורין מן הקלבון, שני. תי' שני נמחק. שם, כשני אנשים המצרפין. [צ"ל] כשני אנשים המצטרפים. ד"ה קנו בתפיסת הבית חייבין. [צ"ל] קנו מתפוסת הבית חייבין. שם, להם בהמה מאביהם. [צ"ל] להם בהמות מאביהם. ד"ה חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים וכו', לאשמועינן סד"א. [צ"ל] לאשמועינן דסד"א. שם, דלמיפלג בנכסים נמי. [צ"ל] דלמיפלג בכספים נמי, תי' בנכסים נמחק. ד"ה גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים וכו', המגיע ממיתת אביהם. [צ"ל] המגיע בשעת מיתת אביהם, אות מ' נמחק. שם, הגדיים והתיישים הלכך כו' קנין הוא. [צ"ל] הגדיים ובחצי התיישים הלכך כו' (קנין) [קנייה] גמורה היא. ד"ה אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, אמרינן ברירה. [צ"ל] אמרי' יש ברירה. שם, הילכך ולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין. [צ"ל] הילכך לא ולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין.
תוס' ד"ה זונה ישראלית וכו', על אמו ובתמורה תניא [רבי] (ר"ל) אומר אין אתנן אלא הבא לו בעבירה אבל. [צ"ל] על אמו אלמא זונה ישראלית אתננה אסור ואביי לא פליג עליה בהא דברייתא היא בפ' כל האסורין דף כ"ט ע"ב רבי אומר אין אתנן אסור אלא כל אתנן הבאות לו בעבירה אבל. שם, י"ל דלא מיירי כדקיימא ליה. [צ"ל] י"ל דלא מיירי הכא בדהויא ליה. שם, בדתפסי בהדי קדושין. [צ"ל] בדתפסי ליה [בה] קדושין. שם, לוקה בגיורת. [צ"ל] לוקה כגון בגיורת. שם, באיסור כרת כיון. [צ"ל] באיסור כרת דכיון. שם, תיקשי ברייתא. [צ"ל] תיקשי ליה מהך ברייתא דהכא. שם, נמי שמעינן כו' איהי כשנותן לה. [צ"ל] נמי הוה שמעינן כו' איהי כשניתן לה. ד"ה מה עריות דלא תפסי בהו קדושין כו', בפ' החולץ הולד כשר וי"ל דגבי זונה. [צ"ל] בפ' החולץ דהולד כשר וי"ל דלגבי זונה. שם, יותר מזה. [צ"ל] יותר מזה דהוה כבהמה. ד"ה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו', דלקוחות הן ומשני מאי. [צ"ל] דלקוחות הן דמשני מאי. שם, דלא תקשי מיניה עליה. [צ"ל] דלא תיקשי מתני' עליה. ד"ה לברור חד מיניהו להדי כלב כו', אותו שכנגד הכלב. [צריך להוסיף] והי מינייהו מפקת. שם, וכי תימא לפי ששוה לכלב. [צ"ל] וכי תימא אותו ששוה בדמיו לכלב. שם, הא דאמר. [צ"ל] הא אמר, אות ד' נמחק. שם, דמסתמא כך דעתו כו' הוא כנגד. [צ"ל] דמסתמא כך היתה דעתו כו' הוא יהיה כנגד.
<h2>דף נז.</h2>
גמרא, מה כאן פרט לטרפה. מכל אשר יעבור דריש פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה ומן הארכובה ולמטה חשיב לה עוברת כיון דאינה אלא בעלת מום בעלמא.
גמ', אף להלן פרט לטרפה. עוד איכא תרי קראי לפסול טרפה מקרבן ובמנחות [ו' ע"א] מוקי חד לטרפה במעי אמה דלא היתה לה שעת הכושר וחד לנטרפה ואח"כ הקדישה. (תוספי הרא"ש ז"ל).
גמ', ואם אמרת, [צ"ל] ואי אמרת, אות ם' נמחק. מתני', חוץ מן כלאים וטרפה. [צ"ל] חוץ מן הכלאים והטריפה. גמ', ספיקא הוא מיעט רחמנא, [צ"ל] ספיקא הוא ומיעט רחמנא.
רש"י ד"ה ואי אשמעינן שדה וכו', דלקולא הוא דמיפטר ממעשר. [צ"ל] דלקולא הוא דליפטר ממעשר. ד"ה הכא במאי עסקינן וכו', כגון דלא שוו אהדדי. תי' כגון נמחק. שם, שבתוך עשרה. [צ"ל] שבתוך העשרה. שם, שעם אותו הכלב. תי' אותו נמחק. שם, תשעה שכנגדן יותר. [צ"ל] תשעה שכנגדו יותר. שם, והעשירי כנגדו. [צ"ל] והעשירי כולו כנגדו. שם, ופלגי חומשא. [צ"ל] (ופלגי וחומשא) [ופלגו חומשא]. שם, נמצא שתשעה שעמו אינן אלא. [צ"ל] נמצא שתשעה שעמו אינן שווין אלא. שם, כל חד ואותן. [צ"ל] כל חד וחד ואותן. שם, יותר על ארבע זוז מחילוף. [צ"ל] יותר על ארבע זוז הוי מחילוף. ד"ה ותנא דידן וכו', כל הני דמתניתין. [צ"ל] כל הני דמתעשרין, הס"ד. ותי' דמתני' נמחק. ד"ה והני וכו', רבינהו דלעשרי. [צ"ל] רבינהו דלעשרינהו. ד"ה טומטום ואנדרוגינוס ספקא הוא. [צ"ל] טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספקא הוא.
תוס' ד"ה פרט לטרפה שאינה עוברת וכו', מן הארכובה ולמעלה היא מי"ח. [צ"ל] מן הארכובה ולמעלה היא אחד מי"ח. שם, כיון דאינה נטרפה. [צ"ל] כיון דאינה אלא בעלת מום בעלמא.
<h2>דף נז:</h2>
תוס' סוף ד"ה בפרוס הפסח וכו', דלעולם באחד באדר משמיעין על השקלים. וז"ל תוס' שאנץ התם בפ' בתרא דמגלה [כ"ט ע"ב] על הא דאמרי' אפי' תימא רשב"ג כיון דאמר מר בט"ו בו שלחנות יושבין וכו' וקשה דשתי שבתות דרשב"ג ילפי פ"ק דפסחים [ו' ע"ב] מנביא עומד בר"ח ומזהיר על הפסח דהיינו בין הכל י"ד יום ויום ר"ח ויום עשיית הפסח בכללן והכא יש י"ד יום מלבד יום תחלת שלחנם של ישיבות וא"כ לא היה ראוי להפריש שקלים אלא יום שני של אדר ואין לומר מה שהנביא מזהיר מר"ח על הפסח לאו משום פסח גופיה וכו' והאריך שם. וכענין זה יש לדקדק גם אליבא דרבנן שמפורש טעמייהו בפ"ק דפסחים [שם] שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני דהיינו ל' יום בלא יום עשיית פסח שני מי"ד בניסן עד י"ד באייר ובכאן בשמועה זו אין רק ל' יום עד ר"ח ניסן עצמו וי"ל דאע"פ שהיה ראוי להקדים השמעת פרשת שקלים יום א' קודם ר"ח אדר משום דר"ח יום חשוב ומסויים קבעום בו אע"פ שפיחתו עכשיו יום א' ועוד היינו יכולין לומר לפי שלפעמים שמי"ד בניסן עד י"ד באייר אין רק ל' יום בין הכל כשניסן חסר ופעמים שהיו מחסרין אותו כדאמרי' [עי' ר"ה ו' ע"ב] עצרת ששה וכו' עד שניהם חסרין לפיכך אין לדרוש מן הפסוק של אזהרת פסח מפסח ראשון אלא ל' יום בין הכל ע"כ ועוד האריך ע"ש.
גמרא, חזרים שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו. נ"א בכל הס"י שבידי ששים רבוא קליפי עלין תיש שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו ופירושי רש"י ז"ל כתיבת יד שבידי מורים על נוסחא זו עיין בפי' רש"י ז"ל שבכתיבת יד שנעתיק בעה"י בסמוך [הוא רש"י כת"י הנדפס בשולי העמוד]. ובקצת ס"י בגמרות של קלף כתוב יתוש שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס וכו'. [ומי שדיא ליה והא כתיב כנף רננים נעלסה]. עי' בתוס' מנחות ס"ו ב' [ד"ה כנף]. נעלסה אמר רב אשי, [צ"ל] נעלסה נושא עולה ונתחטא אמר רב אשי. למה נאמרו שלש גרנות, [צ"ל] למה אמרו שלש גרנות.
רש"י ד"ה ולד מעליא הוא וכו', וד"ה ודלא כר' יוחנן וכו', וד"ה כר' שמעון וכו', וד"ה והשלח וכו' לחוץ. נ"א בס"י כולם, וולד מעליא הוא ויושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וגבי בהמה נמי לידה מעליא הוא לקדשים. ודלא כר"י, דאמר בפ' יוצא דופן מודה הוא ר"ש לענין קדשים. כרבי שמעון, דאמר דנכנס לדיר וכו', נ"א כר"ש בן יהודה דאמר בפ' דלעיל מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור. והד"ה והשלח כו' לחוץ נמחק. ד"ה בן סתריאל מערקת לבינה, מקום. את המתה, כשמקשה מחמת הוולד מפשיטים עור האם כו'. [צ"ל] מקום, הס"ד. ומה"ד במקומינו כשהבהמה מתה מחמת לידה מפשיטין עור האם כו'. ד"ה נתגלתה טעמא של משנתינו וכו', כל זמן שהעור שהשלח. תי' שהעור נמחק.
תוס' ד"ה בפרוס הפסח וכו', וקביעא ליה זמנו לעולם. [צ"ל] וקביעא ליה פרוס לעולם, תי' זמנו נמחק. שם, שמע מינה ערב פסח מן המנין. [צ"ל] שמע מינה דערב הפסח מן המנין. שם, ולמה [לא] אמרו באחד בתשרי. [צ"ל] ולמה אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי. שם, אלא מפני קרבנות. [צ"ל] אלא מפני הקרבנות. שם, אפי' דוק שבעין. [צ"ל] דאפי' דוקין שבעין. שם, מיבעי ל' יום. [צ"ל] מיבעי לן שלשים יום. שם, נפקא פ"ק דפסחים משום דנביא עומד כו' ומזהיר בפסח שני ועיקר שני לשחיטת פסח שני נאמר ועיקר דרשא דשתי שבתות דרשב"ג. [צ"ל] (ד)נפקא לן פ"ק דפסחים מהא דנביא עומד כו' ומזהיר על פסח שני ועיקר הלכות פסח שני לשחיטת הפסח [ש]בי"ד באייר ושתי שבתות נמי דרשב"ג. שם, ומזהיר על פסח ועיקר הלכות פסח מצרים. [צ"ל] ומזהיר על הפסח (דעיקר) [ועיקר] דרשא דפסח מצרים, תי' הלכות נמחק. שם, קרבנות אחרים ובפרק בתרא דמגילה משמע התם. [צ"ל] קרבנות אחרים וע"ק (ד)בפ' בתרא דמגילה דמשמע התם. שם, מתני' דמקדימין. [צ"ל] מתני' דבאחד באדר משמיעין על השקלים ומפרש דכיון דאמר מר בחמשה עשר בו השולחנות יושבין במדינה כו' משום שולחנות מקדימין, והנוסחא שהוא בדפוס כתב בשם ס"א. שם, דמגילה עצמה יקשה למצוא י"ד יום בלא. [צ"ל] דמגילה עצמה קשה מגופה דלרבנן הא דמשמיעין מאחד באדר על השקלים משום תרומה חדשה דאחד בניסן ואין כאן שלשים יום בלא. שם, עיקר י"ט להתחיל בשתי שבתות. [צ"ל] עיקר הי"ט להתחיל השתי שבתות. שם, ומזהיר על פסח היינו על שחיטת פסח. [צ"ל] ומזהיר על הפסח היינו על שחיטת הפסח. שם, קבעו חכמים זמן. [צ"ל] קבעו חכמים הזמן. שם, כיון שדבר מסור. [צ"ל] כיון שהדבר מסור. שם, לכוין החשבון זמן. [צ"ל] לכוין החשבון מכ"ט יום באדר ותדע דאע"ג דלר"ע הוי אדר פעמים מלא ופעמים חסר לא משתמיט שישתנה בכך זמן. [שם, שקלים לעולם באחד. צ"ל שקלים דלעולם באחד].
<h2>דף נח.</h2>
תוס' ד"ה חוץ מן הקרח הזה. פי' בקונט' דהיינו ר"ע דר' יהושע בן קרחה הוא ר' יהושע בנו של ר"ע דבריש שבועות. וקשה לר"ת דאטו מי סני לו להזכיר ר"ע בשמו שמזכירין אותו בלשון גנאי ע"ש קרחותו דלשון גנאי הוא דכתי' עלה קרח עלה קרח ובפ' שואל דאמר ליה ההוא מינא לר' יהושע מהכא לקרחינאה כמה הוי ולגנאי נתכוון. ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמרי' במס' מגילה שאל ר' את ר' יהושע בן קרחה במה הארכת ימים וא"ל רבי ברכני ואמ' לו יהי רצון שתגיע לחצי שני ואילו ר"ע כשנשא את בת כלבא שבוע בן מ' שנה היה וקבל עליו לעסוק בתורה ובסוף ספרי תניא דמ' שנה שמש ת"ח ומ' פרנס את ישראל וכל ימיו מאה ועשרים שנה דחשיב התם ד' שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן ב"ז ור"ע וביום שמת ר"ע נולד ר' כדאמרי' בפ' בתרא דקדושין ואפי' נולד ר' יהושע בנו של ר"ע בשנה ראשונה שנשא בת כלבא שבוע אכתי לא היה כי אם בן שמונים כשנולד רבי ולכל הפחות היה ר' יהושע בן ק"מ שנה כשברך את רבי דבפחות מע' שנה לא היה מברכו שכך הם סתם שנות האדם דכתי' ימי שנותינו בהם ע' שנה ואז היה רבי בן ס' שנה נמצא כשברכו להגיע לחצי ימיו לא ברכו רק מעשר שנים ומה ברכה היתה זו ועוד דמסתבר שלא הוליד ממנה עד שעשה בי רב תרתי סרי שני ותרתי סרי נמצא דכשהיה ר' יהושע בן ק"מ שנה כבר היה רבי יותר מחצי שניו. ורבינו נסים פי' קרחה ר' אלעזר בן עזריה דאמרי' בירושלמי שהיה קרח. ור"ת מפ' דקרחה הוא שם אדם כמו קרח. (כך צ"ל הדבור הזה ובדפוס מלא טעיות).
גמ', ניחא ליה דליתעביד מצוה, [צ"ל] ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה. דטבלה כגורן, [צ"ל] דטבלה כגורן מדרבנן. רשב"ג אומר שתי שבתות. תי' רשבג"א שתי שבתות נמחק. ותיפוק ליה דבעינן למיעבד הכירא בחדש. [צ"ל] ותיפוק ליה דבעינן למיעבד היכרא לחדש. וכי תימא לא מצי קאי אטעמייהו, [צ"ל] וכי תימא דלא מצי למיקם אטעמייהו.
רש"י ד"ה ובן עזאי. מה"ד במאי קמפלגי דהא בן עזאי. שם, בפרוס החג. [צ"ל] בפרוס הפסח, תי' החג נמחק.
תוס' ד"ה ניחא ליה לאיניש וכו', אע"ג דלפני הזמן. [צ"ל] אע"ג דלפני הגורן, תי' הזמן נמחק. ד"ה ואי אפשר לעשר ביו"ט וכו' סקרתא, [וא"ת] תיפוק. [צ"ל] סקרתא וה"נ אמרינן בפ"ק דחגיגה דאין יוצא ידי חובתו במעשר בהמה משום סקרתא דאתי לאפרושי מעשר בהמה בי"ט ותימה למה לי טעמא דסקרתא תיפוק. שם, בי"ט י"ל לא. [צ"ל] בי"ט כדתנן בפ' בתרא די"ט ומיהו אההיא דחגיגה י"ל דאי לאו טעמא דסקרתא לא. שם, אלא מדרבנן כדאמרינן התם דאין וכו' בהמה ומפרש טעמא. [צ"ל] אלא מדרבנן דכה"ג אמרינן התם בביצה גבי אין וכו' בהמה דמפרש טעמא. שם, לא גזירה שמא כו' ועוד מצי למימר. [צ"ל] אלא גזירה שמא כו' ועוד הוה מצי למימר. שם, בי"ט משום שלמי שמחה כדאמר פ' שואל. [צ"ל] בי"ט לצורך שלמי שמחה כי ההיא דאמר בפ' שואל. שם, ומיהו הא דאמר התם. [צ"ל] ומיהו הא אמרינן התם. שם, היינו דוקא חובות הקבוע להם זמן אבל אין קבוע להם זמן אין מקדישין. [צ"ל] דהיינו דוקא חובות שקבוע להם זמן אבל שאין קבוע להם זמן התם תנן אין מקדישין. שם, זמן כשיצריך להו. [צ"ל] זמן כשצריך להו. שם, ולא שייך לאיסור הקדש. [צ"ל] ולא שייך לאסור הקדש. ד"ה חוץ מן הקרח הזה, פ"ה היינו. [צ"ל] פ"ה דהיינו. שם, וקשה מי סני כו' שמזכירו בלשון גנאי כדכתיב. [צ"ל] וקשה לר"ת מי סני כו' שמזכיר אותו בלשון גנאי על שם קרחות דלשון גנאי הוא כדכתיב. שם, ובפ' שואל אמר מהכא כו' נתכוין ובמס' מגילה. [צ"ל] ובפ' שואל אמר ליה ההוא מינא לר' יהושע מהכא כו' נתכוין ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמרינן במס' מגילה. שם, לעסוק בתורה ועסק מ' שנים ומ' שנה פרנס ישראל ובספרי (פרשת ברכה) תניא ד' חיו ק"כ שנה. [צ"ל] לעסוק בתורה ובסוף ספרי תנא דארבעים שנה שימש ת"ח (וכו') ומ' שנים פרנס ישראל וכל ימיו מאה ועשרים שנה דחשיב התם ד' חיו ק"כ שנה. שם, בת כלבא שבוע לא. [צ"ל] בת כלבא שבוע אכתי לא. שם, שהן חיי שנות סתם אדם. [צ"ל] שכן הם סתם שנות חיי אדם. שם, ימי שנותינו ע' ואז. [צ"ל] ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז. שם, ועוד לכאורה מסתבר שלא נולד עד. [צ"ל] ועוד דמסתבר שלא הוליד ממנה עד. שם, בי רב תרתי סרי. [צ"ל] בי רב תרתי סרי שנה. שם, בן ק"מ שנה היה. [צ"ל] בן ק"מ שנה כבר היה. שם, מפרש שם אדם. [צ"ל] מפרש דקרחה הוא שם אדם. ד"ה מפי חגי זכריה ומלאכי וכו', ע"י טעם איזה כו' להזכיר נבואה. [צ"ל] ע"י טעם ולדעת דברי איזה כו' להזכיר לשון נבואה. שם, גמירי לה ופרק. [צ"ל] גמירי לה וכן ההיא דנזיר פרק. שם, וחצי לוג דם נמי אמר מפי. [צ"ל] וחצי לוג דם דאמר נמי מפי. שם, ומיהו קשה מהא דדריש בפ"ק דר"ה מקרא עשר תעשר. [צ"ל] ומיהו מ"מ קשה כאן דבפ"ק דר"ה דריש לקרא דכתיב עשר תעשר. שם, למעשר דגן ר"מ סבר בא' באלול מה מעשר כו' ר"א ור"ש סברי מה מעשר. [צ"ל] למעשר דגן דר"מ סבר בא' באלול דמה מעשר כו' ור"א ור"ש סברי דמה מעשר. שם, מפי השמועה חגי וזכריה. [צ"ל] מפי השמועה דחגי וזכריה.
<h2>דף נח:</h2>
תוס' ד"ה כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד. לא שייך בה אומד מדאורייתא דחטה א' פוטרת את הכרי אלא משום דחכמים נתנו בה שיעור הזכיר בה אומד וגם בשביל תרומת מעשר נקטיה להשמיענו שיכול להפריש מאומד אע"פ שיודע שמוסיף ואין כאן משום מרבה במעשרות אבל לא לפחות דיש לה שיעור מן התורה דכתי' מעשר מן המעשר ולא ילפי' מתרומה שיכול להוסיף מאומד כמו תרומה שאומד שלה הוא להוסיף על דאורייתא דחטה א' פוטרת את הכרי אבל לפחות מאומד במעשר אי אפשר דהוי טבל דבעי' א' מעשרה. (לשון הרא"ש ז"ל).
תוס' ד"ה נטלת וכו', ולא נקט אינה נטלת אלא וכו'. גי' פי' אינה נטלת אלא כו' לא קאי אמחשבה דמחשבה אדרבה גריעא טפי אלא אבאומד קאי כדי שיעשה בעין יפה. וכן מצאתי כתוב בתוס' כתיבת יד ולא נקט אינה נטלת משום מחשבה אלא משום אומד כדי שיעשה בעין יפה.
מתני', באי זה צד מעשרין, [צ"ל] כיצד מעשרין, תי' באיזה צד נמחק. ומונין א' ב'. [צ"ל] ומונין בשבט א' ב'. הרי אלו מתעשרין היה לו. [צ"ל] הרי אלו מעושרין היה לו. לתוכן הרי אלו פטורין, [צ"ל] לתוכן כולן פטורין. גמ', כאחד אימותיהם. [צ"ל] כאחד ומעמיד אמותיהן. וליפקו לותיה, [צ"ל] וליפקו וליתו. כל אשר יעבור תחת. תי' תחת נמחק. תרומתכם בשתי תרומות, [צ"ל] תרומתכם כדגן מן הגורן בשתי תרומות.
רש"י ד"ה ונוטל אחד מן האלולין, ולא שיכוין ויוציאנו. [צ"ל] ולא שיכוין שיוציאנו. שם, לא ידע כי נפיק בריש עשרה וה"נ אמרינן לקמן רבוצין. [צ"ל] לא ידע כי נפיק בריש עדריה, תי' עשרה נמחק, וה"נ אמרינן לקמן מנאן רבוצין. ד"ה מתני', לצאת כאחד וכו', יוצאים כאחד. [צ"ל] יוצאין ב' כאחד. ד"ה ונטל וכו' עשרה כלומר. [צ"ל] עשרה ונוטל אחד כלומר.
תוס' ד"ה כשם שהתרומה גדולה ניטלת מאומד וכו', את הכרי ולא נתנה בה תורה דראשית. [צ"ל] את הכרי דלא נתנה בה תורה שיעור אלא דראשית. שם, ששיעורה כתוב מעשר מן המעשר. [צ"ל] דשיעורה קצובה מן התורה מעשר מן המעשר. שם, אין להקשות תרומת מעשר. [צ"ל] אין להקיש תרומת מעשר. [שם, לתרומה גדולה דנטלת מאומד למצוה. א.ה. בדפו"י וכן במזבח כפרה לאחר תיבות לתרומה גדולה הס"ד ומה"ד נטלת מאומד, מצוה וכו'. ועיין תוס' גיטין ל"א ע"א]. שם, דנטלת מאומד למצוה כדי. [צ"ל] דנטלת באומד ומצוה לעשור [נ"א, לעשות] באומד כדי. שם, שירא שלא יטול. [צ"ל] שירא לצמצם שלא יטול. שם, נוטל בעין יפה כדתנן פ"ק. [צ"ל] נוטל בעין יפה וכדתנן בפ"ק. שם, ולא במנין ובתוספתא. [צ"ל] ולא במנין וכן תרומת מעשר ובתוספתא. שם, אלא באומד ובמחשבה וכן גרס ר"ת. [צ"ל] אלא באומד ובמחשבה אף תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה וכן גרס ר"ת. שם, והתם א"ר אלעזר. [צ"ל] וקאמר התם (דלא כר') [דלר'] אלעזר. שם, אינה ניטלת אלא במחשבה ובאומד אלא כדי. [צ"ל] אינה ניטלת משום מחשבה אלא משום (מדות) [אומד] כדי. שם, מתקין ליה. [צריך להוסיף] בעה"ב. שם, כיון דקייץ. [צ"ל] כיון דקייץ ליה. שם, א"כ בלא קיץ. [צ"ל] א"כ כי לא קייץ. שם, דילמא תיקן. [צ"ל] דילמא תיקן ליה בעה"ב. שם, ולית ש"מ כלום ואי לרבנן. [צ"ל] ולית ש"מ כלום והשתא אי לרבנן. שם, מרבה מעשרות. [צ"ל] מרבה במעשרות. שם, דבמעשר נמי שרי. [צ"ל] דבמעשר ראשון נמי שרי. שם, דכתיב בו את מעשר. [צ"ל] דכתיב כי את מעשר. שם, וקשה אסוגיא דשמעתין למה לי [לאוקמא] הכי דר"א בן גומל. [צ"ל] וקשה אסוגיא דשמעתין דלמה ליה למימר דר' אלעזר בן גומל.
<h2>דף נט.</h2>
גמ', עשירי מאליו הוא קדוש מנא ליה. [צ"ל] עשירי קדוש מאליו מנא ליה. ת"ל עשירי יהיה קדש. עשירי נמחק.
רש"י ד"ה קדוש מאליו וכו', מנה עשר ונשתייר עשירי. [צ"ל] מנה תשעה ונשתייר עשירי. ד"ה ודילמא עשירי לא קרייה רחמנא וכו', ענין אחר. [צ"ל] לשון אחר. ד"ה תשיעי נאכל במומו וכו', עשירי דתמורת שם מעשר מקדש. [צ"ל] עשירי דשם מעשר מקדש.
תוס' ד"ה כשם שהתרומה גדולה ניטלת מאומד וכו' (מהעמוד הקודם), י"ל מייתי. [צ"ל] י"ל דמייתי. שם, שאין סברא ללמד (לגבי) הכי דתרומה גדולה. [צ"ל] שאין סברא ללמוד זה מזה [לגבי הכי] דתרומה גדולה. שם, יש לה שיעור ומקשינן להו. [צ"ל] יש לה שיעור אפילו הכי מקשינן להו. שם, משאי אפשר והכי נמי כו' דגן דמפקינן קרא. [צ"ל] משאי אפשר הכי נמי כו' דגן אע"ג דמפקי' קרא. שם, ונראה לפרש דלר"י בר' יהודה. [צ"ל] ונראה לפרש דמשמע ליה דלר"י בר' יהודה. שם, שאין שוין במכניס כו' הילכך צריכה לאוקומה. [צ"ל] שאין שוין כמו במכניס כו' הילכך צריך לאוקמא. שם, ואי לאו דאבא אלעזר אמינא. [צ"ל] ואי לאו דאבא אלעזר הוה אמינא. שם, אפילו במעשר אמאי. [צ"ל] אפילו במעשר מאומד אמאי. שם, סבר מעשר כיוצא בו אמר דילמא אבא אלעזר. [צ"ל] סבר דמעשר כיוצא בו דלמא אבא אלעזר. שם, מדקתני תורמין. [צ"ל] דקתני תורמין, אות מ' נמחק. ד"ה אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה וכו', י"ל כדכתיב כדגן. [צ"ל] י"ל משום דכתיב כדגן. שם, דמשמע דגן. [צ"ל] דמשמע ראשית דגן. שם, פ"ה הא דיליף. [צ"ל] פ"ה דהא דיליף. שם, לענין מוקף כדאמר בירושלמי. [צ"ל] לענין מוקף דאמרינן בירושלמי. שם, ולא בתרומת מעשר דבמס' בכורים תנן תרומת מעשר. [צ"ל] ולא בתרומת מעשר ובהדיא תנן במסכת בכורים דתרומת מעשר. שם, שלא מן המוקף מעמיד ר"ת מדבריהם דמדאורייתא לא. [צ"ל] שלא מן המוקף מפרש ר"ת דהיינו מדבריהם אבל מדאורייתא לא. שם, שפי' הקונטרס במחשבה פליגי דמשום. [צ"ל] שפי' בקונטרס משמע דבמחשבה פליגי דפי' דמשום. שם, ר' יוסי בר' יהודה בשמעתין. [צ"ל] ר' יוסי בר' יהודה דשמעתין. שם, ומתוך פירושו משתמע. [צ"ל] ומתוך פי' נמי משתמע. ד"ה במחשבה וכו', על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכל זה דנפקא לו מונחשב. [צ"ל] על ידי שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דכל זה נפקא מונחשב. שם, במחשבה מחשב. [צ"ל] במחשבה שיחשב. שם, ואשכחן נמי דקרי. [צ"ל] ואשכחן נמי דוכתא דקרי. שם, על כל דבר פשע דאמר לחייב. [צ"ל] על כל דבר פשע דאמרינן לחייב. שם, ובמס' שבועות פ"ג משמע. [צ"ל] ובמס' שבועות פ"ג (פי' הקונטרס) נמי משמע. שם, שלא הוציא בשפתיו דכתיב כל נדיב לב וקאמר תרומה. [צ"ל] שלא הוציא בשפתיו גבי כל נדיב לב דקאמר תרומה. שם, דשרינן תרומה על ידי נותן עיניו. [צ"ל] דשרינן תרומה על ידי שנותן עיניו. שם, ופריך והא מתקן ושני ר' אלעזר בר"ש. [צ"ל] ופריך בגמרא והא מתקן ושני מדר"א בר' שמעון. שם, לא חשיב מתקן כיון דאפשר במחשבה י"ל. [צ"ל] לא חשיב מתקן כשמעלהו כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה י"ל. שם, אבל תחלת תיקון לא שרינן. [צ"ל] אבל תחלת תקון של טבל לא שרינן. ד"ה איתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו', היקשא אחרת והבאתם. [צ"ל] היקשא אחרת מוהבאתם.
<h2>דף נט:</h2>
גמ', מנויין גופייהו דאיפטרו. [צריך להוסיף] במאי. שם, ודלמא דעשר עילוייהו ההיא. [צ"ל] ודלמא דעשר עלייהו ההיא. שם, מאי שכבר עבר. [צ"ל] מאי לא שכבר עבר. שם, צריכא למימרא. [צ"ל] צריכא למימר. שם, אותם ארבעה אם בפתח הששה יצאו. [צ"ל] אם אותן ארבעה בפתח שיצאו בו הששה יצאו. ארבעה בפתח הששה יצאו. [צ"ל] ארבעה בפתח שיצאו בו הששה. ואם לאו ארבעה פטורים. [צ"ל] ואם לאו ארבעה ארבעה פטורים.
<h2>דף ס.</h2>
מתני', הרא"ש ז"ל בתוספותיו גריס במתני' יצאו שנים בתשיעי תשיעי ועשירי מקולקלין וז"ל יצאו שנים בתשיעי תשיעי ועשירי מקולקלין. ומפרש רבא בגמרא מאי קלקולם דאם קראם תשיעי עשירי וחולין מעורבין זה בזה ואם קראם עשירי עשירי ותשיעי מעורבין זה בזה. ונ"ל דגרסינן נמי במתני' יצאו שנים בעשירי עשירי ואחד עשר מקולקלין והא נמי מפרש רבא בגמרא. ובכל הספרים כתוב מתניתין יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו והני ברייתות אמתני' קיימי ואין לומר דשבוש הוא דגרסינן מתני' אלא אמר מר יש לגרוס ועל דברי רבא קאי דלא הוה אמר תני חדא על דברי אמורא אלא ודאי אמתני' היא ופירשה רבא והא דקבע תלמודא מילתיה דרבא בתר מתני' דקרא לתשיעי עשירי משום דבעי לפרושי ברישא דין תשיעי וי"א (תוס' הרא"ש ז"ל).
גמ', והתניא תשעה עשר טלאים, [צ"ל] והתניא היו לו תשעה עשר טלאים. בגורן ומנאן זוגות, [צ"ל] (בגורן) [כגון] שמנאן זוגות, אות ו' נמחק. דרב הונא בר סחורה דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה, [צ"ל] דרב הונא בר סחורה דאשנייה ליה שמעתא לרבא בריגלא. מתני', מונה אותם שנים שנים מנאן, [צ"ל] מונה אותם שנים מנאן, תיבת שנים נמחק. מקולקלין, ס"א [נוסף] יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשירי [מקולקלין], ורש"י לא גריס כן וכן משמע בגמרא. גמ', עשירי למנינו הוא קדוש למנינו מאי, [צ"ל] עשירי למנין הוא קדוש למנין מאי. מונה אותן שנים שנים מנאן, [צ"ל] מונה אותן שנים מנאן, תיבת שנים נמחק. מקולקלין ולעשירי. [צ"ל] מקולקלין דלעשירי, אות ו' נמחק. דאיכוין לאפוקי זוגות, [צ"ל] דאיכוין לאפוקינהו זוגות.
רש"י ד"ה אלא כונסן לדיר וכו', וכמדומה דלא איצטריך. [צ"ל] וכמדומה לי דלא איצטריך. ד"ה מתני', תשיעי ועשירי מקולקלין וכו', המנין למעלה מתשיעי דקרא לשמיני שביעי ולשביעי ששי או לתשיעי שמיני. [צ"ל] המנין מתשיעי ולמטה דקרא לשביעי ששי לשמיני שביעי ולתשיעי שמיני. שם, דטעה בחשבון מתשיעי ולמעלה כגון. [צ"ל] דטעה בחשבון מתשיעי ולמטה כגון. ד"ה למנין הבהמות וכו', מיד מעשר בתר מנינו. [צ"ל] מיד האחרון שבזוג החמישי [מעשר] ולא אזלינן בתר מנינו. ד"ה ולי' י' קא קרי ליה וכו', דלא חיישינן. [צ"ל] דלא חיישינן למנין שלו. שם, אחד עשר שלמים. [צ"ל] אחד העשר שלמים.
תוס' ד"ה יצאו שנים כאחד וכו', ועל כן קרא העשירי. [צ"ל] ועל ידי כן קרא העשירי. שם, דמנה אחד בשנים שיצאו כאחד ומספקא לן. [צ"ל] דמנה אחד השנים שיצאו כאחד דמספקא לן. שם, או לא ואע"ג דאיכא מ"ד בגמרא עשירי למעשר בהמות. [צ"ל] או לא אפילו למ"ד בגמרא עשירי למנין בהמות. שם, דמה שמנאן אחד. דמה שיצאו כאחת שנים ומנאן אחד. שם, הוי ספק עשירי ספק קדוש ליקרב. [צ"ל] הוי ספק עשירי ספק אחד עשר והוו מקולקלים וירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו במומן לבעלים ובקונטרס פירש בע"א, הס"ד. ותיבות קדוש ליקרב שייך לע"ב.
<h2>דף ס:</h2>
גמ', עשירי ת"ר, [צ"ל] עשירי כו' ת"ר. מאליו קדוש לתשיעי תשיעי, [צ"ל] מאליו קדוש תשיעי [ל]תשיעי. מ"ט עשירי קא קרי להו לתרוייהו יצאו, [צ"ל] מ"ט תרווייהו עשירי קא קרי להו יצאו. דכל בת אחת, [צ"ל] דכל בבת אחת. ותנן זה הכלל כל זמן. תיבת זמן נמחק. (ואפיק לרישיה וקרייה אחד עשר. [צ"ל] ואפיק לרישיה וקראן אחד עשר [א.ה. התיקון "וקראן" שייך להלן במקום "וקרינהו" צ"ל וקראן]. בהמות טובא דאמרי'. [צ"ל] בהמות טובא לא דאמרינן [א.ה. הגהה זו שייכת להלן "הכא דלית ליה בהמות טפי מאי" שצ"ל "הכא דלית ליה בהמות טובא לא מאי"]). אין אחד עשר קדוש אמר רבא, [צ"ל] אין אחד עשר קדוש והלא נעקר אמר רבא. ותנא חדא יקריבו, [צ"ל] ותנא חדא יקרבו, אות י' נמחק.
תוס' ד"ה עד שישתוק בתשיעי (אלא שלא קראו עשירי לה), יש לפרש בשני ענינים לאו דוקא. מה"ד לעולם אין אחד עשר קדוש ליקרב עד שישתוק יש לפרש בשני ענינים דמצינו לפרש לאו דוקא. שם, דלא חשיב כאילו נעקרה. [צ"ל] דלא חשיב עשירי כאילו נעקרה. שם, ואפיק לרישיה וקרא אחד עשר. [צ"ל] ואפיק לרישיה וקרייה אחד עשר. שם, לוקמה דקרוי תשיעי. [צ"ל] לוקמה כגון דקרייה תשיעי. שם, שפירשתי להכי. [צ"ל] שפי' [נמי יש לתרץ] דלהכי. שם, דלקרייה תשיעי. [צ"ל] דקרייה תשיעי. שם, למיתני הא דודאי הוי עקירה אבל הא איצטריך כו' דזמנין לא הוי. [צ"ל] למיתני דהא ודאי הוי עקירה אבל בי"א אצטריך כו' דזימנין דלא הוי. ד"ה שנים בעשירי כו'. מה"ד יצאו שנים בעשירי כו'.
<h2>דף סא.</h2>
תוס' ד"ה והא דתני וכו', וההיא דשניהם מביאין חטאת אחת. וז"ל הרא"ש ז"ל ובכריתות פ' דם שחיט' [כ"ג ע"א] דתנן שניהם מביאין חטאת א' ובנזיר פ' שני נזירים [נ"ז ע"א] שמביאין קרבן על תנאי וא"א לשניהם לסמוך משום דחד מנייהו עביד עבודה בקדשים ועי"ל דשאני הך דשמעתין דכל חד וחד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה וא"ת היכי קרבי וכו'.
גמ', והא דתאני יקריבו, [צ"ל] והא דתני יקרבו, אות י' נמחק. (הויא קסבר ר' יהודה, [צ"ל] הויא וסבר ר"י [א.ה. הגהה זו שייכת להלן "מתה וקסבר ר' יהודה" שצ"ל "מתה וסבר ר' יהודה"]). דלא (הוא) עביד. תי' הוא נמחק. ועוד דתניא, [צ"ל] ועוד תניא, אות ד' נמחק. לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא, [צ"ל] לא מיבעיא חד דלא נפיש פסידא. מומא וליכלינהו, [צ"ל] מומא דליכלינהו, אות ו' נמחק. ורב פפא אמר, [צ"ל] ור"פ משמיה דרבא אמר. תורם כדעת בעל הבית, [צ"ל] תורם כדעת[ו] של בעל הבית. אמר להכי אמדתיך, [צ"ל] אמר ליה להכי אמדתיך. אמר לא איבעי לך. [צ"ל] אמר ליה לא איבעי לך.
תוס' ד"ה והא דתניא וכו' ר' שמעון דאמר וכו'. [צ"ל] ר' שמעון היא דאמר(ן) וכו'. שם, לא חיישינן ובפרק תמיד נשחט אמר כל הזבחים. [צ"ל] לא חיישינן וכן אשכח[ן] בכמה מקומות דלא חשו על הסמיכה כדאמרינן בפ' תמיד נשחט (אמר) כל הזבחים. [שם, ליכא לאוקמא. צ"ל וליכא לאוקמא]. שם, כל הזבחים קאמר ובפ' שני נזירים וכו'. [צ"ל] כל הזבחים קאמר ובכריתות בפ' דם שחיטה דתנן ושניהם מביאין חטאת אחד ובנזיר פ' שני נזירים וכו'. שם, ובמס' שקלים נמי תנן בהמה. [צ"ל] ובמס' שקלים נמי תנן ומייתי ליה בפ' האיש מקדש בהמה. שם, זבחי שלמים וטעונה סמיכה. [צ"ל] זבחי שלמים והתם בעי סמיכה. שם, היו ממשכנין מוצאיה להביא נסכים ויורש מביא קרבן כו' שאינו סומך ובפ' התערובות נמי מביא כו' סמיכה באקופי דלא גמורה. [צ"ל] היו ממשכנין את מוצאה להביא נסכים כו' ויורש שמביא קרבן כו' שאינו סומך בו ובפ' התערובות נמי אמרינן מביא כו' סמיכה ע"כ באקופי ידי' ולא בסמיכה גמורה. שם, ופ"ג דמו"ק אמר אבל אינו. [צ"ל] ופ"ג דמו"ק אמר דאבל אינו. שם, היה משלח ואומר התם כו' קרבנותיו ת"ש. [צ"ל] היה משלח וכן הא דבעי התם כו' קרבנותיו וקאמר ת"ש. שם, מביא פר ועגל ובגמ' גבי ששה לנדבה אחד פר ועגל ובפ' כו' באות מצה השולח. [צ"ל] מביא פר ועגל וקאמר בגמ' גבי ששה לנדבה דאחד מהם לפר ועגל ובפ' כו' באות מצה דאמרי' השולח. שם, קרבנותיו ממדה"י היה כהן מניף. תיבת היה נמחק. שם, מדקתני מניף בשלמים. [צ"ל] מדקתני מניף אלמא בשלמים. שם, פריך והא בעי סמיכה כו' נשים ופ' האשה. [צ"ל] פריך בגמרא והא בעי סמיכה כו' נשים ובפסחים פ' האשה. שם, וצ"ל קרבן. [צ"ל] וצ"ל דקרבן. שם, ואזלא למיתה יקריבוהו בלא סמיכה אבל יש לו תקנה ברעייה. [צ"ל] ואזלא למיתה אם לא יקריבהו בלא סמיכה. ותיבת אבל יש לו תקנה ברעייה נמחק. שם, אסור להקריבו. [צ"ל] מותר להקריבו. שם, אבל קדשים וכו'. [צ"ל] אבל בתערובת קדשים וכו'. שם, גבי אשם דאית ליה כו' וההיא דמביא. [צ"ל] גבי אשם משום דאית ליה כו' וההיא דמביא. שם, לתקוני גברא שאני וההיא דאבל. [צ"ל] לתקוני גברא שאני כדקאמר נמי התם עלה דההיא דאבל. שם, בקייץ למזבח. [צריך להוסיף] שהוא לנדבת צבור ולא בעי סמיכה. שם, סמיכה נינהו דא"א לעשות כו' י"ל הך דשמעתין כל חד. [צ"ל] סמיכה נינהו וא"א לעשות כו' י"ל דשאני הך דשמעתין דכל חד. שם, בר סמיכה וא"ת. [צ"ל] בר סמיכה ודאי דאין להקריב בלא סמיכה וא"ת. שם, שזה מתן ארבע וזה כו' י"ל פלוגתא. [צ"ל] שזה שתי מתנות שהן ארבע וזה כו' י"ל דפלוגתא. שם, במתן אחת יצא דר"א סבר מסיק להו לשם עצים כו'. [צ"ל] במתן אחת כפר הלכך לר' יהושע ינתנו במתן אחת ור"א סבר במתן ארבע דמסיק להו לשם מים כו'. שם, בההוא פסקא משמע דר"ש אית ליה דר"א גבי למחרת. [צ"ל] בההוא פרקא נמי משמע דר"ש אית ליה דר"א דמסיק להו לשם עצים גבי ההיא דאמר ר"ש למחרת.
